קבוצת עבודה
קבוצת תיאטרון
בית למחזאות ישראלית חדשה

 19.4.19  יוקי לביא. קפה דה מארקר

​

  ישראל, לבנון, ירדן ופולין נכנסות פתאום לחדר. לא, זאת ממש לא התחלה של בדיחה, וגם לא שיחות דיפלומטיות ע"י נציגות פוליטית בכירה. זה מוחו הקודח של נועם גיל המחזאי שבשילוב אנסמבל "קבוצת עבודה" יצרו את המותחן החברתי "ליידי עמר" המוצג בתיאטרון תמונע. ישראל, לבנון וירדן הם זוג אחים ואחות שבאישון ליל חוטפים אישה מבוגרת באמצע הרחוב, ומשכנים אותה בדירת מסתור אפלולית, כשדקות מעטות לאחר מכן תתברר כבית שלה. שלושת החוטפים מספרים לגברת הנדהמת - שמתעקשת ששמה הוא פולין וייס, והיא נשואה לתעשיין מצליח והם זוג עשיר ומקושר בחברה הגבוהה - כי היא אמם. מחלת השכחה המתקדמת בה היא לקתה אילצה אותה להזות ולשגות בחזיונות שווא, להמציא סיפורי אלף לילה ולילה על עצמה ועל הביוגרפיה שהיא כביכול משתייכת אליה. "את ז'קלין עמר" הם מטיחים באישה המוקפדת, ששום דבר במבטאה ובאינטונציה שלה לא מרמז על המוצא העדתי אותו "ילדיה" מבקשים להדביק לה למורת רוחה.

  ימים שלמים היא תשהה במחיצתם של שלושת האנשים המפוקפקים, אט אט תיחשף לסיפורו של כל אחד ואחת מהם, בעל כורחה תישאב ל"סיפור חייה" כפי שהם מתארים לה אותו ( שהפער בינו לדמות בה היא מתהלכת בעולם, בתחושת האדנותיות והשובע, הוא גרוטסקה בפני עצמה ), אך תעמוד על כך שהכל קנונייה. פולין ( במלרע ) וייס איננה מוכנה בשום פנים ואופן להיכנס לעורה של ז'קלין עמר ( במלעיל ), ובכל דרך תבקש את נפשה להימלט מהמקום.

  במאי ההצגה יגאל זקס יכול היה בנקל ליפול למהמורת קומדיית הטעויות הזולה, הסיטקום הפופוליסטי שקונסטלציה מופרכת שכזאת מעניקה לו. במקום זה הוא לקח את מחזהו של גיל, ובנה אותו טלאי טלאים של עלילה אנושית, שאמנם צירה המרכזי נסוב סביב המתח העדתי והקונפליקט הבלתי נדלה של אשכנזים - מזרחיים, אך כזה שקורטוב של חמלה ויופי נסוך בתוכו. שלושת הילדים אינם מפלצות שהתעמרו להם סתם כך בקשישה שנקרתה בדרכם. לשיטתם הם אוהבים את אימם, שדעתה ככל הנראה נטרפה עליה וסיפורי הבדים אותם היא רוקמת הולכים ותוכפים עד למצב של חוסר יכולת ממשית לדאוג לשלומה. החטיפה לדידים היא לטובתה, להשיבה לחיק משפחתה האוהבת, ובאמצעות גירויים ויזואליים וחשיפה למעמקי התודעה החמקמקה הם מקווים להצליח במשימתם. כך נתוודע לקורותיו של ישראל, הבן הבכור, בגילומו המקצועי של יעקב זאדה דניאל ולשבר בו הוא נתון. נכיר לעומק את שלל הפנים המתעתעות של לבנון ( ויקטור סבג ) ואת נוקשותו הבלתי מתפשרת. ונקנח עם הבת ירדן שלנעליה חודרת ליז רביאן במשחק שכולו חמלה. רוך ועדינות. שיאה של ההצגה לטעמי מצוי באינטראקציה בין השתיים. הבת מבינה שהאם לא תשתף פעולה ובאקט נואש היא מפצירה בה לחבק אותה. שפת הגוף של שתיהן מסכמות בקליפת אגוז את כל הקלישאות על ההבדלים העדתיים, בעוד אחת מהן לופתת את האחרת במלוא הרגש, ואילו האחרונה מפגינה קרירות פורמלית גם בעת המחווה הגופנית רבת החסד הזאת. גולת הכותרת היא של אורלי טובלי, האם החטופה. היא מרהיבה בגיוון הקולי שלה, בעוצמתה הדרמטית והמליצית מחד ובקריצות העין ההומוריסטיות מאידך. החיקוי של אישה מרוקאית בו היא נוקטת לפתע מרעיד בשאגות את ההאנגר באולם תמונע, כזה שזמן רב לא נשמע בו. על פניה היא אמנם הפאסיבית שבחבורה, והנגררת אל תוככי הסאגה המבעיתה הזאת, אך למעשה היא זו שמנווטת את הספינה בנחישותה, בעורמתה ובסקרנות הצופים הקשורה לחידת זהותה.

  זקס וגיל שבאמתחתם שיתופי פעולה פוריים בעבר ( "המתנחל" ו - "צעצועים" ) יצרו גם הפעם סוגייה מורכבת, טעונה ומדממת, שמבקשת לשרטט את מפת הפילוח העדתי בישראל של שנת 2019. "אתם מבצעים בי חטיפה תרבותית" זועקת פולין לעבר חוטפיה /ילדיה, וכמה אירוני שהפרמיירה של "ליידי עמר" התקיימה ימים ספורים לאחר הבחירות האחרונות לכנסת, .כשהתוצאות המאד חד משמעיות שהולידו מתכתבות עם דבריה