תיאטרון
קבוצת עבודה
בית למחזאות ישראלית חדשה

בעולם, רוב המחזות שזוכים להצלחה גדולה בתיאטרון, זוכים גם לעיבוד קולנועי, ואילו בישראל, עיבוד של מחזות לקולנוע הוא תופעה די נדירה. למה זה קורה? אורן יעקבי (מחזאי ותסריטאי): אני חושב שהתשובה לכך נעוצה בעובדה שבארץ קשה מאוד להרים סרט. העדר חברות הפקה עם כיסים עמוקים, הקצאת תקציבים נמוכה ומספר מצומצם של קרנות, גורם לכך שמרגע תחילת כתיבת התסריט ועד שהסרט עולה לאקרנים חולפות לא מעט שנים. זאת הסיבה שיוצרי הקולנוע עושים הכל כדי שהפרויקט שלהם (שעלול להיות הסרט האחרון שלהם בוודאי לשנים

גדולי המחזאים בעולם כותבים גם לקולנוע ולטלוויזיה, רוצים אותם, את הכתיבה שהם מציעים. אבל "תיאטרליות" נחשבת אצל אנשי הקולנוע הישראלי למגרעה איומה. מה זה בעיניהם "תיאטרליות" ומה בעצם רע בזה? אני לא סגור על זה, אז ניסיתי לבדוק. התשובות שקיבלתי כאן, היו מצוינות ומעניינות, אבל לא הייתי בטוח שהן סיפקו את התשובה המלאה, אז המשכתי לחפור קצת, יש לי כמה מחשבות שאשתף בהמשך, רק לפני זה הייתי רוצה להריץ פה סקירה היסטורית קצרה על יחסי הגומלין בין התיאטרון לקולנוע: אני חושב שאפשר להסכים שהתיא

בהתחלה לא ייחסתי חשיבות למשפט ״הבימה גאה להציג על במת התיאטרון הלאומי את מיטב הקולנוע הישראלי״. עכשיו זה הפך לטרנד, לא רק בתיאטרון הבימה, אלא בכל שאר התיאטראות. אינני מתייחס כאן לשיקולים של המנהלים והמנהלות האומנותיים, אבל כשבכל רפרטואר מוצגים מספר סרטים שיקבלו עיבוד בימתי, ומנגד מספר המחזות המקוריים מועט, כמחזאי אני שואל את עצמי היכן הבעיה. יש משפט ידוע בארה״ב שגורס שסיפור שמצליח בפורמט אחד יש לו פוטנציאל בפורמט אחר. יש עיבודים טובים ויש עיבודים לא מוצלחים. אני לא יכול להת