לכתוב מחדש את הכללים?
- operatingtheater1
- לפני 3 ימים
- זמן קריאה 14 דקות
עודכן: לפני יומיים
המחזאים רועי חן, מאיה ערד יסעור, נעם גיל, דניאל כהן לוי, שרון שטרק, מעין אבן, ועדו סתר, ברב שיח על כתיבה מחזאית שמתמודדת עם הפנטזיות, האבסורד וחוסר ההיגיון של מה שאנחנו נוהגים לכנות "מציאות".
מה גורם לך לכתוב בסגנון שלא מחוייב ל"כללי המציאות הריאליסטית" ועד כמה סגנון הכתיבה שלך הוא בחירה מודעת?
רועי חן: המציאות לא ריאליסטית, במיוחד פה אצלנו, ובהתאם גם הכתיבה עליה.
דניאל כהן לוי: במה עבורי מזמינה כתיבה שמתאימה לבמה. לפואטיקה של הבמה לדחיסות שלה. היא מזמינה דימויים, היא מזמינה דימיון ושיר. ולכן לא מפתיע אותי לגלות שהפנטזיה נכנסת לתוך הטקסט.
מעין אבן: להתעקש לכתוב לפי כללי המציאות הריאליסטית מרגיש כמו להתעקש לחלום לפי כללי המציאות הריאליסטית. לפעמים מגיע חלום מציאותי להטריד עד שאי אפשר להבדיל בינו לבין המציאות גם כשמקיצים, ולפעמים חולמים על טפירים מעופפים שרוקדים בעננים. כמו שאני אוהב את כל החלומות, אני אוהב את כל אפשרויות הכתיבה, כל עוד נשמרת התשוקה להאיר משהו יסודי מהחיים שנשאר חשוך ביומיום. הצגה בשבילי היא הזדמנות להציג באופן מוחשי משהו שהוא ביסודו ערטילאי, משהו מתהומות התודעה. הרי בסופו של דבר כל מה שעולה על הבמה הוא דימוי, לא משנה כמה נשתדל לחקות את המציאות, אנחנו עדיין חלק מהאירוע המגוחך שבו אנשים מתחפשים לאנשים אחרים ועושים כאילו הם חווים ופועלים, וכולנו יודעים שזאת אשליה מתוקה-חמוצה, אז לפחות שיהיה יפה, שיהיה מצחיק, שיהיה מוזר, שיהיה משהו ממה שמתרחש בנו כל הזמן כשאנחנו נאלצים לחיות תחת הכללים הנוקשים של המציאות, משהו מהמציאות הפנימית, האמיתית, המשוחררת מכללים.
מאיה ערד יסעור: בשני המחזות שלי שאפשר להגדיר כמחזות אבסורד (אמסטרדם והמבקשים לצאת) - כבר ה- What if שלי, הפרמיס של המחזה, הוא סיטואציה אבסורדית שפותחת צוהר להסתכלות פילוסופית על כל מה שהולך לבוא: ב"אמסטרדם" נוחת חשבון גז של 1700 אירו שמקורו בשנת 1944 על מפתן דירתה האמסטרדמית של כנרת ישראלית במאה ה-21. ב"מבקשים לצאת" גבר ואישה חסרי זיכרון מוצאים עצמם נעולים בתוך בית שהם לא מזהים ועליהם לספר את סיפור הבית וסיבת נוכחותם בו על מנת להבין איפה הם עצמם החביאו את המפתח, כמו בחדר בריחה. שניהם צוללים אל תוך השאלה הפילוסופית של הבניית מנגנוני זהות.
עדו סתר: כשאני ניגש לכתיבה של טקסט אני תמיד מנסה לכתוב אותו בצורה שבה היה הכי מעניין אותי לקרוא אותו. את המחזה הראשון שלי כתבתי כסטודנט בקורס לכתיבה וניתוח מחזות של מוטי לרנר, שהעמיק בפיתוח עלילה אריסטוטלית לצד פיתוח רצונות, מכשולים וקונפליקטים של דמויות. הושפעתי מזה מאד בזמנו, למרות שההצגות והסרטים שאהבתי לא התקיימו בשדה הזה בדרך כלל. עשינו קריאה מבוימת, ואני זוכר שמצד אחד שמחתי בו ובחוויה החדשה, ומצד שני היתה לי תחושה מאד ברורה שהמחזה לא מייצג אותי, ושנקודות החוזק שלי ככותב נמצאות בז׳אנרים אחרים.
