אבסורד פנטזיה ונונסנס - גירסת המציאות

לפני שנתיים באה המציאות ופגעה בנו באכזריות שלא יכולנו לדמיין, היא הפכה את הניסיונות שלנו לסגנן אותה לאבסורדיים, אבל כשפוליטיקאים ומנהיגים רוחניים חזרו לייצר לנו מציאות דמיונית אלטרנטיבית, גיליתי שוב שאבסורד, פנטזיה ונונסנס, משמשים בשבילי כמין נסיוב, ושמינון נמוך ומבוקר של ציניות ופנטזיה,  הוא תרופה מעולה בשבילי להגנה כנגד ארס של שקרים וצביעות במינונים מסכני חיים. אני חושב שהקסם העיקרי של השימוש באלמנטים האלה, מבחינתי כיוצר, הוא שהם מחייבים אותי גם למידה בריאה של אירוניה עצמית, ובכך אני מקווה שהם מגנים עלי קצת מעודף חשיבות עצמית, יומרנות וצביעות. אני אגיע לזה בהמשך, אבל בשביל הקונטקסט נתחיל בסקירה היסטורית יומרנית של יחסי הגומלין בין המציאות לריאליזם, לאבסורד, לפנטזיה ולנונסנס…

תקופות של משבר ואכזבה מהשיטה הפוליטית הולידו במאה הקודמת פריחה של תיאטרון לא-ריאליסטי. תיאטרון האבסורד של שנות ה-50 וה-60 צמח מהריסות מלחמת העולם השנייה ומההכרה שהשפה והלוגיקה הרציונלית כשלו במניעת שפיכות הדמים. האבסורד מערער על ההגיון של סיבה ותוצאה, הפנטזיה מאפשרת להתבונן במציאות דרך מרחק בטוח, והנונסנס מפרק את מערכי הכוח והשפה ועושה מהם צחוק. שלושתם חולקים יכולת לומר את הבלתי-אמיר, בגלל חוסר יכולת להתמודד עם המציאות הריאליסטית הקשה, או בגלל שהמצנזר – הפנימי או החיצוני – חזק מדי.

בתקופות של קונסנזוס פוליטי יחסי (שנות ה-50 וה-60 המוקדמות), התיאטרון הישראלי היה יותר ריאליסטי, ושרת בדרכו את נרטיב בניין האומה. עם התפוררות הקונסנזוס התחילו לצמוח יותר יצירות שהשתמשו באבסורד ובפנטזיה. מחזאים כמו לוין ואלוני השתמשו בגרוטסקה, פנטזיה ואבסורד כדי להתמודד עם תחושת חוסר התכלית של ההתשה, והטראומה הקולקטיבית של מלחמת יום כיפור. בתקופות של ניסיון לחזרה ליציבות ואפילו תקווה (הסכם השלום עם מצרים, התייצבות הכלכלה, התפוררות הגוש הקומוניסטי, ותקווה להתרחבות הסכמי השלום) התחזקו שוב הקולות הריאליסטיים שניסו לתעד ולתת פרספקטיבה היסטורית, או התכנסו פנימה לעיסוק באינדיבידואל ובמשפחה, אבל במאה ה-21 שלנו, עם התפוררות תהליך השלום, והעמקת הקיטוב הפוליטי, התיאטרון הישראלי התנדנד בין אסקפיזם חסר יומרות, לנסיונות לייצר אמירה פוליטית סאטירית, ולא פעם דווקא האסקפיזם נטה לריאליזם שמרני, והניסיון להגיב על המציאות הפוליטית והחברתית, עשה שימוש באלמנטים של אבסורד, נונסנס ופנטזיה . יכול להיות שהפיצול הפוליטי יצר תפיסות מציאות נפרדות שמתבטאות גם בפיצול הסגנוני. בתקופות משבר כמו זו שעוברת עלינו עכשיו, הבחירה בסגנון קשורה בשאלה שאנחנו כיוצרים מנסים לברר: "מה קרה?" דורש ריאליזם דוקומנטרי; "איך יכול להיות שזה קרה?" מוביל בדרך כלל לאבסורד.

