גדולי המחזאים בעולם כותבים גם לקולנוע ולטלוויזיה, רוצים אותם, את הכתיבה שהם מציעים. אבל "תיאטרליות" נחשבת אצל אנשי הקולנוע הישראלי למגרעה איומה. מה זה בעיניהם "תיאטרליות" ומה בעצם רע בזה? אני לא סגור על זה, אז ניסיתי לבדוק. התשובות שקיבלתי כאן, היו מצוינות ומעניינות, אבל לא הייתי בטוח שהן סיפקו את התשובה המלאה, אז המשכתי לחפור קצת, יש לי כמה מחשבות שאשתף בהמשך, רק לפני זה הייתי רוצה להריץ פה סקירה היסטורית קצרה על יחסי הגומלין בין התיאטרון לקולנוע:
אני חושב שאפשר להסכים שהתיאטרון הוא בעצם המקור וההשראה הראשונית לדרמה, לקומדיה, ולמיוזיקל בקולנוע. אפילו בימי הסרט האילם נעשו גירסאות ראינוע להצגות תיאטרון, אבל מרגע שהתחילו סרטי הקולנוע (המדברים והשרים) ההשפעה ההדדית של שני המדיומים, התחילה להיות רלבנטית גם לתחום הכתיבה, ובשני הכיוונים. שנתיים אחרי שיצא הסרט "זמר הג'אז" כבר הופק מיוזיקל בימתי על פי הסרט, אולי כי הוא היה מקדם מכירות טוב, ואולי כי אנשים פשוט רצו לראות את זה בצבע. ב1943 ביים לורנס אוליבייה את הסרט הראשון המדבר על פי שייקספיר-הנרי החמישי, וחמש שנים אחר כך גם את המלט, זאת היתה הצלחה גדולה, ולאף אחד לא הפריע שהדמויות בסרטים שלו מדברות במקצב ימבי.
"הנרי החמישי" הסרט המדבר הראשון על פי שייקספיר (1943)
בעצם גם בסרטים היותר ריאליסטים, סגנון המשחק בקולנוע היה בהתחלה מה שמכנים היום "תיאטרלי". הקולנוע לא התאמץ בהתחלה יותר מדי להיראות כמו החיים האמיתיים, אלא יותר כמו החיים בתיאטרון. התפאורות בקולנוע היו מצוירות כמו בתיאטרון, רוב הצילומים נערכו באולפנים עם קיר רביעי, ובאופן מוזר דווקא הצילום בשחור לבן ניתפס במשך תקופה ארוכה כיותר "ריאליסטי", לעומת הצבע שנשמר ברובו לפנטזיה וקומדיות (הקוסם מארץ עוץ הוא דוגמא מאוד בולטת.) מחזות תיאטרון ריאליסטיים כמו "הבט אחורה בזעם", "חשמלית ושמה תשוקה" או "מי מפחד מוירג'ניה וולף", צולמו לקולנוע בשחור לבן כדי להראות יותר ריאליסטיים ואמינים. ניזכרתי בזה לא מזמן כשצפיתי בסרטו החדש של איתן ענר – "הנפש הטובה", שעוסק בין השאר ביחסים בין איש תיאטרון שכותב תסריט לאשת קולנוע, ורובו מצולם בשחור לבן, להוציא את מעט הקטעים שמוצלמים כסרט קולנוע תנכי, שדווקא בהם הסרט הופך לצבעוני. זה תיאטרלי או קולנועי?
"מי מפחד מוורג'יניה וולף" הסרט (1966)
אלפרד היצ'קוק לא עשה כנראה את ההפרדה. הוא מצוטט כמי שאמר שאם יוצר סרטים נתקע בלי רעיון לסרט הבא שלו, כדאי לו לחפש מחזה מצליח בתיאטרון, והוא באמת עשה את זה בסרטים "אליבי" ו"החבל" שהפכו את הלוקיישן המוגבל מדפקט לאפקט. "החבל" צולם כולו בעשרה שוטים שנערכו כאילו הם שוט אחד מהתחלה ועד הסוף. ההמשכיות נועדה לשמר את האפקט של אחדות הזמן והמקום מהתיאטרון, יעני סרט תיאטרלי, רק שכדי להשיג אותו היצ'קוק נידרש לשכלל את הטכניקה הקולנועית שלו לרמות חדשות, כולל תנועת מצלמה מורכבת, והזזת קירות כדי לאפשר למצלמה הענקית לעבור מחדר לחדר בלי לחתוך את רצף הצילום. תיאטרלי או קולנועי?