נעם גיל: "השהיית חוסר האמונה" (suspension of disbelief) היא מנגנון יותר מסובך במדיום התיאטרלי (בניגוד לקולנוע) ודווקא בגלל הסיבוך הזה, משהו בתהליך הכתיבה משתחרר מהצורך להיות "מציאותי". במחזות שאני כותב אני מבקש להראות שהמציאות שבה אנחנו חיים היא הרבה יותר פיקטיבית ממה שנראה לעין. בנוגע לבחירה המודעת של סגנון הכתיבה שלי, אני נזכר בציטוט של סטיבן קינג. כשקינג נשאל מדוע הוא כותב כל הזמן ספרי אימה, הוא ענה למראיין "אתה שואל אותי, כאילו הייתה לי ברירה". זו נראית לי תשובה שנכונה לכל כותב.
יש טענה שהפנטזיה מכוונת לעולם הריגשי, האבסורד מכוון לתגובה אינטלקטואלית וביקורתית, והנונסנס רוצה לבדר ולהצחיק. זה נכון בעינייך? מה בעיניך ההבדל בין פנטזיה, אבסורד ונונסנס? אלה אלמנטים סגנוניים או ז'אנרים שונים וניפרדים? לאילו מהם את/ה יותר מתחבר/ת?
שרון שטרק: אני חושבת שהעולמות האלו משתלבים זה בזה נהדר. הפנטזיה, האבסורד והנונסנס יכולים להשתלב יחד כאשר בונים עולם מעט מרוחק, שמאפשר לנו מבט חיצוני על המציאות. נונסנס בעיני נגזר מתוך תחושת האבסורד, וההומור שבו משרת באופן מדויק את המבט החיצוני, המגחך על המוסכמות המופרחות והמסוכנות לעיתים בתוכם אנו מתקיימים ומנסים לחיות חיים "נורמאליים".
רועי חן: ההוביט, ספר פנטזיה אהוב, הוא בעיני גם אינטלקטואלי וביקורתי, אליס בארץ הפלאות מבדר, מצחיק, ביקורתי ומרגש… אני מבין את הכוונה מאחורי האמירה, אבל כל ז׳אנר עשוי להביא לכל התגובות הללו, אם הוא כתוב היטב.
נעם גיל: מבין השלושה, אני נמשך הכי פחות לפנטזיה. האמת היא שאני גם לא נמשך להצגות שעונות רק להגדרה אחת של "אבסורד" או "נונסנס". ההצגות שאני אוהב זורקות לפח הגדרות מוצקות ומנסות לשחק בכל המגרשים. שמעתי איפשהו מחזאי שמאפיין את המחזות שלו כ"ריאליזם אבסורדי". אני בעד המונח הזה, ורואה בו משהו שגם מאפיין את הדברים שאני כותב. אני אוהב הצגות שמותחות את הריאליזם עד הקצה למקום שבו הפער שבין אבסורד לריאליזם, בין "סנס" ל"נונסנס" מתערער. כמובן שעכשיו, כשהכל כל כך מטורף, אבסורדי וחסר הגיון בישראל, עד שאלו שמנסים לחשוב באופן רציונלי, הם האנשים הכי פחות הגיוניים. זה מה שאני מנסה לתאר בדברים שאני כותב – איך המשוגעים האמיתיים הם אלה שחושבים את עצמם לשפויים, ומנסים לחשוב באופן הגיוני על בית המשוגעים הזה שנקרא מדינת ישראל.
מתי בתהליך הכתיבה את/ה מגדיר/ה לעצמך מה יהיה הסגנון של המחזה? זה קורה מתוך ניסיון ליצור עולם שמחוייב לכללים אחרים, או מתוך רצון לערער על המוסכמה המעצבנת שצריכים להיות כללים?
דניאל כהן לוי: מה שמסקרן אותי בכתיבה זה רעיון. לאו דווקא סגנון. לפעמים הרעיון הוא צורני לפעמים הוא נרטיבי. לפעמים עולה לי תמונה ומשם נולד הטקסט (מה קורה אם היינו פוגשים לוויתנים בחלל נגיד). הרבה פעמים אני מבינה מה כתבתי רק באמצע או אפילו בסוף. הסגנון תמיד משרת את הרעיון המרכזי שמסקרן אותי באותו הרגע.
