המהפכה הגאה הצליחה!

אז למה בכל זאת צריך תיאטרון להט״בי עצמאי?

מחזמר על דראג ממלא את התיאטרון הלאומי, סיפורים להט״ביים נכנסו לרפרטואר, והקהל מצביע ברגליים. אז למה אנחנו עדיין צריכים תיאטרון משלנו? נמרוד דנישמן, מחזאי ומנהל שותף של תיאטרון המשולש, על ההבדל בין לקבל מקום על הבמה לבין להחזיק במה משלך.

כשהקמנו את תיאטרון המשולש – התיאטרון הגאה של תל אביב, כמעט ולא היו מחזות להט״ביים בתיאטרון הישראלי. זה היה בקיץ 2021, בעולם שנפתח מחדש אחרי מגפת הקורונה. היינו אז שלושה יוצרים עצמאיים שהסתובבו עם ההצגות העצמאיות שלהם, שבמקרה היו להט״ביות, הסתכלנו ימינה ושמאלה ולא ראינו את עצמנו על הבמות בישראל. לא מחזאות מתורגמת מחו״ל, ובטח שלא מחזאות ישראלית מקורית ולהט״בית.

עכשיו תגידו: ״מלאכים באמריקה״. ואני אגיד: נכון, הקאמרי כבר הפיק את ״מלאכים באמריקה״ בתחילת שנות התשעים, הרבה לפני הפקת המופת של גלעד קמחי, אבל 1. זה היה מזמן ו-2. זאת באמת הייתה טיפה בים.

ועכשיו תגידו: פרינג׳! בפרינג׳ היו הצגות להט״ביות. ואני שוב אגיד: נכון. תיאטרון תה״ל של גרי בילו היה תיאטרון גאה שהביא לישראל יצירות כמו ״הלב הנורמלי״, ״ברקיע השביעי״ ו״סיפורו של משולש ורוד״. אך הוא נסגר ב-2017 והשאיר אחריו חלל ריק. בשנים שבאו אחרי ראוי לציין את ״חדר 414״ של פרויקט המחזאים, ״אב השנה״ של עידו קולטון, העיבוד הנשי של נועה עטיה ל״תמונות מחיי נישואין״, וגם את ״הגדר״, שלי. היו יצירות להט״ביות, אבל לא היה בית קבוע שמחויב לכך שאחרי היצירה הזאת תבוא גם היצירה הבאה.

חמש שנים קדימה, ונדמה שכמעט בכל תיאטרון רפרטוארי ישראלי משובצת לפחות הצגה להט״בית אחת בעונה (פירוט שלהן ניתן לראות בטור של אמיר זלוטר) ואם ההצגה המצליחה ביותר של התיאטרון הלאומי היא מחזמר על דראג, ראוי לשאול: למה צריך תיאטרון להט״בי עצמאי?

לשמחתנו, ההנהלות האמנותיות הנוכחיות הבינו שייצוג להט״בי ברפרטואר שלהן זה דבר חשוב. הם הבינו שבעוד שסיפורים להט״ביים הציפו את הטלוויזיה, את הקולנוע, את הספרות, התיאטרון הישראלי נותר שנים מאחור. צריך להזכיר שאמנם נדמה שרוב החברה הישראלית מקבלת על עצמה את הזהויות הלהט״ביות – אפילו באח הגדול אליה הוף קיבלה מקום של כבוד בתור טרנסית – אבל המציאות עדיין רחוקה מלהיות שוויונית. אנחנו קהילה שהיא אמנם מובחנת, אבל היא חוצה קהילות. הומואים הם גם בתל אביב אבל גם בפריפריה, גם במשפחות ליברליות אבל גם במשפחות שמרניות. התיאטרון, שהוא אחת מצורות האמנות הכי חברתיות ופוליטיות שיש, חייב להציג את הסיפורים הלהט״ביים על הבמה, כי כשאנחנו מתעלמים מלהט״בים על הבמה אנחנו מתעלמים מהקיום הלהט״בי ומשאירים אותו במקרה הטוב כקוריוז, ובמקרה הרע כמוקצה.