מתוך הסרט "החבל" מאת היצ'קוק (1943)
ב2014 סרט שעוסק בכוכב קולנוע שרוצה להיחשב לשחקן רציני ולכן יוזם הפקת תיאטרון – "בירד מן", מצולם גם הוא כאילו בשוט אחד, וה"תיאטרליות" בו כנושא, מסמלת שאיפה לאיכות ואמת ריאליסטית. תיאטרלי או קולנועי?
מתוך הסרט "בירד מן" , הופק, נכתב ובוים ע"י אלחנדרו גונסלס איניאריטו (2014)
סרטים אחרים כמו דוגוויל של לארס פון טרייר , או מולן רוז' צולמו בטכניקה קולנועית סופר מורכבת, כדי שיראו כאילו הם מתרחשים בתוך תפאורה של הצגה (שניהם גם עובדו אחר כך למחזות לתיאטרון.) אז זה תיאטרלי או קולנועי?
בעצם אפשר להגיד שמהפכת "כיור המטבח" בתיאטרון שהציבה את הצגת החיים ה"אמיתיים" כערך, התחילה בשנות ה50 דווקא בתיאטרון, והשפיעה מאוד על עיצוב המשחק הריאליסטי בקולנוע, שהתפתח למה שאנחנו קוראים לו היום משחק "קולנועי". או שאולי זה הגל החדש שהשפיע על התיאטרון? או שהאקזיסטנציאליזם ותיאטרון האבסורד השפיעו על הגל החדש? כנראה שהכל נכון, והם ממשיכים להשפיע אחד על השני עד היום, מתייחסים זה לזה ועוסקים זה בזה, וזה עוד לפני שנגענו בהשפעה של הטלוויזיה על הכתיבה לתיאטרון ולקולנוע, או השימוש בוידאו על במת התיאטרון.
יש המון מחזות שמוכרים לציבור הרחב, רק כי עשו מהם סרטי קולנוע מצליחים. רשימה מהראש של סרטי קולנוע שהופקו על בסיס מחזות ושחלקם עלו לא מזמן גם כהצגות בישראל: האב של פלוריאן זלר, The Humans מאת סטיבן קאראם, הבלוז של מא רייני מאת אוגוסט וילסון, אוסלו מאת ג'יי טי רוג'רס, סוס מלחמה, מחילת הארנב, ונוס בפרווה, נערי ההיסטוריה, קופנהגן, אוגוסט מחוז אוסייג', אלוהי הקטל, פרוסט ניקסון, רעל ותחרה, בודדה באפלה, הוכחה, 8 נשים, מגנוליות מפלדה, גלנגרי גלן רוס, רונזקרנץ וגילדרשטרן מתים, חתולה על גג פח לוהט, הדמעות המרות של פטרה פון קאנט, אלפי, בחורים טובים... טוב נו, חבל על הזמן, זאת רשימה שלא נגמרת, וזה עוד בלי להזכיר את כל מחזות הזמר, וכל המחזות של שייקספיר וניל סיימון.
בארץ זה כמעט לא קיים.
שייקספיר מאוהב (1998)– כתב אהבה קולנועי לתיאטרון, שהפך גם הוא עם הזמן להצגה.
עד שנות השמונים דווקא אהבו לעשות פה אדפטציות מתיאטרון לקולנוע: הוא הלך בשדות, עליזה מזרחי, אלדורדו, מוישה וינטלטור, אמי הגנרלית, קזבלן, איי לייק מייק, חמש חמש, שני קוני למל, שרגא קטן, ורבים מהם גם ברשימת הסרטים הישראלים המצליחים של כל הזמנים.