מעין אבן: מצחיק אותי להתבונן בתהליך כתיבה בתור משהו מסודר והגיוני, כי בפועל הכתיבה היא תמיד חתיכת עניין כאוטי ומשתולל ופראי, שמזכיר לי את המתקן שעולים על שור זועם ואוחזים בקרניים ומתאמצים מאוד לא ליפול, וככל שהוא מנער חזק יותר והסכנה גדלה יותר כך גובר גם העונג. הסגנון בשבילי הוא לא תלבושת שמכסים בה את הסיפור, אלא ממש חלק מהסיפור עצמו, ולהפריד בין הסגנון לסיפור זה כמו לנסות להפריד בין המים לבין הרטיבות. למשל במחזמר ״הסוף״, רצינו לכתוב על השאיפה המגוחכת שלנו להיות גדולים מהחיים ומהמוות, ומתוך זה הבנו שאנחנו חייבים לכתוב משהו שבעצמו מנסה להיות גדול באופן מגוחך, ובו זמנית לשתול בפנים את הקטן, העלוב והמטופש, וככה ליצור תחושה כל פעם של בלון שמתמלא באוויר עד שמתפוצץ. אני מנסה בעצם לומר שהסיפור עצמו, נגיד במקרה של המחזמר, הוא כמעט חסר משמעות, והעניין הוא איך מספרים את הסיפור.
רועי חן: ריאליזם יומיומי הוא דבר שמאז ומעולם היה רחוק ממני, אבל אני נותן למחזה להגדיר את עצמו.
שרון שטרק: הסגנון של הכתיבה מתבהר תוך כדי עבודה, כאשר החוקיות של החלום מתבססת. דיאלוג יכול להיות מאד ריאליסטי, ועדיין להתקיים בתוך סט של חוקים מעולם הפנטזיה, למשל שהדמויות תקועות בנקודה מסויימת בזמן, כמו במחזה העורף.
עדו סתר: אני משתדל להגדיר את הסגנון של המחזה בשלב מאוחר ככל הניתן. נראה לי שהגדרה מוקדמת מדי עלולה לשבש או להשטיח תהליך פיתוח של רעיון טוב. הטקסטים שהכי נהניתי לכתוב עד כה - המחזות ״הדהוד״ ו-״עמירם״ והרומן ״תיאטרליה״ - התחילו מתוך הנחה שאני כותב אותם אך ורק כדי לברר משהו עם עצמי ועם תהליכי הכתיבה שלי, ושהסיכוי שהם יגיעו לקורא נוסף שואף לאפס, אבל גם בשלב הזה, שבו יכולתי לכתוב מתוך חוסר אחריות מוחלט, עדיין היתה לי מחויבות להנחות המוקדמות שהנחתי, לתמות שבחרתי ולצורה שיצרתי.
לשמחתי שלושת הטקסטים האלה הגיעו לשותפים ליצירה ובסופו של דבר לקהל, והעובדה שההחלטות המשמעותיות בנוגע אליהם כבר הוחלטו בשלב הכתיבה עזרו מאד בתהליכי ההבאה שלהם לקהל.
כדי ליצור עולם שלא נענה לחוקי הריאליזם, צריך לדעתך גם לשבור את כללי המחזאות הקלאסית? איך ועד כמה רחוק?
רועי חן: אנחנו חיים בתקופה שבה אחדות מקום וזמן כבר אינה האופן היחיד המתאר את המציאות.
מאיה ערד יסעור: אני חושבת שכללי הדרמה הם בדרך כלל כללים של סיפור ולא של מדיום, סוגה, צורה או סגנון מסוימים. ככה שגם אם אחליט לעוות את הכרונולוגיה של האירועים ואת היות אירוע נובע מאירוע הקודם לו, לשחק עם ממדי הזמן והמקום, לנתץ את הייצוג, לא להתבסס על פסיכולוגיה של דמויות אלא על מנועים אחרים או היעדרם, ואפילו לא להנכיח את הדמויות עצמן, עדיין אפשר יהיה לדבר על מאורע מחולל, רצון של דמות, מעצור, קונפליקט, משבר, שיא וכו'. לכן, אני לא אוהבת להגיד שאני "שוברת" את הכללים. אני בוחנת, מאתגרת, לשה, מדגדגת אותם, ומשתמשת בהם לצרכיי.
