יגאל זקס מציב שאלות מאתגרות בפני קולגות במטרה לאוורר ולפרק את מונח "מחזאות פוליטית" אז הנה, מתחילים, שאלה ראשונה-
מה זה בכלל מחזאות פוליטית בעינייך? בשביל מה זה טוב?
נעם גיל (מחזאי ומורה): כשהייתי צעיר יותר, טקסטים פוליטיים עצבנו אותי. הצורך לכתוב פוליטית נראה לי דרישה מגבילה, כאילו לחיות בישראל מאלץ אותך להיות מעורב, ולא בא לי להיות מעורב. אני רציתי לכתוב כמו טרנטינו על גנגסטרים ששודדים בנקים בלי שום צורך להיכנס לשאלות מעיקות על החברה הישראלית. ככל שהשנים עברו, משהו בי השתנה. רוב המחזות שלי הם פוליטיים ועוסקים בסוגיות פוליטיות. מה שהשתנה לא היה מצב החברה או שינויים חברתיים שהתרחשו במדינה שלנו. השינוי נבע מההבנה שלי שהמונח פוליטי הוא הרבה יותר רחב ממה שנדמה לי בהתחלה. הפוליטי, כפי שאני מבין אותו עכשיו, עוסק בשאלות של כוח בין קבוצות שונות בחברה: גברים ונשים, יהודים וערבים, מרכז ושוליים, מהגרים ומקומיים וכו'.
רועי מליח רשף (מחזאי, לקטור, מורה ודרמטורג) : מחזאות טובה מתעסקת בשאלות מורכבות. המחזאי חוקר שאלה ומראה את מורכבות צדדיה הרבים של התשובה. בדרמה בניגוד לאגדה אין טוב ורע, אין תשובה נכונה, שני הצדדים צודקים. לכן מחזאות פוליטית משתמשת בדיאלקטיקה הגליאנית. יש תזה ואנטיתזה, כאשר בסוף נוצרת סינטזה. מחזאות פוליטית טובה היא מחזאות עכשווית שמגיבה ישירות לשאלה פוליטית שמהדהדת בחברה. אינני מתחבר למחזאות פוליטית שלוקחת צד. אין דבר כזה אויב. יש יריבים הפועלים תחת רצון ורגש.
מאיה ערד יסעור (מחזאית): כיוון שכל אדם הוא ישות פוליטית לתפיסתי, כל מחזה הוא בהכרח מחזה פוליטי, כאשר הקצוות - בידור בקצה האחד ועיסוק ישיר בנושא פוליטי בקצה השני - הם הפוליטיים ביותר. אבל לצורך הדיון נגדיר את המחזה הפוליטי ככזה שמטפל באופן ישיר בנושאים שעל סדר היום הציבורי או שהמחזאי חושב שצריכים להיות על סדר היום.
עלמה גניהר (מחזאית ותסריטאית): בעיני מחזאות פוליטית היא כותרת שגוייה שנועדה לאפיין הצגות הנוקטות עמדה ברורה לגבי המציאות. הכותרת הזו מבלבלת במתכוון, ונועדה לשרת את מנהלי התיאטראות הרפרטואריים, שקובעים למעשה את סדר היום האמנותי של התיאטרון, כי היא מאפשרת להם לתייג מחזה מסוים כפוליטי, ולדחות אותו מחשש שיעורר מחלוקת, שתרחיק צופים, שלטענתם באים לתיאטרון כדי לברוח מהמציאות ולא כדי להתעמת איתה. עמדה זו מעניקה למנהלי התיאטראות כוח רב, שכן כך הם מצליחים להרחיק את המציאות הבוערת ואת משמעותה, מסדר היום האמנותי, וכך בעצם הם הודפים את המחזה הפוליטי לבמות הפרינג', היכן שהכותבים, הבמאי והשחקנים, לא מרוויחים מכתיבתם, וקהל מועט צופה ביצירותיהם, והופכים כך את "המחזה הפוליטי" לבלתי רלוונטי ואת יוצריו לשוליים. "מחזאות פוליטית" נוגעת בעניינים בוערים, אבל כשהיא במיטבה, היא לא עוסקת רק בכאן ועכשיו. כתיבה פוליטית איננה מצע מפלגתי או רשימת מכולת של ערכים, כי אם דיון אמנותי בין כוחות שונים המטלטלים את גיבור או גיבורת המחזה, שמקורם בתנאי חייו, ומצביעים על המתרחש סביבו בתקופה נתונה מתוך משקפת רחבה הרבה יותר ואסוציאציות תרבותיות, היסטוריות ואמנותיות.
