top of page

חברות המופע "חצאית כאן קודקוד" על תהליך יצירה נשי

בשנה האחרונה ללימודינו, ממש לפני פרוץ תנועת "METOO", הבנת עצמנו והמציאות סביבנו כנשים התחילה לתפוס את מרכז הבמה ביצירה שלנו. ביחד ולחוד, התחלנו לעסוק בנושא יותר ויותר. עוד ועוד שערוריות הטרדה מינית, איסור על שירת נשים והתבטאויות מחפירות של רבנים ואנשי ציבור על שירות נשים בצה"ל הציפו את כותרות העיתון, וכשראינו קול קורא של "פסטיבל אישה" בחולון שכותרתו "נשים לא שותקות יותר" החלטנו שהבשיל הרגע ואנחנו יוצאות לכתוב הצגה.

אנחנו "חצאית כאן קודקוד"- עדי דרורי, חן לוגסי וקרן שפט. נפגשנו בכיתת בימוי בסמינר הקיבוצים ומיד זיהינו שאנחנו מאותו הכפר- רקע בתנועות נוער, חינוך קיבוצי, פמיניזם מלבלב ומתפתח, אהבה בוערת לשירי ארץ ישראל ורצון לומר משהו באמנות שלנו על החיים פה.

ראינו סרטון סאטירי שמתייחס לפרשיות ההטרדה המינית בצה"ל, והבנו שמעניין אותנו לחקור את התרבות המקבילה הזאת, שנקראת הצבא ואת ההשפעות שלה בנוגע ליחסי הכוחות בין נשים וגברים. עניין אותנו להסתכל במבט חדש על המסרים שהושרשו אצלנו דרך אותה תרבות ארצישראלית, ושירי הלהקות הצבאיות בפרט, ולהפגיש אותם עם שירי מורל של חיילים ("אוסים"), שגם הם מועברים כמסורת בין דורות של לוחמים בעיקר ומייצרים גם הם תרבות מקבילה, סקסיסטית ומחפצנת.

יצאנו לאיסוף וחקר של אותם שירים, והבנו שלא צריך לשנות את המילים, שכל החומר שם. כתבנו מונולוגים אישיים והבאנו חומרים שלנו מהצבא ומהחיים. עלו שם פתאום תמות שהרגישו לנו לכאורה "לא קשורות" אבל רק הלכו והרחיבו את הפריזמה של מהי נשיות והתמודדות עם נושאים "נשיים" מבחינתנו- אוכל ודימוי גוף, השירות כלוחמת והרצון להידמות לגבר, ההשתוקקות להיות "תומכת לחימה" עם "שירות משמעותי" וחבר חייל.

"יצירה נשית מבחינתנו היא יצירה שיוצרת קהילה" יוצרות המופע עדי דרורי, חן לוגסי וקרן שפט. צילום: יוסי ירום

הסתכלנו על המחזה וההצגה שנוצרת (שיש שיכנו אותה בכלל מופע) באיזה גישה חופשית למדיום - שימוש באלמנטים פרפורמטיביים, בהומור ומוזיקה כדי "להנגיש" או לפתוח את הלב לנושאים לא מדוברים, כבדים או מאיימים. בעיקר אגב כי זו דרכנו לפגוש את העולם ואת הנושאים הכי אישיים שלנו ולהתמודד איתם. לתת רשות לצחוק ולבכות ביחד, לכעוס ולחמול, לרצות להסיט את המבט אבל להישאר כי משהו שם עוד מסקרן.

לפרוץ את הקיר הרביעי, לדבר ישירות לקהל ולהפעיל אותו. לפגוש א.נשים ולהזכיר להם שזאת אמנם הצגה, אבל אנחנו פה נשים אמיתיות, בשמותינו ובסיפורינו (גם אם רק נרמז לתוכנם המלא) ובאנו לראות אתכם.ן ולעבור פה משהו חי ביחד.