נעם גיל: אני מאמין שמחזאות טובה היא כזו שמכילה בתוכה חוקיות ברורה. אפשר לקרוא לחוקיות הזו "אריסטוטלית" או "ברכטיאנית" או מה שלא יהיה, אבל אני לא אוהב טקסטים שזורקים את כל הכללים לפח. יש דוגמאות נדירות לטקסטים באמת אנרכיסטים מדהימים, אבל ברוב המקרים מדובר בטקסטים חובבניים של כותבים שחושבים שהמציאו את הגלגל (והם לא). גם בטקסטים "אבסורדיים" יש חוקיות והחוקיות הזו מגדירה את עצמה בדרך כלל ביחס של הכותב למציאות או לריאליזם.
שרון שטרק כן, לפעמים כללי המחזאות הקלאסית נשברים בכדי להתאים את עצמם לעולם של המחזה, ויחד עם זאת, מתח דרמטי שמתקיים ועובר מסצנה לסצנה חייב להמצא בכדי לשמר עניין ולהתפתח יחד עם העלילה. בסופו של דבר, לסיפור יש כללים שניתן לכופף אבל לא לשבור לחלוטין כי זה מטבע האדם. הציפייה למשמעות ולהשלמת הפערים במוחו של הצופה יש מקום של כבוד ואיתו משחקים.
מעין אבן: אף פעם לא ממש הבנתי מי החליט על כללים לכתיבה ולמה, אף פעם לא הרגשתי שיש לי מטרה לערער על מוסכמות, אבל אני כן מוצא את עצמי חוזר שוב ושוב לעיסוק בקלישאות שחוקות, גם של תיאטרון, ומודה בצורך המתריס ללעוג לקלישאות האלה. זה מבחינתי דרך לומר משהו על העולם שאנחנו חיים בו, הזדמנות להוכיח שוב כמה הכול מגוחך, להרשות לקהל לצחוק על השטויות שבדרך כלל מבקשים מאיתנו לכבד, ואולי זאת גם דרך להזמין את הקהל להתבונן מחדש על העולם ולראות כמה הכול בו מוזר ומטופש אבל בו זמנית איכשהו יפהפה.
הדמויות שלך מודעות לשבירה של החוקים ולאבסורדיות של הסיטואציה או שהמציאות הזאת נראית להם נורמלית?
מאיה ערד יסעור: אף דמות עוד לא התלוננה בפניי שהיא חשה במשהו מוזר.
שרון שטרק: הדמויות שאני כותבת אינן מגדירות את עצמן כ"לא ריאליסטיות", להיפך, הן מנסות להתמודד עם סיטואציות בצורה הכי אנושית שיש, ולעיתים מגלות, כמונו, שבתווך בין המציאות הפנימית לחיצונית יש עוד הרבה כוחות ומוסכמות ששולטות במתרחש.
מעין אבן: הרבה יותר מצחיק ומעניין לי כשהדמויות חיות בעולם שמבחינתן הוא פשוט העולם, ממש כמו שאנחנו רגילים לעולם המשונה שאנחנו חיים בו ומתייחסים אליו כדבר הרגיל. לפני רגע כתבתי (אני תכלס כותב באמצע קורס משעמם על פסיכודיאגנוסטיקה אז מאבד ריכוז כל משפט) על ההזמנה לקהל להתבונן מחדש על העולם התמוה שאנחנו חיים בו, אז בשביל זה צריך שהדמויות יתייחסו לעולם שלהן כעולם רגיל, ואנחנו המתבוננים בחוץ נראה כמה הוא תמוה.
בו זמנית, האשליה התיאטרונית תמיד נראית לי מטופשת כשהיא לוקחת את עצמה ברצינות, הרי כולנו יודעים שאלו אנשים מבוגרים בתחפושת שמפזזים על הבמה, אז אולי הדמויות לא מודעות לעולם הלא הגיוני, אבל השחקנים בדרך כלל כן, ומבחינתי זה חלק מהעניין, להשאיר מרווח קטנטן בין השחקן לבין הדמות שהוא משחק, לאפשר גם לשחק להסתכל על זה מהצד.
רועי חן: אני אוהב לנפץ קירות רביעיים. במחזה ״המשתמט״ מעלים צופה מהקהל כדי לסיים מסע כומתה, וב״נשמות״ לעומת זאת דמותה של מרינה מגרשת את הקהל מההצגה כדי שלא יעודדו את בנה להמשיך לספר.