הטרגיקונים הגדולים כתבו על דיקטטורים צמאי דם, שלטון האלים, ועל האדם המנסה להימלט מגורלו. הם לא עצמו את עיניהם נוכח המציאות, ועדין הם מתקראים "קלאסיים" ולא פוליטיים. המסר של ההצגות הללו עבר ריכוך וריחוק, ואינו מאיים כלל על סדר היום. מחזות האבסורד, שנכתבו ברובם אחרי טראומת מלחמת העולם השנייה, אמנם עוסקים בדמויות הפועלות במציאות לא ריאליסטית ואינם מציינים אירוע ספציפי זה או אחר, אבל מצבו של האדם כפי שמשתקף בהם, מסמן שבר ערכי גדול, אובדן אמונה באדם, במדינה המייצרת את העוול, ופסימיזם קיצוני לגבי העתיד. יונסקו ובקט, לטעמי, הם מחזאים פוליטיים מדרגה ראשונה, והמחזות שלהם, הינם אלגוריה ישירה למציאות הנוראית שחוו. תיוג המחזה כפוליטי, הוא מעשה פוליטי פר אקסלנס, שמאפשר למקבלי ההחלטות בתיאטראות הרפרטואריים להרחיק את המבט הישיר, האמיץ מהמציאות וממשמעותה הלוקאלית והאוניברסלית , ולהסתפק במחזות בידור או כאלה עם מסרים מעומעמים, וכך להימנע מעימות רעיוני ואמנותי עם הקונצנזוס הפוליטי בישראל.
למה בעצם לכתוב מחזה פוליטי? איך נכון ואפקטיבי בעיניך לעשות את זה?
מאיה ערד יסעור: אצלי זה קורה בדרך כלל כאשר אני עומדת משתאה מול סוגיה פוליטית שיש בבסיסה דילמה מוסרית, אנושית, שאני לא מצליחה ליישב. פשוט לא מצליחה לגבש דעה; דילמה שבלי לכתוב ממנה מחזה אני לא אוכל לפתור. האם חיילת צריכה לסרב פקודה ולתת לאישה בהריון לעבור את המחסום אפילו שאין לה אישור מעבר ולקחת על עצמה את האחריות על מה שעלול לקרות? כך ב"אלוהים מחכה בתחנה". האם נכון למדינאי להקריב חייל אחד בשביל לוודא שהסכם השלום שהוא עושה אמין ומבטיח את שלומם של חיילים ואנשים רבים בעתיד? כך ב"עשר דקות מהבית". האם הפצצה אווירית של בית ספר (ריק מתלמידים ככל שיהיה) מוצדקת כאשר מחבלים משתמשים בו לירי על אזרחים? כך ב"רעד קל בכנף". כשהשאלה ברורה לי אני מחפשת את הדמויות והסיטואציות הקונפליקטואליות, שיכולות לגלם את השאלה והקונפליקט הערכי הזה בצורה הטובה ביותר. השאלה היא שאלה מוסרית, אנושית, ולכן אוניברסלית. כל אדם בכל מקום בעולם יכול להזדהות עם הדמויות ואיך שהן מתנהלות בתוך המצב שלהן. ולכן, בסופו של דבר, אם אתה שואל אותי, המחזות האלה הם לא יותר פוליטיים מכל מחזה לא פוליטי. ואם אני סותרת את עצמי, אני שמחה. זה אומר שעוד לא הפסקתי לשאול את עצמי שאלות ואני שמחה לצרף את הקורא לדיונים האלה שאני מקיימת עם עצמי כל הזמן.
עלמה גניהר: התיאטרון אינו מכשיר, כי אם הדבר עצמו, אבל הוא לא מתקיים בחלל הריק, ושואף תמיד לקהל, מכאן, שקודם כל התיאטרון רוצה להיות נוכח, להראות ולגרום לרגש לפעול. תיאטרון ככל יצירת אמנות, נובע מהאמן והאמנית היוצרים אותו, והם חיים במציאות ומגיבים לה. בבסיס היצירות נמצאת עמדתם של יוצריה לגבי העולם, והחוויה מתוכה הם מגיבים, המעניקה את המשמעות ליצירתם. לאמן יכולה להיות מוטיבציה לחנך, להשפיע ולשנות. המחזאי או המחזאית יכולים להאמין שהמציאות היא איומה, שהחברה הישראלית קרסה באופן מוסרי, שהיא נקמנית ואכזרית, והוא מעוניין לכתוב על קריסת המוסר, ועל האלימות המסכנת לדעתו את המשך קיומה של המדינה . אבל כל עוד יצירתו, וגיבוריה, לא יגעו לצופה, אלא יהוו מכשיר הגברה לדעותיו, סביר להניח שהצופה, שמוגן על ידי כוחות חזקים, מדעות השונות משלו, לא יענה ליצירה, ועל כן לא יתרחש כל שינוי בתפיסת עולמו.