ניסיתי לחשוב על עיבודים לקולנוע של מחזות ישראלים מאז שנות השמונים ועד השנים האחרונות: בשנות השמונים עוד עשו את המגילה, המובטל בטיטו, אחד משלנו, בובה, והקיץ של אביה ע"פ הסיפור האוטוביוגרפי של גילה אלמגור, שעובד גם להצגת יחיד ובהמשך לסרט, וזהו - מ1988 ועד 2017 הופקו כנראה רק שני סרטי קולנוע ע"פ מחזות. סרט של מנחם גולן על פי "הכתובה" של קישון, וסרטו העצמאי של יורם זקס - נימפות בערפל. זהו כנראה. אולי פיספסתי משהו, אבל אנחנו מדברים על תקופה של 30 שנים שבה המחזאות הישראלית דווקא הנפיקה לא מעט שלאגרים, שצפו בהם יותר אנשים מצופי הקולנוע של הסרט הישראלי הממוצע באותה תקופה.
למה זה קרה?
זה נכון שבניגוד לתיאטרון, לא יעלה כמעט על הדעת בקולנוע הישראלי לעשות סרט על בסיס תסריט שכבר הופק, כי המקוריות בשביל יוצרי הקולנוע היא ערך עליון. אני מכבד את זה, והלוואי שמנהלי התיאטרון ילמדו מיוצרי הקולנוע להציב את הערך הזה במקום קצת יותר גבוה, אבל זה לא נכון שיוצרי הקולנוע רוצים לעשות רק סרטים מקוריים. יש לא מעט סרטים ישראלים שמבוססים על יצירות ספרות, או על סיפורים אמיתיים לא אישיים, אז למה בעצם לא מחזות? כמו אחרים שענו פה על השאלה הזאת, גם אני חושש שרוב יוצרי הקולנוע בישראל פשוט לא אוהבים תיאטרון, או יותר נכון פוחדים ממנו (רובם לא באמת מכיר הרבה תיאטרון). אפילו ארי פולמן שביים לא מזמן בקאמרי הצגה מאוד מרשימה ומאוד "תיאטרלית" על פי חנוך לוין, ושגם את הסרטים שלו אפשר לכנות "תיאטרליים", בחר בסרטו האחרון "איפה אנה פרנק?" לתאר את התיאטרון באמסטרדם שמעלה את ההצגה "אנה", כתיאטרון בנאלי ומשעמם, שמוצג על במה מיושנת וחסרת דימיון, למרות שהתיאטרון האמיתי שהעלה את ההצגה "אנה" באמסטרדם, העלה הפקה אחרת לחלוטין, מלאת אפקטים "קולנועיים", בתפאורת ענק דינמית, שלא דומה בכלום להצגה שהוא בחר להראות בסרט.
אז למה ואיך זה קרה? מאיפה העוינות?
אני חושב שזה התחיל ב1980 עם הקמת "הקרן לעידוד סרטי קולנוע ישראליים איכותיים", ביוזמתם של קבוצת יוצרים ואנשי קולנוע צעירים, ששאפו למהפיכה בקולנוע הישראלי, שתהפוך אותו מענף תעשייה לאמנות. הם רצו להתרחק מהקולנוע המסחרי העממי, שחלק ממנו נסמך על מחזות מהתיאטרון המסחרי ז"ל(שמת בנסיבות דומות לאלה של הקולנוע המסחרי, שנכנס גם הוא משנות ה90 לשנים ארוכות של תרדמת או לפחות נמנמת). אותם יוצרי קולנוע צעירים, שהפכו למורי הדור הבא, חינכו דורות של קולנוענים לבוז לקולנוע עממי ו"תיאטרליות", ולהתמקד בסרטים אישיים ופוליטיים. הם לא רצו לעשות בידור, סרטים מוזיקליים ו"סרטי בורקס", וגם התרחקו מכל מה שקשור לתיאטרון, שהתקבע בעייני יוצרי הקולנוע מהאסכולה הזאת, כמדיום מיושן ונחות.