יש פה כמובן גם פן כלכלי: להט״בים ככלל צורכים אמנות וקונים כרטיסים בשפע לתיאטרון. לא חקרתי, אבל "כמה מחבריי הטובים" מה שנקרא.

זה נכון לעכשיו.

אבל הקהילה הלהט״בית נמצאת תחת מתקפה, כמו כל הקהילות המיעוט שחורגות מהמיינסטרים הפוליטי. אף אחד לא יכול להבטיח לי שהמנהל הבא של הקאמרי ירצה לשלב תוכן להט״בי ברפרטואר שלו. סליחה על המורבידיות, אבל ברלין של שנות העשרים הייתה גן עדן לקווירים, ועשור אחר כך, הומואים סומנו במשולש הורוד ונשלחו למות במחנות הריכוז. מה שנראה מובן מאליו עכשיו לא בהכרח יישאר כזה.

אני לא מוכן שהיכולת שלי לראות את עצמי על במה תהיה תלויה בזה שמנהל אמנותי כלשהו חושב כרגע שזה חשוב. בתיאטרון הגאה הסיפור הלהט״בי יהיה בקדמת הבמה תמיד, ולא רק כי הוא מתאים לעונת מנויים ספציפית.

תיאטרון גאה הוא לא רק מקלט לקהילה, ותפקידו לא מתמצה בשמירה על הגחלת למקרה שיום אחד התיאטראות הגדולים יפסיקו להציג אותנו על הבמה. תיאטרון להט״בי פונה קודם כל אל הקהילה הגאה, ולכן הוא משוחרר מהמגבלות של תיאטראות גדולים שפונים לקהל הרחב. כשאני כותב אל קהל רחב, אני למעשה צריך לתווך את החוויה הלהט״בית. לדוגמה בהצגה שלי, ״הגדר״, מסופר על הומו ישראלי והומו לבנוני שמדברים באמצעות אפליקציית ההיכרויות גריינדר. ההצגה נפתחה בשיקופית שמסבירה מה זאת האפליקציה הזאת, איך היא פועלת, ושבגלל שהיא מבוססת על מרחק, בחור מצפון ישראל ובחור מדרום לבנון יכולים לדבר שם.

מתוך הגדר מאת נמרוד דנישמן

שלוש שנים אחרי שיצאה ההצגה, במחזמר הקאלט שלנו ״האחד״ (רום רזניק וכנען לבקוביץ׳), בנאמבר על גריינדר, דמות אנונימית שואלת פתאום ״היה לך פעם גבס?״, והרפליקה הזאת הפכה להיות נייר לקמוס שבוחן מי בקהל גיי שמשתמש באפליקציה, ומי לא, כי כל הומו שהיה בגריינדר נתקל כנראה פעם אחת בחשבון אנונימי ששאל אותו את השאלה הזאת, והם צוחקים.

כשאנחנו פונים קודם כל לקהילה הלהט״בית, בתוך המרכז הגאה שמיועד לקהילה הגאה, אין לנו משימה להציג ייצוג חיובי של להט״בים על הבמה. למעשה, יש לנו את הפריבילגיה לכבס את הכביסה המלוכלכת. אנחנו יכולים להציג את הדמויות שלנו גם על הפגמים שלהן: הן יכולות להיות מכוערות, חרמניות, מכורות לסמים, מבולבלות. אנחנו יכולים להציג הומופוביה מופנמת, גזענות, מיזוגניה, בדידות, סקס וגילנות. אין חשש שנוציא שם רע לקהילה, כי הדיון הוא דיון פנימי של הקהילה. רבים מאיתנו הרגישו סלידה מהצגת הסרט נז״א בפסטיבל ונציה, כי אנחנו מרגישים שזה לא הוגן. מה להם שם באיטליה ולסיפור הזה? זה סיפור שלנו, שאני מאמין שחייבים לספר אותו, אבל יש משמעות לשאלה איפה ומול מי אנחנו מספרים אותו. חשבון הנפש שנדרש לעשות הוא שלנו, לא שלהם. כשאנחנו חופשיים להציג את הדמויות שלנו לא כשגרירות, אנחנו כותבים מחזות יותר טובים, כי הדמויות הן אנושיות. אנחנו יכולים להציג יחסים אלימים וזנות ב״פאקינג מן״ (ג׳ו דיפיטרו), הומופוביה פנימית ב״האחד״ (רום רזניק וכנען לבקוביץ׳) ואובססיה לסבית ב״פותחות״ (ג׳ן סילברמן). אנחנו לא צופים בחיה בכלוב, אנחנו החיה עצמה.

