תיאטרון
קבוצת עבודה
בית למחזאות ישראלית חדשה

עשרה תתי ז'אנרים של מתח ואימה בתיאטרון הישראלי

המחזאיות דניאל כהן לוי, רוני ברודצקי, קרן כהן ישראלי, מאיה בואנוס ואורי אגוז, והמחזאים מוטי לרנר, רועי יוסף ואיליה דומנוב, ברב שיח שמתמודד עם דילמות, אתגרים, וגישות שונות מאוד ליצירה של תיאטרון דוקומנטרי.

את הדראפט הראשון של המחזה "לא סוף העולם" כתבתי לפני ארבע שנים, וכששאלו אותי על איזה פיתרון בימתי אני חושב לכל כך הרבה לוקיישנים, עניתי שאני עדיין לא יודע. בדיעבד גם לא יכולתי אז לדעת, כי הטכנולוגיה שנעזרנו בה ליצירת ההצגה עדיין לא הייתה קיימת. צילום: שמחה ברבירו המחזה הזה הוא פנטזיה אפוקליפטית, מין "מראה שחורה", ולכן כשהתחלתי לעבוד על ההפקה עם עפר הררי שעשה את הוידאו, כבר ידעתי שאני רוצה שניעזר בAI, ולא רק כי זאת הדרך היחידה שבה יכולנו להוציא לפועל את הפנטזיות שלנו עם התקציב

מאז השביעי באוקטובר אני לא מצליח לכתוב. סיימתי מחזה לפני השבת הארורה ומאז שיפצרתי כמה דברים חדשים שעליהם אני עובד, אבל הכתיבה עצמה לא באה לי בטוב. בימים רגילים של שגרה מדומה, אני מוצא עצמי מתמודד עם שתי תפיסות מנוגדות – הצורך שלי להתעמת באמצעות הכתיבה עם המציאות שמקיפה אותנו, והצורך שלי להשתמש בכתיבה כאמצעי בריחה מאותה מציאות וממה שקורה מסביב. לאחר השביעי באוקטובר, שתי התפיסות האלה – העימות והבריחה – מתחדדות עוד יותר בחוסר ההתאמה שלהן. מצד אחד, אני לא יכול לכתוב על מה שקרה וע

רב שיח בין 7 מחזאיות

איזה סוג של מחזאות פוליטית תרצו לראות כאן על הבמה? שאלנו את המרואיינים שלנו ולפניכם התשובות. רוצו לראות את מה שעוד אפשר תמר קינן: לא יודעת אם אפשר לקרוא לזה מחזה, אבל "אינסטינקט בסיסי" של יעל טל, נעמה רדלר וענת דרימר היא ללא ספק הדרך שבה אני רוצה לצרוך את מנת הפוליטיקה שלי בתיאטרון. הן לקחו עדויות של חיילות ששירתו בשטחים מארגון "שוברים שתיקה" והפכו אותן להצגה עם אמירה פוליטית וחברתית חדה מצד אחד ומצד שני ליצירה אישית, נוגעת, מצחיקה, טרגית ובעיקר מעוררת מחשבה שלא מרפה. ככה עו