דניאל כהן לוי: עבורי הדמויות הן חלק מהעולם שנבנה, הן לא עסוקות בשאלה איך זה יכול להיות, אלא מה עושים, איך פועלים. אני בעצם שואלת את עצמי אילו אני הייתי ברגע הזה, איך הייתי פועלת או איך גרסאות שלי היו פועלות. מעניינות אותי שאלות מוסריות וכשאני חושבת על זה עכשיו נדמה לי שבמרחבים של פנטזיה/מדב לרגעים אני מצליחה לנגוע בשאלה באופן שהוא קצת יותר פואטי ולא רק קונקרטי. (ילדה שלא מדברת באמצע שדה קרב, או דמויות שנאלצות להתמודד עם הופעתו של סוס עורך דין בתוך חייהן)
שרון שטרק: במחזות כמו העורף ואהבת חינם בע"מ הדמויות מבינות באיחור את חוקי העולם בו הן נמצאות ומנסות להתמרד נגדו. במחזות אחרים, כמו במחזה דמות אב, החוקים ברורים להם מהתחלה, אבל לא לצופה, ודבר זה מיצר פער משעשע ומפתיע.
נעם גיל: בדרך כלל, הדמויות שלי מוצאות את עצמן נשאבות לאיזו פנטזיה שבהתחלה נראית מזמינה ואקזוטית, אבל בהמשך נהפכת למלכודת שממנה אי אפשר לצאת. אני אוהב לכתוב על דמויות שבורחות מהמציאות האפורה שמקיפה אותן לאיזו פנטזיה מופרכת. השאלה היא האם להילחם בפנטזיה או לשרת אותה. בהרבה מקרים אצלי, ההתמודדות עם המציאות היא טראומטית מדי. ברגע זה, הפנטזיה בולעת את המציאות ונהפכת למציאות החדשה.
עד כמה חשוב לך להיות מובן? הצופה אמור לפענח את המחזה ולהבין את הבחירות שלך או שאת/ה מעדיפ/ה להשאיר אותו בחוסר ודאות?
רועי חן: אני מנסה להיות מובן לעצמי, קודם כל, כלומר להחליט ולדעת באמת, ואז יש סיכוי שיבינו אותי בלי שאהיה מסבירני מדי.
מאיה ערד יסעור: השאלה מבחינתי היא על הקורא שלי לא על הצופה. אני לא רוצה שהבמאי.ת, השחקנים, הסצנוגרף.ית, המוזיקאי.ת, מעצב.ת התאורה, מעצב.ת התלבושות יבינו משהו, אולי אפילו להיפך. אני רוצה שזה יעורר בהם כל כך הרבה שאלות (קיומיות, פוליטיות, פילוסופיות) שהם ירצו להיכנס לחדר חזרות ולברר אותן, באמצעים הייחודיים להם, באמצעות הטקסט שכתבתי.
עדו סתר: איט׳ס קומפליקייטד… מבחינת הטעם האישי שלי, יצירה שבה הכול מפוענח בפעם הראשונה שחווים אותה היא פחות מעניינת, ומצד שני, סביר להניח שלא אצליח להתעניין ביצירה שדוחה באופן גורף כל אפשרות לפענוח. במחזות האחרונים שאני כותב אני שם פחות ופחות דגש על פיתוח העלילה והדמויות ויותר על חוויה תיאטרלית מסוגננת: אני מזמין את הקהל להיכנס לעולם שבו מה שמתרחש על הבמה נמצא במעמד שווה לשפה שמבטאת את ההתרחשות הזאת. אני חושב שיצירת מסגרת עם היגיון פנימי גורמת לקהל ללכת עם היצירה בשביל שהיא מתווה ולנסות לפענח אותה.
מעין אבן: כשלא מבינים אותי נשבר לי הלב. בשבילי זאת המשאלה הגדולה ביותר בכתיבה וביצירה בכלל: להיות מובן למישהו, ולהעניק למישהו את התחושה שאני מבין אותו. ממש כמו שהיצירות הגדולות שאני אוהב עזרו לי להרגיש שמישהו מבין אותי בעולם.
שרון שטרק: חשוב לי להיות מובנת, אבל זה לא אומר שאני בוחרת עבור הצופה את הפרשנות "הנכונה" לאירועים. אני מנסה להיות ברורה לגבי מספר אפשרויות פיענוח לאירועים, ומניחה לצופה להטלטל בין האופציות מבלי להיות מסוגל להכריע לגבי אחת יותר מאשר השניה. זאת אומרת, יש פרדוקס אבסורדי מסויים בעולם של היצירה (כמו גם בחיים) אשר איננו ניתן לפיתרון אבסולוטי. לדוגמא, במחזה העורף, הקהל נדרש להבין מחדש בכול סצנה את הכרונולוגיה של האירועים, ולהכריע מה מציאות ומה דמיון, מה אובייקטיבי ומה סוביקטיבי במחשבות של הדמויות, ומה קרה פעם לעומת מה קורה עכשיו.