רועי מליח רשף: המסע של האדם חשוב יותר מאג'נדה פוליטית.
אינני אוהב יוצרים שמעקמים את המורכבות האנושית והפעולה כדי לייצר מניפסט פוליטי. אינני מתחבר למחזאים שלוקחים צד על מנת לחנך את הקהל. על מחזאי לעמוד מן הצד ולתפוס את התמונה בכללותה. להשמיע טיעונים מגובשים של שני הצדדים. אל לתיאטרון לקדם אג'נדה פוליטית עליו להסתיר את האג'נדה מאחורי דרמה אנושית. ציד המכשפות של ארתור מילר הוא דוגמה טובה למחזה פוליטי מוסתר. מחזה טוב הוא מטאפורה למצב קיומי והצופה חווה את שני הרבדים האלה במקביל.
מנגנוני לקטורה בנויים לחפש מה כן להעלות על במה, ולא מה לא להעלות, אבל בעייני המחזאים והקהל הם עלולים להיתפס כצנזור פוליטי. האם יש למחזה פוליטי שמבטא תפיסת עולם מנוגדת לזאת של ההנהלה האמנותית, סיכוי לעלות בתיאטרון?
משה נאור (במאי ומנהל אמנותי בתיאטרון חיפה): אני לא חושב שאני מסתובב בכלל באזורים האלה במחשבות. אני אוהב מחזה בפשטות , אם הוא נוגע בי, מעורר אותי , מעציב או מרגש, גורם לי לבכות או לצחוק וכו וכו.. וזה תלוי במצבים שבו בדמויות בסיפור, במילים, בצלילים, השפה. להגיד- ״מחזה המיצג תפיסת עולם״ כבר מרגיש לי כמו מחזה שכנראה לא אוהב. כשאני שוקל אם להעלות מחזה פוליטי, ההזדהות שלי עם האמירה הפוליטית שלו היא לא פקטור. האמירה הפוליטית פחות מעניינת אותי מהאיכויות האמנותיות של המחזה.
תמר קינן (במאית ומנהלת אמנותית בצוותא): אני מאמינה שתפקיד הניהול האומנותי הוא לגבש שפה, תמה, אופי לתיאטרון, ושלמנהלת אומנותית צריכה להיות אג'נדה תרבותית, אומנותית, חברתית וכמובן שגם פוליטית, שזכותה וחובתה לקדם. עם זאת, אני גם חושבת שחייב להיות גיוון ותחלופה בתפקידים האלה, כלומר קיצוב קדנציות. תיאטרון צריך להתחדש ולהפתיע ושינוי תפיסה אומנותית כל כמה שנים היא הדרך הפשוטה והמתבקשת. קשה לי לדמיין את עצמי מעלה הצגה שנוגדת לחלוטין את תפיסת עולמי הפוליטית, אבל אני בטוחה שארצה להעלות מחזות שמאתגרים את תפיסת העולם שלי ופותחים אותה, ובלבד שיהיו מצוינים.
עלמה גניהר: תיוג המחזה כ"פוליטי", מבהיר לממסד התאטרוני, כמו גם לצופים, שההצגה עוסקת בנושא שהם בעדו או נגדו. אלו שבעד "הנושא" ילכו להצגה כדי לחזק את השקפת עולמם, ואלו המתנגדים ל"מסר", לא יבואו ויקבעו מראש שההצגה אינה תואמת את השקפת עולמם. באקלים חברתי כה פוליטי , גזעני ואלים, שבו סרטי קולנוע מעוררים מחלוקת קשה בשל עמדת יוצריהם, יצירות אמנות מועפות ממוזיאונים, יוצרים מהפריפריה החברתית נחשבים לשקופים ונשים אינן זוכות לשוויון אומנותי, נוח לממסד לתייג יצירות שיעוררו מחלוקת כ"פוליטיות", כשבדרך כלל הכוונה ל"שמאלניות", מילת גנאי המקבעת את תוכן היצירה, כיצירה אנטי ציונית, אנטי יהודית, שמתקיימת כגיס חמישי בלב הקונצנזוס. כך התיאטרון שנאלץ להיאבק כדי למלא את קופתו, ושחלק מתקציבו מגיע מעיריות ומשרדי ממשלה, שבראשם עומדים נציגי מפלגות, שאינם מעוניינים לקדם תכנים שונים מהשקפת עולמם, יכול מראש להימנע מסערה שתסכן את משרותיהם ואת המשך התקדמותם המקצועית.
