מה מצחיק נשים?

כשחשבתי איזה מחזאיות כדאי לראיין בנושא כתיבת קומדיות חשבתי על הרבה יותר מחזאים שיצרו קומדיות, מאשר על מחזאיות, ואז כששאלתי מישהו (השם שמור במערכת בכספת) אם יש לו רעיונות לעוד מחזאיות, הוא אמר לי את המשפט הבא: "נשים לא מצחיקות", וישר נבהל מעצמו והוסיף בפחד: "סתם, סתם. ...אבל באמת שלא עולות לי בראש אף מחזאית שכותבת קומדיות". ישר חשבתי להציע לתמר קינן, שתכתוב משהו על הנושא הזה, כי ידעתי שיהיה לה מה להגיד, אבל תמר אמרה שאין לה זמן, אז הצעתי לשלוח לה שאלות שיעצבנו אותה כל כך שהיא לא תוכל להתאפק, ולשמחתי כנראה עצבנתי אותה מספיק, כי הנה, היא ענתה לי עליהן...

תמר קינן, צילום: רדי רובינשטיין

טוב, זה ראיון בכתב, כי אין לך זמן ואני הולך לעצבן אותך במודע, אז זה יהיה מאוד לא חכם מצדי לשאול אותך את השאלות האלה ממרחק של פחות מעשרים קילומטר לפחות, אבל בכל זאת: כמי שמובילה את המאבק המאוד מצליח לקידום שוויון "50/50" של יוצרות תיאטרון, מה את אומרת על הטענה השוביניסטית שתכלס - נשים פחות מצחיקות מגברים?

‏על הטענה השוביניסטית הזאת אני יכולה להגיד רק שמי שטען אותה היה כנראה גבר בלי חוש הומור.

ריקי ג'רווייס על הטענה שנשים לא מצחיקות

בניגוד לתיאטרון, שבו באמת אין הרבה מחזאיות שכותבת קומדיות, תסתכל כמה כותבות קומדיה יש בטלוויזיה: גיתית פישר, גלית חוגי, כרמל נצר, בת חן סבג, נתלי מרקוס, ליטל שוורץ, עליזה חנוביץ׳, עדי אשכנזי, טליה לביא, עטרה פריש וזה ככה מהראש, בשליפה, עוד לפני שעשיתי גוגל…

בסדר, ברור שיש נשים מצחיקות, כולנו מכירים אותן, אבל למה הן כמעט לא כותבות מחזות מצחיקים? יש לא מעט מחזאיות מצוינות אבל למה הן כמעט לא כותבות קומדיות?

‏אני חייבת להתייחס לזה קודם כל מנקודת מבט גלובלית: מספר המחזאיות שהמחזות שלהן עולים הוא קטן משמעותית ממספר המחזאים שהמחזות שלהם עולים ולכן, סביר להניח שיש לא מעט מחזאיות בעלות חוש הומור שיכולות ורוצות לכתוב קומדיות או שאפילו כתבו קומדיות אבל אנחנו עדיין לא נחשפנו אליהם.

‏דבר שני, קומדיה היא דבר שצריך לעבוד עליו המון. היא דורשת שיוף ועוד שיוף, טעויות, תיקונים, קריאות, עוד תיקונים ואז לפגוש קהל, ולתקן עוד קצת. קומדיה היא משוואה מתמטית עם יותר משני נעלמים ודרושה המון המון המון עבודה כדי להגיע לגרסה הטובה ביותר, זאת שתוציא את הכי הרבה צחוקים מהקהל. האמירה הזאת פונה לשני המינים גם יחד. אין המון קומדיות פאר אקסלנס שעולות בארץ, יש הרבה מאוד דרמות קומיות שהמבנה שלהם שונה משמעותית ממבנה של קומדיה, ודרמות קומיות נשים כותבות. כשאנחנו בוחנות קומדיה יש בסך הכל שאלה אחת חשובה שצריך לשאול: זה מצחיק או לא מצחיק? ומכיוון שהפקות תיאטרון רפרטואריות הן לעיתים קרובות סיכון כלכלי לא קטן, הנטייה היא לסמוך על אנשים שיש להם כמה שיותר ניסיון בתחום, ובאופן טבעי, לצערי, האנשים האלה הם בדרך כלל גברים.

