את המחזה הטעון הזה, שיש בו רגעים קטנים של אור והומור, תרגם וביים יִגָאֶל זקס, שיצר הצגה מרתקת, מכאיבה, המועלית באולם הסייקל האינטימי של תמונע. את התפאורה המקורית עיצבה דפנה פרץ, תוך ניצול טוב של המקום, כשברקע שורת חבלי כביסה שעליהם תלויים סדינים ובגדים ואדמת בוץ הסוגרת על מתחם המגורים. התאורה של יעקב סליב העשירה את שכבות הרקע ואת זירת ההתרחשות המרכזית. זקס החליט להוסיף להצגה דמות רביעית שאינה מופיעה במחזה המקורי – שוש רייזמן, שכתבה את המוזיקה ה"בלוזית" שעימה היא מלווה את ההצגה בפסנתר ובשירה. לכאורה היא משקיפה על המתרחש מהצד, מדגישה הלכי רוח או כמעירה באירוניה דקה. בשלב מסוים היא גם מנהלת דיאלוג גלוי, מאולתר, עם לויד, המנגן במפוחית זעירה. עיקר הישגי הבימוי מתמקדים בהבנה העמוקה של זקס לעולמם וזהותם של שלושת האנשים ולאי-האפשרות שלהם ליצור קשר חי עם הזולת, התובע את "הכל" לעצמו. הישגים אלה באים לידי ביטוי בעיצוב ובאיכות של המשחק, שמעניק עומק לסיפורן האישי והמחובר של הדמויות. 
צבי גורן , הבמה