מבחינת תמהיל רפרטוארי, כמה מחזאות פוליטית נכון בעינייך להעלות, והאם זה מה שקורה אצלך בפועל? כמה מתוך זה צריך בעינייך להיות מחזאות פוליטית ישראלית חדשה?
תמר קינן: אני הייתי שמחה אם לכל הצגה שעולה בכל תיאטרון היה אספקט פוליטי או חברתי (בעיני הם קשורים זה בזה לחלוטין). כשאני פוגשת יוצרות ושחקניות צעירות אני תמיד שומעת: "חייבים להעלות את ___!" אני תמיד שואלת: למה כאן? למה עכשיו? למה ככה? אם יש תשובות לשאלות האלה, והן לא "כי זה מחזה מעולה/ כי יש שם תפקיד שאני מת לשחק", יש על מה לדבר, ובטוח יש לזה זווית פוליטית/ חברתית, גם אם מדובר בקומדיה רומנטית מטורפת או בדרמה משפחתית. זאת נקודה ממש טובה להתחיל ממנה.
בפועל, בצוותא, רוב מכריע של ההצגות נוגעות בנושאים פוליטיים וחברתיים, וחלק גדול מהן באופן מובהק.
חשוב בעינייך לקדם באמצעות בחירה אמנותית אג'נדה פוליטית? אם כן, מה היא?
אודי בן משה (במאי ומנהל אמנותי בתיאטרון החאן): קשה לי לענות על זה, כי יש לי תפיסת עולם שדוגלת בליברליזם, הומניזם, פלורליזם ועוד כל מיני איזמים כאלה, אבל כשביימתי גרסה יהודית עכשווית לאנטיגונה, שהייתי בטוח שהיא אמירה ברורה נגד פנטיות דתית, ההצגה הפכה לשלאגר דווקא בקרב הקהל הירושלמי הדתי, שהזדהה דווקא עם אנטיגונה הפנטית ובז לשליט הפרגמטי קריאון. ברכט למשל היה בטוח שהוא כותב מחזה שמבקר את אמא קוראז', ושיגרום לקהל לבוז לה, והקהל בכל העולם דווקא מתאהב בה ומזדהה איתה. תיאטרון טוב לא יכול להצטמצם לאג'נדה של שורה אחת כמו "שלום עכשיו" או "השטחים זה כאן", מי שרוצה לדברר אג'נדה כנראה יכול למצוא מדיומים אחרים יותר אפקטיביים. תיאטרון טוב שואף להציג מורכבות, וכשאתה מציג מציאות מורכבת, היא משקפת בהכרח יותר מאג'נדה אחת.
טריילר ההצגה אנטיגונה בבימויו של אודי בן משה, תיאטרון החאן
משה נאור: הזדהות עם עמדה פוליטית של מחזה, פחות מעניינת אותי, אולי אפילו להיפך. אם הייתי נתקל במחזה "ימני" טוב, הייתי נותן לו עדיפות כי זה כל כך נדיר, אני לא זוכר שאי פעם נתקלתי במחזה ימני ישראלי. מאמט הוא מחזאי ימני והעליתי מחזות פוליטיים שלו בשמחה רבה. רוב המחזות הפוליטיים שרציתי להעלות היו מחזות שנכתבו על ידי מחזאים לא ישראלים, כי הם היו מחזות שבעיני היו יותר טובים, ואולי גם כי משהו בריחוק מהמציאות הישראלית הופך בעייני את האמירה ליותר מעניינת ופחות פשטנית.
נעם גיל: התפיסה שמחזאות טובה מגיעה בהכרח מהשמאל או שאמנות חשובה היא זו המקדמת ערכים המשויכים לשמאל (הומניזם, חילוניות, שוויון וכו') לא נכונה. למעשה, אם נסתכל על הכותבים הגדולים של המאה התשע עשרה והעשרים נראה שרובם אתגרו תפיסות הומניסטיות חילוניות. בעיני מחזה טוב אינו מציג או ממליץ על פתרון, אלא כזה המתמקד בבעיה (שברוב המקרים תישאר לא פתורה). בגלל זה, מחזאות טובה, או לפחות זו שאני אוהב, חייבת להיות מסוכנת, כזו המבקשת לאתגר את הקהל הליברלי המנומס, ולסבך את עולם הערכים הליברלי/פרוגרסיבי שבו אנחנו (חושבים שאנחנו) מאמינים.
