הבמאי הצ'כי Michal Dočekal ביים שלוש הפקות של המחזה "מקווה" מאת הדר גלרון באירופה, על במות מרכזיות. בעבר היה ראש איגוד הבמאים האירופי, וכיום הוא המנהל האומנותי של התאטרון העירוני בפראג.
מראיין: רמי סמו.
מה גרם לך לבחור את המחזה "מקווה" להפקה הראשונה שביימת ב-NARODNI DIVADLO - התאטרון הלאומי בפראג?
קבלתי את המחזה , מבלי לראות את ההפקה הישראלית, מהדרמטורגית כשהייתי המנהל האמנותי של התאטרון. חשבתי שאם אפשר לחשוב עליו כהפקה צ'כית זה יהיה חייב להיות באולם הסטודיו שלנו, כ-100 מקומות, כי אף אחד כאן לא מכיר את העולם של חיי הקהילות האורתודוקסיות היהודיות. כיוון שרציתי ללהק את IVA JANZUROVA - אחת השחקניות הגדולות והאהובות שיש לנו כאן בצ'כיה, ובעונה הקודמת כבר עשיתי איתה הפקה בסטודיו, הבנתי שזה בלתי אפשרי לתת לה שוב תפקיד ראשי באולם קטן, אז לקחתי סיכון, אמרתי לעצמי "אוקי, יש כאן תפקידים נהדרים לשחקניות, ואני מקווה שזה יחזיק מעמד עונה, עונה וחצי מקסימום! ההפקה רצה מעל 10 עונות, וגם בהצגה האחרונה האולם (קרוב ל-1000 מקומות) היה מלא.
אני מבין שלא צפית מראש את ההצלחה של ההפקה...
לגמרי לא! זו היתה הפתעה גמורה! וההצלחה בפראג הביאה גם את ההפקות בברטיסלבה ובבודפשט. ההפקה בבודפשט רצה כבר תשע שנים, ועדיין ממשיכה לרוץ, וממה שאני מבין כל הצגה SOLD OUT. במשך השנים היו עוד שתי הפקות של "מקווה" בצ'כיה, ואחרי ש"מקווה" ירדה בתיאטרון הלאומי, יש כאן שלוש הפקות חדשות בשנה אחת. אני בטוח ש"מקווה" תרוץ על הבמות כאן עוד עשור לפחות.
"מקווה" גם הועלה במקסיקו, טורונטו, וושינגטון... מה לדעתך סוד ההצלחה הבינלאומית של המחזה?
"מקווה" הוא גרסה נשית אורתודוקסית של MAGNIFICENT SEVEN – אתה מכיר? הסרט המערבי הקלאסי. חבורה של אנשים נואשים שמחליטים ללכת עם הלב, גם כאשר זה נראה כקרב אבוד. זהו סיפור ארכיטיפי – נוגע מאד, שנון, סוחף וכמובן, דרמטי מאד. מה עוד צריך בתאטרון? אה! וכמובן עניין המגדר. מאד חשוב. רוב הכרטיסים לתאטרון נרכשים על-ידי נשים, הגברים הולכים בעקבות ההחלטה שלהן. הסיפור הזה הוא מאת אשה, על נשים ומיועד לנשים, וכפי שאני מבין היום (אז הייתי בתחילת דרכי) – זה לא משנה אם הנשים הללו הן יהודיות, קתוליות או אתאיסטיות. הצורך למצוא את הקול הייחודי הנשי ולהשמיע אותו הוא קריטי לנשים באשר הן. והנשים התחברו, והביאו את בני הזוג שלהן, שרבים מהם גם התחברו.
דיברת על אתאיסטים, ובאמת רוב הצ'כים מגדירים את עצמם ככאלה. אבל שמעתי שיש איזו אגדה אורבנית המיוחסת להפקה בתאטרון הלאומי... אתה יכול לשתף את הקהל הישראלי?
טוב, אז במשך שנות ההפקה נולדו 14 תינוקות לשחקניות בקאסט! (כאן בצ'כיה זה לא רגיל). רק בשנה הראשונה היו שלושה הריונות. אז התחילה כאן אמונה ששחקניות שרוצות להכנס להריון, צריכות לקבל תפקיד ב"מקווה" של גלרון. אתה יכול לתאר לעצמך כמה פעמים הייתי צריך ללהק, ולעשות חזרות עם קאסט חדש?
ואתה מאמין שזה קשור להצגה?
וודאי שאני מאמין שזה קשור למקווה הקדוש שעזר לתינוקות הללו להגיע אל העולם, שהאל ישמור עליהם, אבל עבורי זה היה חלום בלהות! אגב, לא היה לנו מקווה "כשר", זו היתה רק תפאורה. אבל התאטרון עצמו הוא מקום מיסטי וקסום, וכל העשור האחרון עם "מקווה" היה מסע מיסטי ומרגש. יש לי הרבה הודיה להדר ולמקווה שלה.
Comments