למה אנחנו פוחדים ממחזות אימה?
- יגאל זקס
- לפני 7 ימים
- זמן קריאה 7 דקות
עודכן: לפני יומיים (2)
האימה עושה עכשיו קאמבק. התחייה המחודשת של הז'אנר בתיאטרון האנגלי, אחרי שנחשב שנים למיושן ואנכרוניסטי, מהדהדת היום בעוצמה את אותם הפחדים שיצרו במאה ה־19 קלאסיקות אימה ספרותיות כמו פרנקנשטיין, דרקולה, ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד, ותמונתו של דוריאן גריי - פחדים מחידושים מדעיים וטכנולוגיים, זרים, מגיפות, ושינויים חברתיים שמהווים איום על הסדר החברתי הקיים. אבל אם ז'אנר האימה משגשג כשיש “חרדה קולקטיבית”, הוא היה אמור לשגשג עכשיו גם אצלנו בתיאטרון, לא? לאחרונה דווקא היה נדמה שיש ניצנים ראשונים: ההצלחה של הרומן זוכה פרס ספיר "שכול וכישלון וזומבים", הפקת סדרות טלוויזיה כמו "מלאך משחית", "החמאם" (שצולמו לפני המלחמה) ו"נוטוק" ,ומה עם התיאטרון? 2022 העלו בפסטיבל תיאטרון קצר מיקצרון של מחזות אימה קצרים, ואנחנו ב"קבוצת עבודה" העזנו להעלות על הבמה את "וולקאם", שירדה מהבמה אחרי ה7 באוקטובר, והאימה האמיתית הפכה את ההתעסקות עם הז'אנר בתיאטרון, להרבה יותר מפחידה. כמי שפלירטט עם הז'אנר לא מעט בעשור האחרון, והשתמש באלמנטים שלו, כדי לספר על הבמה את הסיפור שלנו כאן ועכשיו, אני אנסה פה לענות על השאלה: למה התיאטרון הישראלי פוחד ממחזות אימה, ואם ואיך אפשר אולי להתגבר על הפחד הזה?
אני חושב שיש לי תשובה טובה, אבל פחד זה נושא קצת מפחיד, אז חשבתי לעשות את זה לאט לאט ובהדרגה, מהקל אל הכבד...
קבלו 10 תתי ז'אנר של אימה, ואת הפחדים שהם משקפים לנו:
(*חשוב לזכור שאת כל תתי הז'אנרים האלה, או אלמנטים שלהם, אפשר ורצוי לערבב, או לשלב עם ז'אנרים אחרים. אז רק לצורך "הדיון האקדמי המסודר" נעשה בינהם הפרדה טכנית, ונזכור שהיא ממש לא מחויבת המציאות.)
אימה קומית
קומדיה שחורה משתמשת במנגנוני הפחד של תתי הז’אנרים האחרים שנפרט בהמשך, אבל במקביל היא מזמינה את הצופה לזהות את הקלישאות של הז'אנר, להיות מאוד מודע למניפולציות ולטריקים שבהם הוא משתמש, ולצחוק על הפחדים שלנו. בהקשר הישראלי, אימה קומית מאפשרת לגעת בחומרים כבדים כמו ביטחון אישי, גזענות, אלימות מגדרית או פחדים קולקטיביים, תוך שמירה על טון של “בדיחה על עצמנו”. הומור שחור זה מנגנון הישרדותי בחברה רוויית חרדה, וההומור היהודי למשל, נולד מהצורך ההישרדותי הזה. אפשר לצחוק על הפחדים הכי גדולים שלנו, כל זמן שהקהל מבין את הקודים של אירוניה כשפה בימתית, שאומרת דבר אחד בזמן שהיא מתכוונת למשהו אחר.