תמר קינן: בסופו של דבר אני חושבת שמעבר לעמדה שננקטת – בין אם היא העמדה שלי, ובין אם היא עמדה פופולארית או לא – הדבר החשוב הוא להעמיד מול הקהל מראה שתשקף לו את עצמו בתוך סיטואציות חריגות או מזווית לא צפויה. אני חושבת ששם טמון האתגר לקהל וליוצרים.
רועי מליח רשף: היעלמותו של התיאטרון כשופר פוליטי קשורה לטעמי לרשתות החברתיות. היום קל מאוד להביע את עצמך מאחורי מקלדת והדיונים הקשים מתרחשים בפלטפורמות השונות, לכן אין צורך תרבותי לקהל לראות התכתשות של דעות ומניפסטים פוליטיים על הבמה. לכן בראש ובראשונה עלינו להבין את התמה ואת הסיפור האישי, ואם נחבר אותו לסיפור שלנו במדינה שלנו, נרוויח מחזה טוב וחשוב לנו כמדינה ותרבות. אני כתבתי כמה מחזות פוליטיים – "העם אמר את דברו", "פוליטיים", "שירותים מיוחדים", "אפס סובלנות", "סוריה". המחזות האלו העלו דיונים מעניינים אצל הקהל הם נכתבו ממקום אישי. האדם מול השאלה החברתית. המכנה המשותף שלהם הוא העיסוק בבני אדם שעומדים מול שאלה פוליטית חברתית ואין אף צד שצודק.
מאיה ערד יסעור: אני רוצה להגיד שאחד מתפקידי התיאטרון הוא להאיר ערכים הומניסטים, להסתכל על טובת האדם באשר הוא אדם. הבעיה היא שהיום הערכים האלה מיוחסים לשמאל, שמבקש לא להבדיל בין אדם אחד לאדם לאחר. והנה אני מתקרבת למלכודת הזאת שתקים עליי מהומת אלוהים, ולא בא לי להיכנס לתוכה. זאת בטח לא המטרה של תיאטרון, להרחיק ממנו קהלים שלמים. זה לא מעניין ולא משרת אף ערך הומניסטי. איך אנחנו כותבים על אנשים בתוך סיטואציה פוליטית ולא על אידיאולוגיות? זאת השאלה. ב"תלויים" תליתי שני פליטים ממחנות מנוגדים של מלחמת אזרחים מחוץ לקומה ה-45 של בניין במדינה מערבית, ונתתי להם לסגור את החשבונות ביניהם כשלשניהם אין קרקע מתחת לרגליים. אני, כמחזאית, חייבת להיות לטובת שניהם, אחרת לא כתבתי מחזה אלא פמפלט פוליטי או לכל היותר הצגת ילדים עם טובים ורעים, לפי התפיסה של עצמי של מי טוב ומי רע. לא מעניין. אם אני לטובת שניהם, גם הקהל יהיה לטובת שניהם, ואז הנקודה הזאת שבין הראש ללב שלו תיפתח.
מתוך ההצגה תלויים שעלתה לראשונה בפסטיבל עכו, מאת: מאיה ערד יסעור // בימוי: יגאל זקס
דליה שימקו (יוצרת תיאטרון, שחקנית, ומנהלת אמנותית של אנסמבל אספמיה ופסטיבל עכו): כמנהלת קבוצת התיאטרון אספמיה, אני עוסקת כבר שנים בנושאים חברתיים שמעניינים אותי, עם דגש על הצגות שעוסקות בשאלות מוסר, ובמעמד האשה בחברה היהודית ובכלל. כמנהלת אמנותית של פסטיבל עכו בתקופה הרגישה שאנחנו נמצאים בה, אחרי המהומות בעיר, שכללו גם הצתה של התיאטרון, אני בהחלט מנסה לקדם אג'נדה של פיוס ושיתוף פעולה חוצה מגזרים בקהילה, ואני עושה בימים אלה מאמצים גדולים להעלות בפסטיבל הקרוב פרויקט תיאטרון מקומי שמשתתפות בו נשים יהודיות וערביות מעכו.
תמר קינן: אני חושבת שהתיאטרון הוא מדיום חברתי ופוליטי במהותו – הוא מייצר קהילה ופונה לקהילה - ולכן גם להימנעות מהעלאה של מחזות פוליטיים יש משמעות חריפה (ומבאסת). אני מאמינה בכל ליבי שתפקידה של האומנות להשמיע את הקולות שאנחנו מעדיפים לא לשמוע, ואני גם מאמינה גדולה בכוחו של הדימוי – זאת אג'נדה שאני מעוניינת לקדם. אני נזהרת בדברי כי המדרון לעבר ז'דנוביזם הוא חלקלק מאוד...