נעם גיל: התיאטרון הוא מדיום שמאלץ את המחזאי להיות בדיאלוג עם יוצרים אחרים (במאים/ות, מנהלים/ות אמנותיים, דרמטורגיים/ות, שחקנים/יות). היוצרים האלה שואלים אותי שאלות ואני צריך לספק תשובות. תשובות כמו "ככה זה נראה לי" או "פשוט סמכתי על האינטואיציה שלי" לא מתקבלות. יחד עם זאת, מחזה שהוא מובן באופן מוחלט כאשר כל פרט ופרט מסתדר בהתאם לאיזה מבנה מוסדר ואורגני הוא מחזה משעמם. בקיצור, זה עניין של איזון עדין. מחזאי צריך להבין על מה הוא או היא כותב/ת, אבל בניגוד למה שמנהלים אמנותיים אומרים, טקסט טוב הוא לא רק על נושא או תמה אחת, אלא משהו שמאפשר לצופה לגבש כמה פרשנויות שלפעמים לא יתחברו האחת לשנייה.
איזה יוצרים או מסורות תיאטרוניות השפיעו עלייך, ותרמו לעיצוב סגנון הכתיבה שלך?
דניאל כהן לוי: רגע מכונן בכתיבה שלי היה קריאה של סיפור קצר של קפקא שנקרא הפרקליט החדש. פרגמנט קצרצר (פסקה אחת) על הסוס של אלכסנדר מוקדון שהופך להיות עורך דין. אני זוכרת שסיימתי לקרוא את הסיפור עצרתי רגע ושאלתי את עצמי, יכול להיות שקראתי עכשיו סיפור על סוס שהוא עורך דין? הקלות שבה המציאות גלשה לעולם מקביל הסעירה את דמיוני. לא היה צורך בהסבר. הכתיבה של קפקא חשפה בפני את התעוזה הזאת. לא למה זה קורה אלא נגיד וזאת המציאות, מה קורה עכשיו? היה בזה הרבה שחרור. דגדג לי בקצה האצבעות להתחיל לדמיין ולכתוב את זה.
שרון שטרק: אני מושפעת כמובן מזרם האבסורד- יונסקו, בקט, מרעיונות פילוסופיים פוסט- מודרניים, ממופעי נונסנס בסגנון "מייקל" שמתעדפים את השגעונות של הדמויות על פני רצף העלילה או הדרמה הבנויה היטב, וגם מחזות דרמטים משובחים שמתבססים על תחושת בילבול וחוסר התמצאות יכולים להוות השראה- כגון המחזה "האב" מאת זלר.
מאיה ערד יסעור: תיאטרון האבסורד , מחזות בריטיים משנות ה-90 שאלכס סירז הגדיר כ- In Yer Face Theatre (שרה קיין, מרטין קרימפ, מארק ראוונהיל), ובמיוחד השפיע עליי התיאטרון הפוסט דרמטי של הולנד ובלגיה בתחילת המאה שהיה ברובו devised theatre, שמכיר בנוכחות הקהל והבמה במרחב משותף, שובר את הייצוג, והפעולה בו מתבצעת על הקהל ולא רק בין הדמויות (אם יש) לבין עצמן, ולכן ההשפעות הן לא של מחזאים אלא של במאים: יוהאן סימונס, יאן פאברה, לפעמים איבו ואן הובה, קייטי מיטשל, קבוצות כמו De Veenfabriek ההולנדית, רימיני פרוטוקול הגרמנית, Complicité האנגלית ועוד.
נעם גיל: יש לי בבית המון מחזות של המון מחזאים שעוזרים לי בכל פעם שאני תקוע. שלושת המחזאים שנמצאים אצלי בהר רשמור של המחזאות הם הרולד פינטר, אדווארד אלבי ודיוויד מאמט. יש לי את כל המחזות שלהם בבית שלי ואני הרבה פעמים גונב מהם. למרות שהרבה מהדברים שאני כותב נחשבים לאבסורדיים, אני הרבה יותר נמשך למחזאים הריאליסטיים (אני לא סובל כל כך את בקט או את יונסקו). בשיעורי הכתיבה שאני מלמד, אני תמיד אומר לסטודנטים שלי שקריאה במחזות של איבסן, צ'כוב או ארתור מילר היא שיעור הכתיבה הכי טוב שכל מחזאי יכול לקחת.
