במהלך העשור האחרון זכיתי לעבוד עם הדרמטורגים והמחזאים הכי טובים בארץ, וללמוד מהם גישות שונות של עבודה. לכל יוצר יש אופי שונה, וטעם שונה בתיאטרון, אבל הם מתמודדים עם בעיות מאוד דומות, וכמעט כולם משוועים לפידבק, לפרטנרים, לקהילה. למדתי ממאות שעות של שיחות מרתקות, מאמרים מלומדים, פודקאסטים מחכימים, הרצאות, ובעיקר המון עבודה על מחזות, קריאה שלהם וצפייה בהם, ובכל זאת תקועה לי בראש בתור שיעור הכתיבה הכי משמעותי שקיבלתי, דווקא הרצאה אחת מקרית, ששמעתי לפני 16 שנים. ב2006 התארח בסינמטק תל אביב דן גורדון, תסריטאי הוליוודי מצליח (מועמדות לאוסקר) וגם דובר עברית. בקהל ישבו ישראלים צעירים שציפו לשמוע ממנו תובנות על מבנה דרמטי, על קונפליקט, על עיצוב דמות, או לפחות טיפים על איך עושים את זה באמריקה, והוא דווקא בחר לדבר על מוטיבציה, ופתח במשהו כמו: "המוטיבציה העיקרית של רוב הכותבים שאני מכיר, היא למצוא סיבות ותירוצים למה לא לכתוב עכשיו". הקהל צחק בהזדהות ומבוכה, ומשם הוא המשיך ופירט איך צריך לנתק את הטלפון (אז עוד לא היה אפילו פייסבוק), לכתוב מחוץ לבית, לקנות כיסא שלא תרצה לקום ממנו, ועוד שיטות להיפטר מהסחות דעת ותרוצים, מתובלות ברכילויות מהימים שתסריטאים בהוליווד היו יושבים יחד בחדר תסריטאים, ומעבירים את רוב זמנם בעישון בצוותא ורכילות עד שבוע לפני הדד ליין, שהיה השבוע היחיד שבאמת היה אפקטיבי.
ההרצאה הזאת מילאה אותי בהשראה, ומייד נסעתי לחנות רהיטים וקניתי כסא משרדי יפהפה ב700 שקל, שעד היום אני מחפש תירוצים למה לא לשבת עליו עכשיו. עד שמתקרב דד ליין.
יש לי תאוריה לא מוכחת, שרוב האנשים שניחנו בחשיבה יצירתית, סובלים מרמה כזאת או אחרת של הפרעת קשב, ואחד הסימפטומים השכיחים שלה הוא דחיינות. זה לא רע. חשיבה יוצרת זקוקה לחופש, לחיפוש ספונטני ומרגש אחרי מקורות השראה, ואנשים שבוחרים לכתוב עושים את זה בעיקר כי הם נהנים מאוד לכתוב, אבל כתיבה דורשת גם משמעת, ניהול זמן, שכתובים סיזיפיים והתמדה, ואם התאוריה הבלתי מוכחת שלי נכונה, יש כאן לכאורה סתירה מובנית, כזאת שיוצר מוכשר שרוצה להיות גם יוצר פורה ומצליח, חייב למצוא דרך ליישב.
מחקר לא רציני ולא מעמיק על דחיינות (שאת תוצאותיו תוכלו לראות כאן בקישור גם בתרגום לעברית באחת ההרצאות היותר מצחיקות ועצובות שהפיקו בטד), מתאר באופן מבריק את מבנה המוח של של דחיין, ואני מאוד ממליץ לצפות אחרי שתסיימו לקרוא.
תמצית מסקנות המחקר הנ"ל הן שמדחיינים נדרשת אנרגיה נפשית עצומה כדי לעשות פעילות שאינה קלה או מהנה, וכדי שדחיין יצליח לבצע פעילות לא קלה או לא מהנה, לא מספיקה ההבנה שהיא עשויה להועיל לו, הוא זקוק למוטיבציה נגדית חזקה במיוחד, שהדובר בהרצאה המקסימה הזאת מכנה: "מפלצת הפאניקה".
לפני עשר שנים כשתכננו את "נקודת פתיחה" כתוכנית פיתוח מחזות, רציתי שהיא תיתן לכותבים מוכשרים את שלושת הדברים שרציתי נורא שמישהו יתן לי: כסף שיאפשר פניות ויגדיר מחויבות, ליווי מקצועי שיאפשר פידבק ודיאלוג, והכי חשוב בעייני – דד ליין. אחרי יותר מ40 תהליכי כתיבה שיצא לי להיות להם עד, הגעתי למסקנה שההבדל בין מי שחווה את התהליך הזה כהצלחה למי שלא, הוא ההבדל בין מי שהתייחס לדד ליין כאויב, לבין מי שהתייחס לדד ליין בתור בן ברית.
יגאל זקס הוא במאי, שחקן, דרמטורג, כותב כשיש לו דד ליין, וגם המנהל האמנותי של אנסמבל "קבוצת עבודה"
Σχόλια