מתוך האחד מאת רום רזניק וכנען לבקוביץ׳, צילום: אליעד סודאי

והיופי הוא שברגע שהמיעוט מפסיק להיות מושא ההתבוננות והופך לבעל המבט, התיאטרון עצמו הופך למעשה פוליטי. כשהתיאטרון מציב על הבמה את הסיפור של אדם, כל אדם, מכל זהות, הוא כאילו אומר לו: ״אני רואה אותך, ואתה חשוב״. אבל בתיאטרון להט״בי קורה עוד משהו: אנחנו לא רק מבקשים מהקהל הרחב לחוש אמפתיה כלפינו, אלא מתאמנים בעצמנו בלהסתכל על עצמנו. אנחנו יכולים להתווכח עם עצמנו, לבקר את עצמנו, להציג על הבמה את המחלוקות שבתוכנו ועדיין להישאר קהילה.

אוסקר יוסטיס, המנהל האגדי של התיאטרון הציבורי של ניו יורק (וגם מי ששלח את טוני קושנר לכתוב מחזה על השפעת מגפת האיידס על החברה האמריקאית, וגם נתן את הבמה ללין מנואל מרנדה עם המילטון, אבל זה לא קשור), אמר פעם שהתיאטרון חשוב כי הדמוקרטיה חשובה. לדבריו, התיאטרון מאמן את הקהל באמפתיה, אבל הוא גם מציג בפנינו קונפליקט בין שני ערכים מתנגשים, ממש כמו בפרלמנט, ששם קואליציה ואופוזיציה מחזיקות בערכים מנוגדים ומתעמתות ביניהן. במובן הזה, הקונפליקט הדרמטי הוא ייצוג אמנותי של המחלוקת הדמוקרטית. ואולי הכי חשוב, הוא אומר, הצפייה בתיאטרון היא מעשה קהילתי: קהל שלם מתכנס בחדר אחד, צופה יחד בקונפליקט ונדרש להכיל בתוכו את שני צדדיו.

ולכן תיאטרון להט״בי, כמוסד תרבות של קהילת מיעוט, הוא לא הסתגרות מהחברה הדמוקרטית אלא חלק מהתשתית שלה. הוא מאפשר לקהילה לא רק לקבל ייצוג בתוך התרבות של הרוב, אלא לייצר תרבות בעצמה; לא רק להיות מי שמסתכלים עליה, אלא להחזיק במבט; לא רק לקבל מקום בסיפור, אלא לספר אותו.

אז האם המהפכה הגאה הצליחה בתיאטרון? במובנים מסוימים כן, וזה מדהים שהתיאטרון הלאומי מצליח למלא אולמות עם מחזמר על דראג. אבל הצלחת הייצוג לא אומרת שתיאטרון להט״בי הוא דבר מיותר. אולי אפילו להפך. ההצלחה של הסיפור הלהט״בי בתיאטרון הממסדי מאפשרת לנו סוף סוף להפסיק להיאבק על הזכות שלנו להיות על הבמה, ולהתחיל לשאול מה אנחנו רוצים להגיד כשאנחנו סוף סוף עליה.

בחזרה לקיר החמישי