מעין אבן: קודם כול, אני חולה על התיאטרון של ימי הביניים. זאת התקופה שתמיד בזים לה ומסתירים את קיומה, ואני יכול להבין למה, אבל אני מוצא הרבה השראה ברוח התיאטרונית הזאת של משל שברי ייצוגים, כוחות אלוהיים וכוחות טבע על הבמה. במובן מסוים אני מרגיש שכמעט כל מה שכתבתי הוא סוג של מחזה מוסר ללא מוסר: הדמויות הן תמיד ייצוג, הסיפור הוא תמיד משל. אני מאוד אוהב גם את הקומדיה דלארטה, את החירות להיות אווילים עד שגעון, את המוגזם מדי עד שזה מצחיק, את החיפוש אחרי רכיב אחד ברור וגס של הדמות. וגם זה כאילו נחשב כבר מביך לומר, אבל אני לא מתבייש להודות תמיד שאני מעריץ את חנוך לוין באדיקות של מעריצות טיילור סוויפט, ואני לא חושב שלעולם אפסיק להעריץ את הגאון המטורף הרשע רחב הלב הזה. חוץ ממנו ינקתי (כמו כולם נראה לי?) מהמשולש הקדוש של בקט-יונסקו-פינטר, אבל בתכלס אני חושב ששייקספיר באמת המציא הכול וכל השאר זה הערות שוליים לשייקספיר. חוץ מזה, אני מוצא הרבה השראה בסדרות מצוירות (BoJack Horseman, Southpark, Rick & Morty), ובעצם תמיד החלום שלי זה ליצור cartoon על הבמה.
מה התפקיד של השפה והדיאלוג בכתיבה שלך? הדמויות שלך מדברות אחרת מהאנשים בעולם האמיתי?
רועי חן: נדמה לי שהדמויות שלי מדברות כמו בעולם האמיתי, אבל אף פעם דמות שלי לא אמרה ״בדוק״ אז לא סגור על זה.
שרון שטרק: העולם הבימתי נבנה דרך אמצעי המבע כמו גם העלילה, ואחד מאמצעי המבע הוא כמובן השפה. מעבר לתוכן יש מבחינתי חשיבות גם למקצב, משחקי מילים, הומור, פרדוקס מובנה וכפל משמעות. זה מכוון ליצירת שפה תיאטרלית עם הגיון פנימי משלה, מעיין עולם סגור מטאפורי שמתכתב עם המציאות כמו חלום. הטקסט המסוגנן מחייב התגייסות בביצוע, כמו בריקוד, ומסייע להרים את המתרחש לרמת הדימוי.
עדו סתר: היחס שלי לשפה ולדיאלוג בכתיבה דומה ליחס של המורה שלי באוניברסיטה, מרים גורצקי, ,שכשהצעתי להשתמש בכסאות כתר פלסטיק, אמרה: "אני לא רוצה לראות כיסאות כתר על במה. מספיק שאני רואה את הדברים המכוערים האלה במציאות". אני לא רוצה שבמחזות שלי ידברו ״כמו במציאות״, לאו דווקא בגלל שיקול אסתטי (אפשר לשמוע משפטים יפהפיים באוטובוס או ברחוב) אלא מכיוון שבעייני הצגה צריכה להיות הצגה, להתקיים במרחב מלאכותי של במה וקהל, תוך מודעות לקיום הזה ולמלאכותיות המובנית שבו, ולהתנהל בצורה אחרת מזו שבה מתנהל העולם שמחוץ לאולם. מכיוון שכל הצגה ממילא מתנהלת בצורה כזאת, נראה לי מוזר לנסות להסתיר את זה, אז אני מנסה להדגיש את זה כמה שיותר, ואחד מהכלים המשמעותיים שבהם אני משתמש הוא הרחקת הטקסטים שהדמויות אומרות מדיבור יומיומי ככל האפשר, על ידי שימוש במשלב אחר ובכתיבתם עם משקל.