נואר / מותחן פשע אפל
נואר תיאטרוני הוא הז’אנר שבו האימה נובעת מהעיר ומהחשכה המוסרית שלה: בלש, עיתונאי או דמות שולית מנסה לפענח פשע, אך ככל שהוא מתקרב לאמת כך מתברר שהעיר כולה ספוגה בשחיתות. האיום אינו רק ברוצח בודד אלא בהיעדר אפשרות לצדק. מנגנון הפחד נשען על אטמוספרה: תאורה נמוכה, חללים עירוניים ריקים, דמויות שמופיעות ונעלמות, ושפה שמטשטשת את הגבול בין ציניות לייאוש. בהקשר הישראלי, נואר מתחבר לסיפורים על הון־שלטון, אלימות משטרתית, פשע מאורגן שחודר לפוליטיקה, ולחוויית האזרח הקטן שחי בעיר שהוא אוהב, אך יודע שהיא בנויה על הסכמים אפלים שלא ייחשפו לעולם במלואם. בתיאטרון הישראלי ימחזות כמו "העיר הזאת" (עמית אולמן, עומר הברון ועומר מור) או "היעלמותו המסתורית של מ’ " (דניאל כהן לוי) משתמשים בסגנון שלקוח ממקום וזמן אחר, כדי לעזור לנו לשמור על מרחק בטוח.
אימה על־טבעית
אימה ־על־טבעית בתיאטרון מבוססת על קריסה זמנית של הרציונלי: חוקי העולם נשמרים “עד הרגע שבו” כוח אחר – רוח, דיבוק, קללה – חודר אל תוך המערכת הדרמטית ומערער את עצם המובנות שלה. התיווך התיאטרוני מדגיש את המתח בין המוסכם – “זה רק משחק” – לבין החוויה הגופנית של הצופה שמגיבה כאילו האיום ממשי. בהקשר היהודי־ישראלי, עיבודים בהשראת “הדיבוק” או וריאציות על “הגולם” ממקמות את האימה לא רק בהישרדות הפיזית של הדמויות אלא בשאלה מי שולט בגוף ובנפש – האל, הקהילה, או דחף אחר שמסרב להתכנס למסגרת ההלכתית והחברתית.
אימה חברתית / פוליטית
טוב, עד כאן נעזרנו בהומור, פנטזיה וסיגנון כדי להישאר באיזור הבטוח יחסית של האסקפיזם, אבל אם זה מפחיד אותנו מדי או כואב, אפשר תמיד לשלב קצת עם תתי הז'אנר הקודמים, ולקרוא לזה סאטירה. אימה חברתית־פוליטית ממקדת את מבט האימה לא בשד בודד אלא במבנה חברתי שלם: מדינה, צבא, משטרה, תאגיד, רשתות חברתיות או קהילה סגורה, שבמקום להגן על הפרט מתגלים כמקור לאיום. בתיאטרון כזה, המפלצת היא המערכת, או ההמון. מנגנון הפחד נשען על תחושה קפקאית של חוסר אונים: גם אם הגיבורים יפעלו נכון, אין להם באמת דרך לפרק את מנגנון הפיקוח והענישה. אימה חברתית־פוליטית בישראל נטענת בהקשרים של משטר צבאי, בירוקרטיה, אלימות מוסדית, שיטור יתר, והדרה; ההצגה יכולה להתחיל כדרמה רגילה, ולגלוש בהדרגה לעולם שבו התקנה, הנוהל או צו השעה הופכים למפלצת שקובעת מי יחיה ומי ייעלם.
אימת זמן ומרחב סגור
בסולם הפחדים שלנו, זה כמעט פחד יום יומי, במיוחד עכשיו. אימה של זמן ומרחב סגור בוחנת מה קורה כשהחוץ ננעל, והדמויות – יחד עם הקהל – “תקועות” במקום אחד תחת לחץ של זמן. חדר, מקלט, בסיס מבודד, מעלית או אפילו שולחן ארוחת ערב יכולים להפוך למתקן לחץ שבו הטמפרטורה הרגשית עולה כל עוד אין אפשרות יציאה. מנגנון הפחד כאן הוא שילוב של קלסטרופוביה, עם חרדת דד־ליין: מרגע שהספירה לאחור מתחילה, כל שתיקה וכל מבט מקבלים משקל עודף. בישראל, שבה חוויית המרחב הסגור והזמן הקצוב היא חלק מהחיים, תת הז’אנר הזה מאפשר להפוך חוויה מוכרת – המתנה – למוקד אימתי שבו השאלה היא לאו דווקא אם אני אשרוד, אלא איזה "אני" יצא מהחדר כשהדלת תיפתח.
