״אמאלה, מה זה כל הלסביות האלה?״
עודכן: לפני 4 ימים
בשנים האחרונות הייצוג הלהט״בי בתרבות הולך וגדל, אבל הקול הנשי עדיין נשאר מאחור. למה עדיין יש כל כך מעט יצירה לסבית על הבמה? יובל קורן (״פותחות״, ״תראי איזה יופי״, ״חמש לסביות אוכלות קיש״), במאית ומנהלת שותפה של תיאטרון המשולש, על המחסור בתוכן נשי להט״בי, על היחסים המורכבים של נשים עם תרבות ומרחבים לסביים, ועל מה שצריך לקרות כדי שזה ישתנה.
בואי נתחיל מהדבר הכי בסיסי: יש בכלל מספיק יצירה להט״בית נשית היום?
לגמרי לא. קודם כול, פשוט יש מעט מאוד תכנים. בעבר כמעט שלא ראינו תכנים שעוסקים בקהילה הגאה בכלל, והיום כבר יש הרבה יותר נוכחות להט״בית בתרבות, אבל היא עדיין ברובה גברית. עדיין די נדיר ללכת לתיאטרון ולראות הצגה שבמרכזה דמויות נשיות להט״ביות. אם אני רוצה עכשיו ללכת לראות תרבות לסבית, האפשרויות שלי מאוד מאוד מצומצמות. בטלוויזיה זה קצת יותר מתקדם, וגם שם אני מרגישה שלאט לאט מתחילים לראות יותר ייצוגים.
אני חושבת שזה קשור לעובדה שפשוט אין מספיק יוצרות להט״ביות בתיאטרון שנמצאות בפרונט. יש המון גברים מהקהילה שיוצרים ועובדים בתיאטרון, ובאופן טבעי הם גם מביאים לבמה את הסיפורים ואת נקודת המבט שלהם. אי אפשר לצפות שמישהו אחר ימהר לייצג את הקול הנשי הלהט״בי בשבילנו. כדי שהסיפורים האלה יהיו שם, אנחנו צריכות להיות יותר בפרונט בעצמנו: לכתוב, לביים, ליזום ולתפוס מקום.
אז למה בעצם זה לא קורה? למה יש פחות נשים שכותבות ומביאות לבמה את החוויה הלהט״בית שלהן?
אני חושבת שיש לזה הרבה סיבות. קודם כל, עוד לפני ההקשר הלהט״בי, יש משהו מאוד עמוק באופן שבו נשים גדלות בתוך חברה שעדיין יש בה הרבה מבנים פטריארכליים. לנשים עדיין יותר קשה לשים את עצמן בקדמת הבמה, להיות אמביציוזיות, להגיד ״יש לי משהו חשוב לומר ואני רוצה שתקשיבו לי״ בלי להרגיש שיש עליהן עין ביקורתית. בעיניי יש כאן מעין מעגל של חוסר ביטחון וחוסר ערך שמוטמע בנו מגיל צעיר, וגורם להרבה נשים לקחת צעד אחורה גם כשהן מוכשרות ויש להן מה לומר.
ובהקשר הלהט״בי יש עוד רובד. אני חושבת שהרבה נשים יכולות, במידה מסוימת, לבחור לא להגדיר את עצמן. הזהות או הנטייה שלהן לא תמיד נראות כלפי חוץ, ולכן קיימת האפשרות פשוט להיטמע. אצל גברים הומואים מסוימים הזהות הזו נתפסת מבחוץ כמובהקת יותר, ולכן לפעמים אין להם בכלל את הפריבילגיה לבחור אם להתמודד איתה או לא. אצל נשים אפשר הרבה פעמים להגיד: למה אני צריכה את התיוג הזה? למה לשים את זה בפרונט אם אני לא חייבת? ויש פחד שלקיחת בעלות על הזהות הזאת תכניס אותך לאיזו משבצת.
זה מתחבר בעיניי גם למחסור בנשים להט״ביות שהן מובילות דעה ודמויות ציבוריות שמדברות על הזהות הזאת בגאווה ובאופן מובהק. בשנים האחרונות זה מתחיל להשתנות, ויותר נשים מוכרות יוצאות מהארון, אבל גם אז לא כולן בהכרח רוצות לשאת את הדגל. אני מקווה שככל שיהיו יותר נשים שיעשו את זה, עוד נשים ירגישו שיש להן רשות לעשות את אותו הדבר.
וזה שונה בעינייך ממה שקורה אצל גברים הומואים? כי נדמה שהם דווקא הצליחו לייצר לעצמם תרבות מאוד מובהקת.
אני מרגישה שגברים הומואים הצליחו לייצר לעצמם תרבות וקהילה מאוד מובהקות. הרבה פעמים מספיק להגיד ״יש כאן הצגה לגייז״, או אירוע שמדבר באופן ישיר לקהילה הזאת, ויש התגייסות. מגיעים, מפרגנים, משתפים, תומכים. יש פחות התנצלות על עצם קיומו של מרחב שמיועד להם.
אצל נשים אני עדיין פוגשת הרבה יותר בושה, ציניות ועין ביקורתית. יש משהו מצחיק בזה שנשים לסביות מגיעות למרחב לסבי ואומרות: ״אמאלה, מה זה כל הלסביות האלה?״ כאילו גם כשאנחנו כבר בתוך מרחב שהוא שלנו, משהו בנו עדיין קצת נבהל מהספוטלייט. כאילו התרגלנו להיות במחתרת.