מתוך "הפצוע הישראלי" מאת נעם גיל, בימוי: יגאל זקס, צילום: אורי רובינשטיין

בחוויה שלי כיוצר תיאטרון, אבסורד, פנטזיה ונונסנס הם לא ז'אנרים נפרדים. אלה אלמנטים סגנוניים שמאפשרים לי גם אירוניה עצמית בדיאלוג התיאטרלי שלי עם המציאות. ההצגות של אנסמבל "קבוצת עבודה" עוסקות כמעט תמיד באמונה ודמיון ככלי להתמודדות עם חוסר ההגיון של המציאות. במהלך השנים מחזות שהעלינו כאבסורד קומי או פנטזיה אפוקליפטית, הפכו בדיעבד למחזות שכאילו ניבאו את העלייה המחודשת של הפופוליזם כשיטה שלטונית, ואת הכחשת המציאות כעמדה פוליטית. כשזה קרה, זה אולי העלה בעיני את הערך הדוקומנטרי של ההפקה, אבל מרגע שהמופרך הופך לנורמלי, אני כיוצר מוצא בו פחות עניין.  בשנה שקדמה ל7 באוקטובר העלינו ב"קבוצת עבודה" את המחזה וולקאם - זה היה מפגש יהודי ערבי שהתחיל כקומדיה אבסורדית שחורה, והסתיים כטרגדיה מדממת וכואבת. במקביל לקונפליקט האלים שהתקיים על הבמה, הוקרן שידור חוזר לילי של תוכנית בוקר אסקפיסטית בה התארחו אסטרולוג, מורה רוחני, יועץ קוסמטי ומאפר, שנתנו לצופים עצות שימושיות לחיים טובים. בכל פעם שהתרחש אירוע אלים על הבמה, הוא הושתק על ידי הגברת הווליום של תוכנית הטלוויזיה המטופשת שהוקרנה במקביל. אהבנו את האפקט הקומי ואת האמירה הנוקבת, אבל אחרי ה7 באוקטובר, המציאות הפכה לכל כך אכזרית, שהרגשתי שלהמשיך להציג את ההצגה יהיה אקט אכזרי, וגם סתם לצעוק את המובן מאליו. 

"וולקאם" מאת נעם גיל, בימוי: יגאל זקס, צילום: שמחה ברבירו

הכל היה כואב מדי. המציאות שלנו היתה בלתי נתפסת. ליצור תיאטרון הרגיש כאקט תפל ואבסורדי במציאות כל כך אלימה וכואבת. אחרי ההלם הראשוני,יוצרי תיאטרון רבים פנו לאסקפיזם, ואחרים פנו ליצירה דוקומנטרית. הסאטירה כמעט נעלמה. בסוף 2023 פגשתי את המחזה "שורה" של רועי יוסף שנכתב בסיוע "נקודת פתיחה". זה מחזה דוקומנטרי יפהפה שנכתב ממש תוך כדי האירוע, ומה שיפה בו בעיני, זה שהסגנון שלו גם מערב אלמנטים של אבסורד ופנטזיה כדרך לאפשר לנו, ואולי גם לרועי, להתמודד עם הזוועה, וככה באופן מפתיע, מצליחה ההצגה לתאר את המציאות הבלתי נתפסת של הזוועה, אבל גם להציע נחמה.

שורה מאת רועי יוסף ובבימויו. צילום: אפרת מוזר

בסוף 2023 העליתי את "לא סוף העולם" - חיפשתי פרספקטיבה חדשה על עולם שמסרב להכיר באמת כערך, והעליתי פנטזיה רומנטית על אהבה בין מדען אידיאליסט ל"שטוחיסטית" שמתרחש בעולם שבו תאוריית העולם השטוח הופכת למיינסטרים. בימים שבהם הרגשתי שהקרקע נשמטת לי מתחת לרגליים, והעולם הרגיש לי שטוח מתמיד, הפנטזיה על מדען שיוצא למסע לסוף העולם כדי להוכיח את האהבה שלו, נתנה לי אפשרות לצחוק קצת על עצמי, ועל הפחדים שלי מהכיוון שאליו העולם הולך, ואולי להתנחם במשפט ששמתי בפה של אחת הדמויות: "האמת היא לא מה שאנחנו חושבים עליה או מה שאנחנו מאמינים, היא פשוט שם".

לא סוף העולם מאת יגאל זקס ובבימויו. צילום: שמחה ברבירו

השנה חזרה לחיינו גם הציניות חסרת הבושה של הפוליטיקאים והמנהיגים הרוחניים, ואנחנו כבר הרשינו לעצמנו לחזור לסאטירה ולאבסורד כסוג של נסיוב נגד הארס של הצביעות. אני חושב שהקסם של הז'אנרים האלה מבחינתי, הוא האפשרות שהם נותנים לי להגן על עצמי מצביעות, על ידי כך שהם מחייבים אותי כיוצר למידה בריאה של אירוניה עצמית. הקומדיות "הפצוע הישראלי" (ריאליזם אבסורדי) ו"פריקואל וסיקואל יורשים כת" (נונסנס מוקומנטרי) שהעלינו השנה, הן סאטירות שצוחקות על הצורך שלנו להמציא מציאות אלטרנטיבית כדי לשרוד את הכאב והטראומה, תוך כדי שהן עושות בעצם בדיוק את אותו דבר. בסופו של דבר אנחנו לא באמת שונים מהדמויות שאנחנו יוצרים, והמציאות שלנו לא פחות אבסורדית מהפנטזיות שלנו לגביה.

מתוך "פריקואל וסיקואל יורשים כת" מאת יובל שטיינברג ובן סגרסקי. צילום: גל רוזנמן

לדף ההצגה "לא סוף העולם"

בחזרה לעלון