אימת טראומה / אבל
תת־ז’אנר שמתמקד לא באירוע האלים עצמו אלא בהדהוד שלו: במה שקורה אחרי. הבמה הופכת לזירת רפאים – אבל לא רוחות על־טבעיות אלא זכרונות, פלאשבקים ודמויות שאינן מצליחות לשוב לשגרה. מנגנון הפחד כאן הוא הדחף הכפייתי של הטראומה לחזור: העבר איננו “עבר”, הוא כוח פעיל שמגדיר את ההווה. בתיאטרון ישראלי שעוסק במלחמות, פיגועים ושבי, אימת הטראומה והאבל מתפקדת כמראה קולקטיבית: הצופה מכיר את האירועים, לעיתים באופן אישי, וההצגה מחזירה לו אותם לא כעובדות אלא כסיוט מתמשך שבו הגוף והנפש אינם מצליחים להתרגל מחדש לעולם שאמור להמשיך.
מותחן פסיכולוגי
מותחן פסיכולוגי בתיאטרון מעלה על הבמה את השבריריות של התפיסה: הדמות – ולעיתים גם הצופה – אינה יכולה עוד להבחין בין מציאות לדמיון, בין זיכרון לבין פנטזיה, בין פרשנות לבין עובדה. מנגנון הפחד המרכזי כאן אינו “מפלצת” חיצונית אלא הייאוש מהאפשרות לאמת: המבט הפנימי עצמו הופך לאיום, הנפש היא אתר החדירה. תיאטרון, כמדיה של נוכחות חיה, מנצל את השבריריות הזו באמצעות אמינות חלקית: שחקן/ית ש“מאבד/ת את זה” על הבמה, העלמות וכניסה של דמויות, סיפור שלא נסגר – כל אלה מציבים את הצופה במצב של אי־יציבות קוגניטיבית שמחוללת חרדה. במותחנים פסיכולוגיים ישראליים, התחושה הזו ניזונה גם מרקעים מוכרים – דירות שכורות, יחידות דיור, מערכות יחסים זוגיות ומשפתיות, וממחישה כיצד החרדה הפוליטית והכלכלית מחליקה פנימה אל תוך המרחב האינטימי.
בית אימה
אימה מרחבית המתמקדת בבית מנכיחה את השאלה מהו “מקום בטוח”: הבית מוצג כמצודה שמגינה על הסובייקט מפני הכאוס החיצוני – עד הרגע שבו החוץ חודר פנימה, באמצעות דמות פולש, שכן, קרוב משפחה או אפילו רעש בלתי מוסבר. מנגנון האימה כאן הוא הפרת החוזה הבסיסי של המרחב הפרטי: החדר, המטבח, המיטה – אלו המקומות שאמורים להכיל מנוחה ופרטיות – הופכים למוקדי איום. בהקשר הישראלי, שבו הבית קשור לא רק למשפחה אלא גם לקרקע, לטריטוריה ולביטחון פיזי, חדירה לבית בתיאטרון אימה מגלגלת יחד פחדים מביטחון אישי, מג’נטריפיקציה, מאלימות כלכלית ומבגידה בתוך התא המשפחתי עצמו.
אימת גוף (body horror)
כאן אנחנו כבר נכנסים למיתחם הארד קור עמוס טריגרים שנדיר מאוד לראות על במה ישראלית, כי מנגנון הפחד כאן הוא קריסת ההפרדה בין ה“אני” לבין ה“בשר”: מה שמוצג על הבמה כריקבון, זיהום או איבוד שליטה פיזית, מתכתב עם החרדות של כולנו ממחלות, זקנה, כאב, תלות וטכנולוגיה של רפואה פולשנית. בהקשר הישראלי, אפשר לפענח מחזות שמתארים פציעות מלחמה, טיפולים רפואיים או נכות, כמחזה אימה, אבל בלי להכניס אירוניה, הומור או ריחוק סגנוני אחר, זה עלול להיות גדול עלינו, כשכל מה שאנחנו רוצים, הוא להתנתק רגע מהמציאות.