ובעיניי הכל חוזר לרשות לקחת מקום. להגיד: גם לנו מגיע מרחב שהוא שלנו. גם לנו מגיע שהמרחב הזה יהיה במקומות הכי שווים, וגם לנו מגיעה תרבות איכותית, מושקעת ומגניבה שמדברת אלינו. וחלק מזה הוא גם ללמוד לפרגן, להגיע ולתמוך כשמישהי כבר מנסה לייצר משהו כזה, ולא להישאר רק במקום הביקורתי, הציני או המפוחד. כי בלי קהל שתומך בתרבות הזאת, הרבה יותר קשה לתרבות הזאת להמשיך להיווצר.
אבל את מזהה את הדבר הזה גם אצלך?
לגמרי, אני מזהה את זה קודם כל על עצמי. למעשה, במשך שנים די נמנעתי מחוגים וממרחבים לסביים, עד שהקמנו את המשולש. היה בזה משהו שאפילו הרתיע אותי. אולי בדיוק הפחד הזה להיות מתויגת, להיות מזוהה קודם כל דרך הלסביות שלי.
ודווקא דרך העשייה במשולש עברתי בעצמי תהליך. למדתי לשים את הלסביות בפרונט, להגיע, לפרגן, לשאת את הדגל, ובעיקר לרצות ליצור תכנים להט״ביים איכותיים ולהפוך מרחבים לסביים למרחבים שווים, מגניבים ונחשקים, גם בעיניים שלנו וגם בעיניים מבחוץ. בדיוק כמו שמסיבות של גייז, למשל, כבר מזמן נתפסות כחלק מתרבות שהיא מגניבה ונחשקת ולא כאיזה מרחב שצריך להתנצל עליו.
לפעמים שואלים אותי למה בכלל חשוב לשים את המרכיב הזהותי הזה בפרונט. למה לא פשוט להיטמע? ואני חושבת שהתשובה שלי היום היא שיש חלק שלם מהחיים שאנחנו פשוט לא חוות אם אנחנו עושות את זה. החוויה הרגשית שלי כשאני רואה יצירה לסבית היא אחרת. ההזדהות אחרת. החיבור שלי כשאני נמצאת בתוך מרחב של נשים שחולקות איתי חוויות מסוימות הוא אחר. ברור שאני יכולה להתרגש ולהזדהות גם עם יצירה סטרייטית, גברית או כל יצירה אנושית אחרת, אבל אם אין לי אף פעם את האפשרות לראות את עצמי ואת העולם שלי על הבמה, אני מפסידה רובד שלם של חוויה אנושית. ובעיניי חבל לוותר עליו רק כדי לא להיות ״מתויגת״.
אז אם היצירות האלה לא מגיעות מעצמן, מה צריך לעשות כדי שזה ישתנה?
אני חושבת שזו בדיוק האחריות שלנו כתיאטרון להט״בי. אי אפשר רק לחכות שהיצירות האלה יגיעו אלינו ואז להגיד ״חבל שאין מספיק״. האחריות שלנו היא כל הזמן לדאוג שהתוכן הזה יוכל להתקיים: לחפש יוצרות, להזמין אותן, לפתח איתן רעיונות, לעבוד עם שחקניות, וליצור מרחב שבו נשים מרגישות שהסיפורים שלהן רצויים ושיש להם מקום על הבמה.
ובעיניי, חלק מאוד משמעותי ביצירת המרחב הזה הוא גם לדעת להכיל את החששות, הפחדים ואת הקושי לקחת מקום. אם אנחנו מבינות שאלו בדיוק החסמים שעליהם דיברנו קודם, אנחנו לא יכולות להיבהל מהם כשהם מופיעים. צריך לגלות סבלנות כלפי יוצרת שעוד לא בטוחה בעצמה, שחוששת לשים את הזהות שלה בפרונט, שאולי צריכה שיזמינו אותה פנימה יותר מפעם אחת. לא להתרגש מההיסוס הזה ולא לפרש אותו כחוסר רצון או כחוסר יכולת, אלא לעודד, לתת ביטחון, ולהגיד: אנחנו רוצות לשמוע את הקול שלך, ויש כאן מקום בשבילך.
לפעמים זה קשה יותר. לפעמים צריך להשקיע יותר זמן, יותר עבודה ויותר משאבים כדי להגיע ליצירות האלה ולפתח אותן. אבל בעיניי זה חלק מהתפקיד שלנו, כי בסוף זה גלגל שמזין את עצמו: ככל שיהיו יותר יצירות להט״ביות נשיות שהן טובות, איכותיות ונוכחות במרכז הבמה, יותר נשים יראו אותן וירגישו שגם להן יש מקום בתוך התרבות הזאת. חלקן יבואו כקהל, ירצו לראות עוד ויתמכו ביצירה הזאת, וחלקן אולי יגידו: רגע, גם לי יש סיפור. גם אני רוצה לכתוב, לביים או ליצור.
וככה לאט לאט נוצר משהו שלא היה קודם. מבחינתי המטרה היא שבשלב מסוים כבר לא נצטרך להתאמץ כל כך כדי למצוא יצירה לסבית, כי יהיו מספיק נשים שירגישו שמותר להן פשוט ליצור אותה.
תגובות