יש סיכוי שתצמח לנו עוד מחזאית כמו ענת גוב ז"ל, שהקומדיות שלה רצו בארץ מאות פעמים והופקו בכל רחבי תבל?

- קודם כל - כותבת אדירה, מושחזת, נפלאה. הייתי נותנת הכל לסדנה או אפילו לפגישה של שעה וחצי עם האישה המצחיקה והחריפה הזאת. אין לי ספק שעוד יקומו לנו - לא ענת גוביות, כי היא באמת היתה חד פעמית - נשים בעלות שמות שונים שיפריחו את השממה.

לשמחתי הרבה, יצא לי לעבוד עם לא מעט נשים מצחיקות מאוד שכתבו קומדיות: אורן דיקמן, שכתבה את המחזה גידול ושמו בועז, עירית קפלן שכתבה את המחזה נעמי ונורמה (יחד עם יואב בר-לב), בפסטיבל תיאטרון קצר שניהלתי ארבע שנים נפלאות יחד עם נועה שכטר, עברו המון מחזאיות מצחיקות שכתבו קומדיות אדירות: יעל טל, גל צ׳פסקי, נועה גנדלמן, שני צברי, עדי דרורי, מאגי, נעמה שחר, דנה אתגר, דנה טרוס, אופיר סגרסקי, ויש עוד רבות ומצחיקות. כמו שיודע.ת כל מי שעוסק.ת בכתיבה לתיאטרון, כדי לכתוב את המחזה הראשון הטוב שלך, צריך לעיתים קרובות לכתוב את המחזות הפחות טובים שלך, ולכן מה שנחוץ יותר מכל, לנשים ולגברים, הוא מצע להתנסות, לטעות ובסופו של דבר גם להצליח.

ברשותך אני אמשיך לעצבן אותך עוד קצת, כי מחזאיות טובות יש, והן כותבות גם קומדיות טובות, אבל למה כמעט תמיד הן על אהבה ומשפחה? אם נלך לז'אנרים כמו סאטירה, קומדיה שחורה, נונסנס או פארסות וולגריות נמצא שם עוד פחות מחזאיות, לא? קומדיות רומנטיות או משפחתיות הן תוצאה של הסללה? טעם? אפליה? שוני גנטי?

אנחנו תמיד כותבות (וכותבים) על מה שכואב… אבל כשאני חושבת על זה, דווקא שתי הקומדיות הנשיות הבולטות שביימתי עסקו בנושאים אחרים: גידול ושמו בועז היא קומדיה (רומנטית) מופרעת שצבועה בגוונים אפלים למדי, ונעמי ונורמה היא קומדיה מאוד חברתית שעוסקת בחברות בין נשים, בגילנות ובגזלייט. גם צריך לשים לב שנושא המשפחה והבית הוא נושא שכמעט כל המחזאות הישראלית בעשור וחצי או שניים האחרונים עוסקת בו, כחברה, אנחנו מאוד ממוקדים במשפחה ובמשפחתיות, עד כדי כך שאפילו טרגדיות יווניות זוכות לעיבודים ששמים במרכזן את התא המשפחתי וזוכות להצלחה גדולה. ככה שלאו דווקא הייתי משייכת את זה למגדר אלא דווקא לחברה שאנחנו חיים בה, ולהיצע וביקוש.

או קיי. אז למה בעצם את, כמישהי שמבינה, אוהבת, וגם יוצרת קומדיות, לא כותבת קומדיות בעצמך?

- באמת?! ברור לך שזאת הרמה להנחתה… כל מה שאני צריכה זה חדר משלי וקצת זמן פנוי מבישולים, טיפול בילדים ובבעל, כביסה ונקיונות...

סתם.

אני אוהבת קומדיות בכל ליבי, זה המקום שאני מרגישה בו הכי בבית ואני חושבת שאני לא אישה לא מצחיקה. מצד שני, אני ממש אוהבת לביים, וכחלק מזה גם להעביר קומדיות את השיוף והדיוק שנחוץ להן ומרגישה ששם אני במיטבי ותכלס - זה הכי כיף לי, וכיף, כידוע, הוא ערך עליון.

בחזרה לקיר החמשי

"גידול ושמו בעז" מאת אורן דיקמן בבימויה של תמר קינן, צילום: יוסי צבקר