אפשר להגיד שהמהפכה הזאת הצליחה. משנות השמונים הקולנוע הישראלי יצר יותר סרטים אמנותיים ופוליטיים והרבה פחות קולנוע מסחרי.
בשנות ה90 הקולנוע הישראלי עלה על מסלול המראה, אולי בזכות השקעה בפיתוח תסריטים, ואולי בהשפעת היצירה הטלוויזיונית, והז'אנר של עיבודים למחזות תיאטרון נדחק הצידה, אבל נדמה לי שעם הזמן, קרנות הקולנוע עושות מאמץ גדל והולך לייצג יותר קבוצות אוכלוסייה, טעמים מגוונים, ולהעיז להתנסות ביותר ז'אנרים. לאחרונה אפילו התחילו כנראה לאשר פה ושם אדפטציות לקולנוע של מחזות תיאטרון. אחרי שלושה עשורים של התנזרות מעיבודים למחזות תיאטרון יצא ב2017 סרטו של דני וולמן "סיפור אהבה ארץ ישראלי", על פי הצגת היחיד מאת פנינה גרי, ב2019, רגע לפני הקורונה יצאו "מאמי" של קרן ידעיה על פי מיטלפונקט, ו"שעתו האחרונה של מר קול" של דורון ערן על פי סובול, ובקרוב יצאו גירסאות הקולנוע למחזות "בתולים" של מאור זגורי ו"ליידי עמר" שביימנו נעם גיל ואני על פי המחזה של נעם . אם מצרפים לזה את הסרט דובר האנגלית (עם יוצרים ישראלים) על פי "סוף טוב" של ענת גוב בכיכובה של אנדי מקדואל, ואת סידרת הטלוויזיה על פי ההצגה "מייקל", נעשו כאן לאחרונה יותר סרטים על פי מחזות ישראלים, מאשר נעשו בשלושים השנים האחרונות.
אז אולי משהו משתנה? אולי זה סתם צירוף מקרים.
מתוך הסרט "מאמי" עיבוד קולנוע לאופרת הרוק ע"פ מיטלפונקט בבימוי קרן ידעיה
אפשר להגיד שסרטים שנעשים על פי מחזות זה ממש ז'אנר עם מאפיינים, וככה צריך להתייחס אליו. יש סרטים טובים יותר וטובים פחות, אבל אני אישית אוהב את הז'אנר הקולנועי הזה, משהו בדיוק של הדיאלוג, בתיחכום שלו, בקצב, בשנינות, עושה לי את זה, וגם באפשרות לראות פרשנות קולנועית חדשה למחזות שאני מכיר או רוצה להכיר. לפעמים במאי קולנוע נפלא יכול לקחת מחזה למקומות חדשים ששום תיאטרון לא יוכל לעולם להתחרות בהם, כמו מילוש פורמן באמדאוס או בשיער, ולפעמים כדאי לוותר, כי המחזה פשוט עובד יותר טוב בתיאטרון בגלל הקשר הבלתי אמצעי עם הקהל או מסיבות טכניות. (ב"בודדה באפלה" שביימתי לתיאטרון, שום אפקט בסרט הקולנוע לא יכול היה לנצח את האימה של סצינות שמתרחשות בתיאטרון בחושך מוחלט מול קהל חי). לפעמים זה מתקלקל בגלל ליהוק לא נכון, בגלל קיצוצים מיותרים בטקסט, או בגלל הוספה של סצינות שהורסות את הקצב, אבל כשאתה מחליט להפוך מחזה לסרט, החשש העיקרי הוא שזה יראה כמו תיאטרון מצולם, מה שפעם היו קראו בבריטניה "תיאטרון הכורסא", ובימי הקורונה הפך גם ל"תיאטרון המיטה", או אפילו "תיאטרון האסלה".
תיאטרון הכורסא ( Armchair Theatre) היא סדרת אנתולוגיה של מחזות ששודרה בטלוויזיה הבריטית מ1956 עד שנות ה70.
ואיך קרה שהחלטנו לעשות סרט מהמחזה "ליידי עמר"?