ידענו שאנחנו יוצרות "יצירה נשית" רק שאז עוד התייחסנו לזה, בהתאם ליחס למושג הזה בחברה ובעולם התיאטרון אז, כמושג שהפך לסוג של קלישאה. התחושה הייתה, שמשתמע ממנו שיצירה כזאת היא בהכרח נישתית, כבדה, לא רלוונטית לקהל רחב ומגוון, אלא רק לנשים, וההכתרה של יצירה ככזו גוזרת אותה למחשכי הפרינג' על כל המשתמע כלכלית ואמנותית. חשבנו שזו הגדרה שאנחנו צריכות לפרוץ אותה ולהשתחרר ממנה.

ניסינו לגשת לעבודה לא דרך התבניות של מה "אמורה" להיות יצירה נשית או איך היא "צריכה" להיראות, אלא דרך חקירה ושיתוף וגילוי של האופן הסובייקטיבי שבו כל אחת מאיתנו מבינה או מפרשת או מנסה לפרק את המושג הזה של נשיות או "להיות אישה". וגם מה מצחיק אותנו, מה מושך אותנו, מה תמיד חלמנו לעשות על במה ועוד לא העזנו. הרשינו לעצמנו להתחבר באמת למקומות של בושה, של כאב, של אינטימיות. שיחקנו עם הייצוגיות שלנו, עם החמידות שלנו, עם החריפות שהם מאפשרים לנו "להחליק". אפשרנו לתשוקות אמיתיות לצאת אל חדר החזרות ומשם לבמה וחווינו דרך זה שחרור וחיבור ומחויבות כמעט אך ורק לעצמנו, אולי לראשונה כיוצרות.

אנחנו מרגישות שהאומץ שלנו להביט באופן אישי על החוויה הנשית הפרטית של כל אחת מאיתנו, הוא מה שהוליד יצירה שחפה מאותה קלישאה מרחיקה ומנתקת, ומאפשר לקהל לעשות את אותה תנועה מול עצמו, אחד עם השני ואיתנו, גברים ונשים כאחד.

זאת תנועה שזיהינו אותה כמקור כוח נשי שמרגע שהתחברנו אליו, לא יכולנו שלא ימשיך להוביל את דרכנו כיוצרות- אינטואיציה, תשוקה, עדינות, בירור משותף, מציאת עוד ועוד רבדים ופרספקטיבות לדבר על נושאים מורכבים שעצם היצירה עליהם עוזרת לנו להבין אותם בעצמנו. היזון חוזר, מעגל.

אנחנו רצות באופן קבוע פעם בחודש בתל אביב וברחבי הארץ כבר מעל חמש שנים ו200 הרצות. אנחנו פוגשות קהל מגוון בבתי ספר, קהילות, משרדים ממשלתיים ועוד. אחרי כל הצגה אנחנו מקיימות שיחה עם הקהל, ופותחות ערוץ ליחידים פנים אל מול פנים או במדיה החברתית למי שצריכה או צריך לפרוק משהו, לשאול אותנו משהו, להציע שותפות.


יצירה נשית מבחינתנו היא יצירה שיוצרת קהילה, ומחזאות נשית היא חגיגת היכולת לאפשר בנוכחותנו הכנה והחשופה והבלתי מתפשרת לכלל האוכלוסייה להתחבר למקומות הכואבים, המושתקים והמביישים גם בהם. להרבות פגיעות בעולם, ליצור בעולם התיאטרון נורמות חדשות, מכילות ועדינות יותר, להתחבר לעוד ועוד חמלה ואמפתיה והבנה, לפתוח לשיחה נושאים דרמטיים שחווינו אך ורק עם עצמנו לבחינה משותפת ואפילו טיפול, ואפילו ריפוי.

כתבה על המופע "חצאית כאן קודקוד" מתוך חדשות 12



107 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


לוח הצגות

bottom of page