top of page
  • תמונת הסופר/תיעל טל

על כתיבה ודחיינות מפרספקטיבה של מומחית בתחום

עודכן: 22 במרץ 2022

יגאל זקס מורי ורבי פנה אלי באחד הימים שאכתוב לו מאמר על כתיבה ודחיינות.

אודה שהוחמאתי. מעולם עד אז איש לא פנה אלי שאכתוב מאמר. תמיד ביקשו שאקרא מאמר. דבר שגרם לי לפרוש מלימודי תיאטרון באוניברסיטה העברית יום אחרי ששברתי שיניים על מאמר באנגלית, קורס יוון העתיקה, שעוסק בנושא המרתק "קוטר הבמה ביוון העתיקה" . אלא אם לא תרגמתי נכון ואני לא פוסלת.

אבל כאמור, הפעם פנה אלי יגאל ,עמיתי משכבר הימים (או כל תואר מנופח ומליצי אחר שתואם את המעמד של כותבי מאמרים כמונו) שאכתוב לו מאמר .על דחיינות. כמובן שמייד השבתי בחיוב. ניתקנו. חייכתי לעצמי.

תראו, הדרך היא הפכפכה, לא סלולה , לא תמיד קלה, אבל יש רגעים כמו זה. שאלוהים כמו אומר לך "ראי, השביל שלך הולך ומתבהר, את משאירה חותם" . מישהו זיהה אותי כמומחית. מומחית כזאת שהזולת שעתיד לעלעל בניוזלטר , ילקק את האצבע ויגלול, יחשוב לעצמו "הו , מאמר על דחיינות מאת יעל טל כמה מרתק. נשמע כמו מתנה לחג" .

ככה שקעתי לי בענני שביעות רצון וסיפוק.

פתאום הגיעה הודעה מיגאל "יעל, מה עם המאמר? אני רוצה לסגור הכל היום?"

מתברר שעבר שבוע . לתפישתנו. הסכמנו שלא להסכים.


ב"נס ציונה – המחזמר" כשיחזקאל הנהג אוטובוס של נס ציונה נוזף בינון גיבור המחזה, שהוא עדיין עם כרטיסיית נוער, ינון עונה:

" נשארו לי ניקובים ! לא נוצלה. אשמתי שהתבגרתי מהר?"

הזמן באמת ממזר גדול ומתעלל סדרתי בדחיינים מכל הסוגים.

לפני כמה זמן כתבתי לעצמי ביומן "יום כתיבה" .

היה בהחלט יום פרודוקטיבי :עשיתי קציצות עוף, בקר, יזמתי מפגש משפחתי מורחב, הכנתי מרק לקוסקוס בלי קוסקוס , ככה שיהיה, קיפלתי כביסה, ניקיתי את הבית, דרשתי דרישות תשלום ממרץ 2020 וחידשתי כמה קשרי ילדות.

אני לא יודעת מה בדיוק קורה שם עם הדחיינות של הכתיבה. אולי זאת הבדידות הזאת. מול מחשב. אולי זה הפחד לשמוע את המחשבות שלך. אולי זה חוסר אמונה שזה חשוב. שמישהו אי פעם יקרא את זה. שזה יעניין מישהו. אולי הפחד להכשל? אולי....אולי זה אפילו איזה בוז פנימי שלנו האמנים כלפי עצמנו? שזה לא באמת חשוב? לא יודעת.


אני רק יודעת שבסופו של דבר , הכתיבה, כשהיא כן קורית, היא אחת החברות הטובות. היא אחת השיחות החשובות והאמיתיות. יש בה איזה מפגש עם אמת , חיבור, או תדר שאולי אפשר להפסיק לקרא לזה דחיינות...אולי שווה לחשוב על זה כחמקנות...

ממה אני חומקת? מה אני מסתירה מעצמי? את מה לא בא לי לפגוש? ממה הלב נמנע?

ינון הוא חמקן. חמק מכל תחרות. הוא יושב בתחנת האוטובוס ולא עושה כלום כבר שנים.

אני זוכרת היטב את הלילה הראשון שהוא נכתב. קמתי עצבנית מהמיטה. ישירות לשולחן (דירת חדר זה היה קל) וכתבתי בגועל את הדבר הכי מטומטם שאני יכולה לדמיין. ממש בזתי למקלדת. בזתי לאותיות. אבל משהו בי ביקש להכתב. זה בטח היה אחרי יום שלם של מריחת זמן ודחיינות. פתאום התגלה שם איזה ינון, שלא משתתף בכלום. אני כמעט יכולה לדמיין שהוצאתי לשון או אמרתי 'נייייי יופי' בזמן הכתיבה. שמחת כתיבה בטח לא הייתה שם.מקלידה בדיחה שמסתירה יאוש. מקלידה התחכמות שמסתירה בהלה מהחיים. מקלידה התנשאות שמסתירה פחד מהמירוץ.


לא הצלחתי להבין איך מבחינתי אפילו לא התחלנו ואני כבר במפסידים.

לא הצלחתי להבין מתי זה קרה לי.

איך זה שנשארתי לצד הדרך , משחקת עם מילים.

המילים שיחקו איתי חזרה ומסרו לי ינון. הערסל של נס ציונה.

יושב כל היום בתחנה. מטיף לכולם למה הכלום עדיף מהכל,

למה הוא לא מאמין בתחרות ולמה לדעתו אין דבר כזה מחוננים.

הוא הצחיק אותי וניחם קצת.

ואהבתי אותו

והתאהבתי בו

וניסיתי לבנות לו עולם.

מטומטם אבל עם לב.

הרבה שנים כעסתי על עצמי על הדחיינות. על חוסר התקתוק. על ההתמהמהות. אני היום פתאום רואה את זה קצת אחרת. בעצם ,אם לא הייתה דחיינות לא היה נולד ינון. אם לא הייתה דחיינות איך הייתי מגלה מה אני מסתירה?


אולי נאהב אותה רק קצת. את הדחיינות. ניתן לה רגע לסדר את הבית , לטפל בביטוח לאומי ולקבוע שיננית ורק אז נשאל....אז ..אה...מה ?

לכו תדעו, אולי היא עוד תחזיר לנו אהבה,

אולי יום אח בזכותה תרגישו שאתם כותבים מאמר. פאקינג.


יעל טל היא מחזאית יוצרת עצמאית, הקומדיה המוזיקלית שלה "נס ציונה – המחזמר" עולה בימים אלה בתמונע בהפקת "קבוצת עבודה".


צילום: אורי רובינשטיין




94 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comentarios


לוח הצגות

bottom of page