אפשר בכלל לעשות מחזאות פוליטית בלי לנקוט עמדה? איך נכון להביע אותה? יש גבולות אתיים שחשוב בעינייך לא לחצות, כשעושים מניפולציות על הקהל?
תמר קינן: הכלים שמשמשים להביע עמדה, הם גם כלים של בימוי, וראיתי לא מעט מחזות קלאסיים זוכים לאינטרפרטציה פוליטית עכשווית. ישנם גם מחזות מגוייסים מדהימים וחשובים (ברכט הוא הדוגמה המתבקשת), שזוכים לביצועים עכשוויים נטולי הקשר פוליטי, ומצד שני מחזות שמשקפים פיסת מציאות, יכולים לקבל ביצוע (לפעמים אפילו פאוזה תעשה את העבודה), שאינו מותיר מקום לספק. לדעתי גם כשאנחנו חושבים שאנחנו לא נוקטים עמדה – אנחנו נוקטים עמדה. אני לא חושבת שקיימת כתיבה אובייקטיבית, ואם היא קיימת לא נתקלתי בה לשמחתי. כשאני מנסה לחשוב על גבולות אתיים עולה בדעתי חנוך לוין, ואני לא בטוחה שגבולות אתיים הם משהו שהוא חשב עליו בזמן שכתב. לפעמים חשוב לזעזע, והלוואי שלתיאטרון יהיה שוב אימפקט פוליטי וחברתי כמו כשעלתה "מלכת אמבטיה".
לגיטימי מבחינתך לרכך אמירה חריפה כדי להגיע ליותר קהל? התבקשת פעם לעשות את זה?
מאיה ערד יסעור: המילה "אמירה" היא לא כל כך חלק מהחשיבה הדרמטורגית שלי. זה לא מה שמניע את הכתיבה שלי. אני לא חושבת שדעתי נחשבת יותר מדעתו של אף אחד אחר עד כדי כך שאנשים צריכים לשבת שעה וחצי להקשיב לאמירה שלי. לכן השאלה אם לרכך אמירה לא ברורה לי, לא הייתי במצב כזה. "אלוהים מחכה בתחנה", שם מוצבות שתי נשים, פלסטינית וישראלית, זו מול זו הוא מחזה "מאוזן" כביכול. אפשר אפילו לומר שהוא לא נוקט עמדה, אבל בבסיס שלו יש פרמיס שאומר: כל עוד הצבא שולט בעם אחר, הסיטואציות הבלתי אפשריות האלה ימשיכו להתקיים. אז זאת אולי אמירה, אבל המחזה לא אומר אותה, היא משתמעת ממנו, למי שרוצה לשמוע.
עלמה גניהר: התבקשתי לרכך, וזכויות למחזה שכתבתי נרכשו על ידי תיאטרון רפרטוארי, אבל לבסוף לא יצא לפועל בטענה שההסכם בין התיאטרון לקהלו, אינו יכול לאפשר את העלאת המחזה שכתבתי. המחזה לא הוצג מעולם. זו היתה הזדמנות חד פעמית, ומאז לא הצגתי בתיאטרון רפרטוארי, למרות שמחזות שכתבתי הוצגו בפסטיבלים שונים, וזכו לשבחים ולפרסים, אני תוייגתי ככל הנראה "כמחזאית פוליטית". הצגה שכתבתי סומנה כ"שמאלנית", ולפיכך אני סומנתי כבוגדת , ונהדפתי לשוליים הרחק מאור הזרקורים, ומהיכולת להתפרנס כמחזאית.
מה מגבלות הצנזורה העצמית והחיצונית שנדרש ממך להתמודד איתן?
דליה שימקו: עכו עברה בשנה האחרונה טראומה, וכמנהלת הפסטיבל, הייתי בהחלט עלולה למצוא את עצמי מתלבטת לגבי יצירה שעלולה להתפרש ע"י קבוצות קיצוניות כפרובוקציה, והן היו עטות עליה כדי לגרור ל"מחאה", שעלולה להתדרדר מהר מאד לאלימות. מה שאולי מפתיע זה שמתוך מעל ל300 הגשות לא נתקלתי באף הצעה שעוררה אצלי את החשש הזה.
אודי בן משה: לכאורה כמנהל תיאטרון ירושלמי אני פועל בשדה מוקשים, עם הרבה רגישויות, ופוטנציאל נפיץ, אבל עד עכשיו הצנזורה היחידה ששמתי על עצמי היתה כזאת הקשורה לטעם שלי, ואני מודה שאני נמשך לטקסט שמבקש לבטא את המורכבות של המצב האנושי, יותר מכזה המבקש לקבוע עליו עמדה נחרצת.