Slasher/ רוצח סדרתי
במקום לייצר יצור מיתי ומוקצן, הסלאשר דווקא מחריף את השגרתי: סכין מטבח, בית פרוורים, מסיבה – כל אלה הופכים לזירת טבח, ודווקא הפשטות החומרית נותנת תחושת “זה יכול לקרות גם לי”. בתיאטרון, האלימות המוחשית לעולם תישאר סימבולית ומיוצגת, אבל בהקשר הישראלי, הסלאשר פוגש חרדות מאלימות בתוך המשפחה, אלימות מגדרית ואלימות פוליטית, אז רק המחשבה על האופציה להעלות הצגה כזאת כאן ועכשיו, ללא פילטרים כמו הומור, פנטזיה או סיגנון, עונה על השאלה ששאלנו בהתחלה: למה אנחנו פוחדים להעלות מחזות אימה?
זה לא מקרה שהז'אנר הזה משגשג בעיקר במדינות פריבילגיות כמו בריטניה, ארה"ב, דרום קוריאה או יפן. נדמה לי שבשביל להתענג על אימה הארד קור, כמו שמתענגים ממתקן שעשועים אקסטרים בלונה פארק, חייבים לדעת בביטחון שגם אם הפחד מרגיש לרגע אמיתי, הוא רק הד של פחד ערטילאי ורחוק, ולא טריגר לכאב ממשי, שבמקרה הטוב הצלחת להדחיק, ובמקרה הרע נוכח כל הזמן, גם בלי הנסיעה הזאת ב"רכבת שדים", שמקפיצה את האדרנלין כשהחושך יורד, המתח עולה, ואז בעזרת מוזיקה או אפקט סאונד פתאומי עושים לך "בו!" רק בשביל הכיף.
בהפוך על הפוך, שגשוג של ז'אנר האימה מעיד לדעתי דווקא על נורמליות ותחושה של ביטחון אישי. בחלון הזמנים שאחרי השלום עם מצריים ולפני מלחמת לבנון, בקאמרי העלו את סוויני טוד, ואת המחזות המקאבריים של לוין: יסורי איוב וכריתת ראש. בתחילת שנות ה90 למשל, בין האינתיפאדה הראשונה לרצח רבין, כשהקהל חווה חלון צר של תקווה לנורמליות, ההצלחה הקופתית הכי גדולה בתיאטרון הישראלי היתה הקומדיה המקאברית "רעל ותחרה", וההצלחה האומנתית היתה מסע הזוועות של לוין: הילד חולם". בסוף 2003 בחלון התקווה הקצר שבין האינתיפאדה השניה לעליית החמאס בעזה, בקאמרי העיזו להעלות בהצלחה יחסית את "האשה בשחור", ואני ביימתי את "בודדה באפלה" שנחשב להצלחה גדולה במונחים של תיאטרון הספריה (איזה כיף היה לגלות שאפשר להפחיד בתיאטרון). מחזאות אימה מקורית לדעתי לא זכתה כאן מעולם להצלחה מסחרית (להוציא אולי את "הדיבוק") כי "חלונות הנורמליות" שלנו כנראה קצרים מדי בשביל פיתוח והפקה של מחזה אימה. כשאנחנו מעלים בתיאטרון אימה ישראלית מקורית בשביל הכיף, זה בדרך כלל באולמות הקטנים של הפרינג', ועל פי רוב מדובר בקומדיות אימה מודעות לעצמן, או בוריאציות סאטיריות על הז'אנר, שהרבה פעמים מנבאות (בהצלחה מוגזמת לטעמי) את התממשות הפחדים של היוצרים שלהן לגבי עתיד החברה שלנו.
תגובות