איך את/ה חווה את המציאות שלנו מחוץ לתיאטרון? עד כמה היא בעינייך ריאליסטית, אבסורדית, אפוקליפטית או פנטסטית? יש טענה שאנחנו חיים חזון אפוקליפטי בסיפור מדע בדיוני, ושהחדשות הן שילוב של נונסנס, אבסורד ופנטזיה, מופרך יותר מכל סאטירה דמיונית. איך את/ה חווה את התחרות של המציאות עם הדמיון שלך? אנחנו יכולים להגיע למצב שהכל יהיה כל כך מוקצן שדווקא הכתיבה הריאליסטית תהיה אקט חתרני שמתנגד למציאות.
שרון שטרק: אני חווה את המציאות בתור משהו שקשה מאד לפיענוח, ומכאן תחושת האבסורד. הצורך שלי לכתוב הוא ניסיון להתמקד ולפענח סוגיה כלשהי בעולם החיצוני והפנימי.
רועי חן: מה שבדך כלל מכנים ״לא ריאליסטי״ היה עבורי תמיד כינוי לעולם הפנימי של הנפש, שהוא חלק מהמציאות, שם השדים והמלאכים, שם הניסים והחטאים, שם החלומות והסיוטים. במציאות היומיומית יש את כל זה, אבל הבירוקרטיה שונה מאוד.
מאיה ערד יסעור: הכתיבה הריאליסטית מבקשת ליצור אשליה שכך הם הדברים ולכן הריאליזם תמיד ישאף לחקות את המציאות כפי שהיא בזמן בו המחזה מתרחש. האם אבסורד או פנטזיה יהיו הריאליזם החדש? בהחלט יכול להיות. ואז יומצאו ז'אנרים חדשים שיבקשו לקלף את הריאליזם הפנטסטי או האבסורדי ולחשוף את הרחשים שמתחתיו על ידי צורה שאולי אנחנו לא מכירים עדיין.
נעם גיל: כשמסתכלים על ישראל המסקנה היא שאלוהים הוא אפרים קישון ואנחנו חיים בתוך מערכון שלו. החיים בישראל הם קומדיה שחורה, לפעמים מאוד עצובה וקודרת, אבל גם מאוד מטומטמת וחסרת הגיון. בנוגע לתיאטרון, מאז השביעי באוקטובר, התיאטרון (לפחות הרפרטוארי) נהפך להרבה יותר אסקפיסטי, ומחזות הזמר מעולם לא היו פופולריים יותר. התיאטראות מפחדים להתעסק בעניינים הבוערים שקורעים את החברה הישראלית לגזרים. אפשר למתוח על זה ביקורת, אבל גם אני מרגיש חלק מהרצון הזה לא להתמודד (בניגוד לדברים הפוליטיים שכתבתי לפני המלחמה). אני עדיין לא הצלחתי להתעסק בדברים שאני כותב עם מה שקרה לנו בשנתיים האחרונות, במיוחד כשאני מוצף בזוועות כל יום כל היום. יש סיבה למה נרטיביים פוסט אפוקליפטיים יותר פופולריים בארצות הברית מאשר בישראל. אצלנו האפוקליפסה היא לא תחביב. היא משהו שטבוע לנו עמוק בתודעה.
דניאל כהן לוי: בשנים האחרונות אני הרבה יותר מתעסקת ב"סיפורים אמיתיים", חלק מהעבודות שלי ממש מתחילות במילים "כל מה תראו על הבמה קרה באמת". אני מוצאת את המציאות הרבה פעמים בלתי נתפסת ומסקרנת בצורה בלתי רגילה. סיפורים מעניינים אותי מאוד, כי לספר סיפור תמיד חורג למימד הפנטזיה, הדרך שבה הסיפור מתארגן, איך בחרתי לספר אותו, ההקשרים הנרטיבים והדימויים שמתגלים מתוך השפה, הופכים את המציאות לפואטית לא פחות מהבדיון עבורי ולפעמים אפילו יותר.
מעין אבן: כשאני בטוב זה נראה לי מצחיק כמה שהמציאות שלנו מטומטמת, כשאני ברע זה עושה לי לבכות. אבל הסיבה שהמציאות ככה, בעיניי, היא שכולם כל כך תלושים מעצמם, כל כך מפחדים להכיר את עצמם באמת, ולכן בעיניי האמנות החתרנית תמיד תהיה זאת שדורשת מהקהל לפגוש את עצמו על החלקים העצובים, העלובים, המכוערים והמגוחכים שלו, וכל סגנון שיאפשר את זה הוא סגנון מבורך.
תגובות