תמר קינן: אני יותר אוצרת ממנהלת אומנותית, חשוב לציין, אבל לשמחתי הרבה, במקום שבו אני עובדת, צוותא – אין שום תחושה של צנזורה.
רועי מליח רשף: אני חושב שאין צנזורה מכוונת של יוצרים או של תיאטרון, ואם יש זה קשור לחוסר החשק אצל הקהל לראות את המצב הפוליטי משתקף בתיאטרון, כשהוא עסיסי יותר, ומשתנה כל הזמן ברשתות החברתיות, או במערכוני טלוויזיה בתוכניות כגון ארץ נהדרת, והיהודים באים.
משה נאור: אני בעיקר צריך לקחת בחשבון שלא יוצרי ההצגה, ולא התיאטרון מעוניינים שהצגה שתופק תרוץ מעט פעמים ותרד, וזה מחייב לפעמים ניהול סיכונים, ומשפיע על בחירות רפרטואריות.
מאיה ערד יסעור: יש כמה רמות לעניין הזה. קודם כל המנגנון הקפיטליסטי שדורש מהתיאטראות לתת לקהל מה שהוא רוצה לקבל. הקהל לא רוצה מחזות פוליטיים אז תיאטראות ימנעו מלכלול כאלה ברפרטואר, ואז מחזאים ימנעו מלכתוב כאלה, ואז הקהל מתרגל לאסקפיזם הזה, ודורש עוד פחות, וכך אנחנו במעגל קסמים קפיטליסטי של אין ביקוש ואין היצע. חוץ מזה, אנחנו יודעים שהיו מקרים ברורים של צנזורה בתיאטרון ובאמנות. התיאטרון הפך לקלף פוליטי שבאמצעותו מתחנפים לקבוצות מסוימות. ראינו הסתה נגד אמנים, ראינו תערוכות שיורדות ותיאטראות שנסגרים בקול תרועה, שאף מנגנון יחסי ציבור לא הצליח לייצר לאף תיאטרון. אז יש כמה סוגים של צנזורה, יותר ממוסדת יותר או פחות. אבל יש. בטח שיש.
נעם גיל: הקטגוריה "פוליטי" היא סדין אדום בתיאטרון הישראלי. מחזאי צעיר שרוצה להשתלב בתיאטרון המסחרי צריך להצניע את הפוליטיות של המחזה, ולהעמיד פנים שהפוליטי בכלל לא פוליטי. המחזאי צריך לעשות עצמו כאילו היה בת יענה חברתית, מהסיבה הפשוטה שאין במחזאות הפוליטית כסף, רק צרות. הרתיעה מהפוליטי דורשת מהמחזאי להיות מתוחכם יותר, להיות נועז, אבל לצפות את הדינמיט שהוא מגיש לתיאטרון בקצת שוקולד, שיעזור לקהל לבלוע את הרעל.
עלמה גניהר: איני יודעת אם יש צנזורה עצמית. כדי לדעת זאת, עלי לדעת האם מחזאי כזה או אחר, שחושב באופן חתרני, החליט להיכנע לכוחות השוק, לוותר על דעותיו האמיתיות, ולצנזר את עצמו. בעיני הצנזורה העצמית נולדה הרבה קודם, בתפיסת העולם הראשונית של היוצר, שאינה רואה את המציאות כמשברית. לדוגמא – כיום נמצאים בבתי הכלא בישראל, עשרות נערים ונערות קטינים פלסטינים, שנעצרו על ידי השב"כ, נשפטו בבתי כלא צבאיים, הרחק מעין הציבור, הוכרחו להודות בעבירות שלא בצעו, והוריהם נתבעו לשלם סכומי עתק כדי לשחררם בערבות. האם המציאות הזו נוגעת בכלל למחזאי איקס? האם הוא חושב שראוי לכתוב מחזה, שעלול לצאת נגד הצבא והשב"כ? האם הוא רוצה לצאת נגד הצבא והשב"כ? האם הוא בכלל מאמין שיש לצאת נגדם? דוגמא נוספת – עד לא מזמן היה מקובל להחפיץ דמויות של נשים במחזות. אם מחזאי איקס לא מעלה בדעתו שהוא כותב דמויות נשים באופן מיזוגני, אין הוא טורח כלל לברר עם עצמו מה דעתו האישית כלפי נשים, ומה הוא חושב עליהן. אם לא יבין את שורשי שנאת הנשים שלו, איך יוכל לכתוב דמות אישה מלאה ועגולה? הצנזורה אם כך כבר קיימת בתוכו, אימננטית לתפיסת עולמו. אני חושבת שבמציאות בישראל כיום, מרבית המחזאים מאמינים שזה לא תפקידם כמחזאים/אמנים להביע ביקורת על המדינה, ובעיקר על מוסדותיה הביטחוניים, כי הם מעדיפים לא להישיר מבט למציאות הנוראה, שכן אז יאלצו להודות, שהם, בניהם, חבריהם ובני משפחתם, הם חלק ממחולליה. מבט ישיר למציאות הוא תנאי ראשון להורדת משוכות העיוורון, שנועדו להגנה עצמית, ואומץ רב נחוץ כדי להפילן. ורק אז לכתוב.