בתקופת הסגרים של הקורונה, התיאטרון בישראל התחיל בלית ברירה לפלרטט עם המדיום המצולם, תיאטרונים שלפו את צילומי הארכיון של ההצגות שלהם, ובהמשך התחילו לצלם ולשדר גם את ההצגות החדשות. היו שניסו אפילו לשדר הצגות בשידור ישיר. אני חייב להודות שההצגות המצולמות האלה, גם כאלה מהעולם הרחב, אשר רובן צולמו במקור למטרות תיעוד בלבד, היו בשבילי קשות לצפייה. (להוציא אולי את ההפקה המצולמת והמושקעת של המילטון), אז נכון שפתאום נפתחה אפשרות לצפות בהפקות מפורסמות ומפורגנות שלא ראיתי, ולא רק מהארץ אלא מכל העולם, אבל החוויה נשארה אצלי במקרה הטוב ברמה הלימודית של סתימת חורים בהשכלה, קצת כמו לאכול כרוב ניצנים רק כדי לדעת מה הטעם וכי שמעתי שאומרים שזה בריא. כבמאי תיאטרון, סיימתי את החזרות על המחזה "ג'ונגל בווילה" מאת נעם גיל, ומכיוון שאי אפשר היה ב2020 להציג אותו מול קהל חי, ניסיתי להשקיע ביום צילום עם שלוש מצלמות במטרה לשדר את ההצגה ברמה של הפקת אולפן, ועדיין לא הייתי שלם עם התוצאה מספיק כדי לשדר אותה. במקביל הייתי אמור לביים מחזה אחר של נעם בהבימה, ושם המנהל האמנותי קפטן החליט להשקיע יומיים וחצי של צילומים עם שתי מצלמות, כדי לשדר את ההצגה בהוט וי או די. קפטן היה אחראי על בימוי המצלמות, ואני עשיתי כמיטב יכולתי להדריך את השחקנים לשחק יותר "קולנועי", ועדיין אני יכול להגיד שלמרות רמת התיעוד הגבוהה יחסית, אני שמח שבסופו של דבר הסגרים הסתיימו, והוידאו הזה נותר לצרכי תיעוד בלבד..
את ההצגה "ליידי עמר" (עוד מחזה של נעם גיל שביימתי ב2019) כבר החלטתי לצלם אחרת. הפעם החלטתי לצאת מהבמה ולכת על לוקיישן צילומים, עם צוות צילום מקצועי בראשותו של הצלם עופר הררי , וחמישה ימי צילום (פלוס יום השלמה של צילומי חוץ). כבר בשלב האדפטציה התחלנו, נעם שביים איתי את הסרט ואני, לפנטז על סרט קולנוע, ונעם עשה את ההתאמות שיהפכו את המחזה לתסריט, ובמהלך הצילומים אהבנו מספיק את החומרים, בשביל להחליט סופית להפוך אותם לסרט קולנוע. זה סרט קטן, אינטימי "פריפריאלי" במהות שלו, יש יאמרו "תיאטרלי", אבל הצגה מצולמת זה לא. זה מדיום אחר, זה סרט, והמדיום הזה עובד. בהמשך אולי יראו אותו גם בסטרימינג, אבל בהקרנות המוקדמות האפקט של הסרט על הקהל לא היה פחות מזה של ההצגה, ולפעמים אפילו יותר חזק, אז אנחנו רוצים שתראו אותו על מסך גדול.
הסרט מתחיל בימים אלה סבב של הקרנות טרום בכורה, אבל אנחנו ממשיכים במקביל להריץ את ההצגה לפחות עד הבכורה הרשמית של הסרט, כי למפגש החי בין שחקנים לקהל יש את הכח והמשיכה שלו. ההצגה תרד בסוף, כנראה במקביל לבכורה הרשמית של הסרט, אבל יש משהו נעים בידיעה, שבניגוד לכל ההצגות האחרות שביימתי, הדמויות והסיפור של ליידי עמר ימשיכו להתקיים במדיום אחר גם אחרי שההצגה תרד.
