תיאטרון
קבוצת עבודה
בית למחזאות ישראלית חדשה

המחזאי רועי מליח רשף חולק 9 תובנות על ז'אנר האימה בתיאטרון

כוחה של הבמה ביכולת הגיוס שלה. קו הוא קיר. סיבוב הוא זמן. סכין היא סוף. מרגע שהגעתי, גם הדמיון שלי מוזמן לקחת חלק ותוך רגע אני מעורבת

עשרה תתי ז'אנרים של מתח ואימה בתיאטרון הישראלי

המחזאיות דניאל כהן לוי, רוני ברודצקי, קרן כהן ישראלי, מאיה בואנוס ואורי אגוז, והמחזאים מוטי לרנר, רועי יוסף ואיליה דומנוב, ברב שיח שמתמודד עם דילמות, אתגרים, וגישות שונות מאוד ליצירה של תיאטרון דוקומנטרי.

מתיאטרון תיעודי לתיאטרון מתעד - רועי יוסף במאמר על תיאטרון דוקומנטרי

והיוצרים של ההצגה החדשה "פריקואל וסיקואל יורשים כת" מראיינים אחד את השני".

המחזאים רועי חן, מאיה ערד יסעור, נעם גיל, דניאל כהן לוי, שרון שטרק, מעין אבן, ועדו סתר, ברב שיח על כתיבה מחזאית שמתמודדת עם הפנטזיות, האבסורד וחוסר ההיגיון של מה שאנחנו נוהגים לכנות "מציאות".

על יחסי הגומלין בין המציאות החברתית פוליטית לייצוג שלה בתיאטרון

ראיון עם הבמאית תמר קינן על נשים וקומדיה

רב שיח עם המחזאים גור קורן, מוריה זרחיה, רוני סיני, נועה לזר קינן, ארז דריגס ונעם גיל על כתיבת קומדיות , מה עושה את זה מצחיק? על מה אפשר או צריך לצחוק? ואיך השפיעה המלחמה על הקומדיות שהם רוצים לכתוב או לראות?

המחזה "לא סוף העולם" נכתב כפנטזיה רומנטית, שמתרחשת בעולם שבו האמת מפסיקה להיות בת ערובה של העובדות, ותיאוריית העולם השטוח לגיטימית לא פחות מהאמונה העתיקה שהארץ היא כדור. מתוך "לא סוף העולם". צילום: שמחה ברבירו בימים הראשונים של המלחמה, מעבר להלם שכולנו היינו שותפים לו, אחד הדברים שזעזעו אותי, היה כמות תאוריות הקונספירציה, הדיבה והשקרים הנתעבים שהופצו אצלנו לכל עבר, שהתערבבו עם מציאות שקשה היה להאמין ולעכל שהיא אמיתית יותר מהתאוריות המופרכות שצמחו בעקבותיה. האירוע הבטחוני הקש

"חג המחזמר המקורי" בניהולו האמנותי של אורי פסטר, החל את דרכו ב2013 כפרוייקט פיתוח של מחזות זמר מקוריים . במסגרת הפסטיבל מוצגים בבכורה עולמית מחזות זמר מקוריים, אשר מתחרים בינהם על מענק כספי שנועד לקידום הפקת המחזמר, והוא ללא ספק אחד הגורמים המשמעותיים שעודדו את פריחת היצירה המקורית בתחום. שניים ממחזות הזמר שהתחילו את דרכם בפסטיבל - בילי שוורץ וסוליקא, גם אומצו בהמשך על ידי תיאטרונים רפרטוארים וזכו להצלחה רבה. את הרומן שלי עם חג המחזמר התחלתי כבר ב2016, כשנבחרתי לשחק במחזמר "ס

המחשבה הראשונה שלי הייתה לכתוב מאמר שמעלה על נס את התעצמות תרבות כתיבת מחזות הזמר הישראליים בשנים האחרונות. נראה שהקהל שלנו צמא ליצירה מקורית ויעידו על כך פסטיבל חג המחזמר שהביא לפיתוח של יצירות נפלאות, והפקות כמו "החבדניקים", השנה היפה בחיי"", "הסוף", "מיכאל שם זמני", "תיכון מגשימים", "העיר הזאת", "על הגבעה" ואפילו סרט מחזמר ישראלי בשם ״המנצחים״ שעתיד לצאת בקרוב לאקרנים. התפעלתי מריבוי היצירות המקומיות הבועטות והישירות, מהביטוי החדש שהשפה העברית מקבלת במוסיקה סטייל ברודווי..

כשהייתי ילד היו לנו בבית תקליטים של "סיפור הפרברים", "צלילי המוזיקה", "כנר על הגג" ו"שלמה המלך ושלמי הסנדלר" שידעתי כמעט בעל פה. כילד נורא אהבתי סרטי אנימציה מוזיקליים, וגם כהורה נהניתי לצפות ב"מולאן" או ב"מלך האריות" לא פחות מהילדים שלי. הצפייה בסרטי הקולנוע גריז ושיער הייתה בשבילי חוויה מעצבת, שאני זוכר רגשית עד היום, ובכל זאת עד לא מזמן, הרגש העיקרי שאני זוכר מצפייה במחזות זמר על הבמה הוא מבוכה. אני חושב שאני לא לבד בתחושות האלה, וניסיתי פה להבין למה ואיך זה קרה. למדתי מש

שבעה מחזאים בראיון רב משתתפים על כתיבה של מחזות זמר בישראל