תיאטרון כמבוא לדיון פוליטי: "הטווס מסילוואן" מאת עלמה גניהר בבימויו של סיני פתר
קולנוע פוליטי ישראלי זוכה להצלחה בחו"ל, אותו דבר יכול לקרות גם למחזאות ישראלית? למה ואיך?
מאיה ערד יסעור: אתה לא אומר שלתסריטאות ישראלית יש הצלחה בחו"ל, כן? זאת תהיה הסימטריה. הקולנוע, הסרטים המופקים, הם הזוכים להצלחה. מה שמבדיל קולנוע מתיאטרון הוא שלתסריט יש בדרך כלל הפקה אחת (ואולי רימייק אמריקאי), בעוד שלמחזה יכולות להיות עוד ועוד הפקות, מתורגמות, מקומיות, עם קאסט מקומי. הפקה זה עניין יקר ומסובך. למה לתיאטרון גרמני או צרפתי או אמריקאי להכניס מחזה ישראלי לרפרטואר שלו? רק אם הוא אקטואלי לקהל שלו. אז איך נוצר באזז עולמי? איך קרה ש"גטו" של סובול הופק בעוד ועוד מקומות בעולם? משהו במחזה, מלבד כמובן היותו טוב מבחינה אמנותית, צריך לשבת על איזה תדר אוניברסלי למרות היותו נטוע במציאות מסוימת. מתחתיו צריך לבעבע משהו שאקטואלי מאוד בכל מקום בעולם. המחזה שלי "אמסטרדם" למשל, הופק בתיאטראות שונים בכל העולם, חוץ מבאמסטרדם שבה הוא מתרחש. איך תסביר את זה? יש לי כמה רעיונות אבל עוד לא מצאתי את התשובה לזה.
מתוך ההצגה "אמסטרדם" מאת מאיה ערד יסעור שעלתה בלונדון. צילום: Helen Murray
עלמה גניהר: הקולנוע הישראלי עבר שינוי עמוק לאחר שאושר חוק הקולנוע. כל הכסף שמגיע לקולנוע הישראלי, הוא כסף ציבורי. קרנות הקולנוע השכילו להיאבק ולקבל עצמאות בבחירת התסריטים שיופקו ובעקבות פעילות נמרצת של איגודי הקולנוע, התמסד מבנה הלקטורה. כיום הלקטורים מתחלפים בכל מועד קריאה (פעמיים או שלוש בשנה) החלוקה המגדרית של הלקטורים היא שוויונית, חוות הדעת מוכרחות להיות מנומקות. בנוסף, ההגשות כיום הן אנונימיות, והלקטורים אינם יודעים את זהות הכותבים וכך ניתנת (ויש על כך ביקורת רבה) הזדמנות שווה לכולם. לצורך העניין קרנות הקולנוע הן לא הבית הפרטי של אף יוצר, ויש כללים שמחייבים אותן ושקיפות בפני האיגודים, ולכן, כשתסריט נבחר, הוא נבחר לפי איכותו, ולא לפי הבמאי העתידי שלו ואפילו לא בגלל הכספים שכבר אולי הצליח לגייס בחו"ל. הקולנוע הישראלי, חייב את הצלחתו, לתמיכה כלכלית ביוצרים עוד משלב פיתוח התסריט, מימון עורכי תסריט, ושיתוף פעולה של מפיקים. כך גם יוצרים שאינם שבעים, יכולים להתפנות כדי לכתוב. כמו כן, בקולנוע קיימת תמיד נהייה לכותב או לבמאי החדש, הצעיר, הבועט, זה אימננטי לתחום, בעוד שהתיאטרון יושב על שמריו, מרוצה ושמן, והודף כל ניסיון לקולות חדשים שיאתגרו אותו.
נשמח לשמוע מה דעתכן.ם! מוזמנים להגיב כאן למטה >>