תיאטרון
קבוצת עבודה
בית למחזאות ישראלית חדשה

כוחה של הבמה ביכולת הגיוס שלה. קו הוא קיר. סיבוב הוא זמן. סכין היא סוף. מרגע שהגעתי, גם הדמיון שלי מוזמן לקחת חלק ותוך רגע אני מעורבת

עשרה תתי ז'אנרים של מתח ואימה בתיאטרון הישראלי

המחזאים רועי חן, מאיה ערד יסעור, נעם גיל, דניאל כהן לוי, שרון שטרק, מעין אבן, ועדו סתר, ברב שיח על כתיבה מחזאית שמתמודדת עם הפנטזיות, האבסורד וחוסר ההיגיון של מה שאנחנו נוהגים לכנות "מציאות".

ראיון עם הבמאית תמר קינן על נשים וקומדיה

ברב שיח בין מחזאים על על החוויות שלהם כיוצרים ישראלים בחו"ל, וטיפים למחזאים ישראלים פחות מנוסים, שחולמים שהמחזות שלהם יעלו גם מחוץ לישראל. 

ט"ו באב הוא למעשה לא יום האהבה, אלא יום האונס, ולא נראה שיש סיבה לחגוג אותו עם לבבות משוקולד.

רב שיח על אהבה רומנטית- קלישאה ספרותית או יצירה אינטימית? מי מפחד מקומדיות רומנטיות ולמה? ואיך רומנטיקנים וציניקנים כותבים מחזה על אהבה?

אחרי שקראתי את התשובות של המחזאים לשאלות, ואת המאמר של מוטי לרנר, שמתי לב שלמרות הגישות השונות למה שאפשר לכנות "מחזאות היסטורית", כולם פחות או יותר הסכימו, שבנוגע לדיוק היסטורי, חובתו הראשונה של המחזאי היא לסיפור ולדרמה, מה שגרם לי לקחת על עצמי את תפקיד "הפרקליט של השטן", ולנסות לבחון מזווית אחרת, מה מידת האחריות של מי שמספר סיפור היסטורי, להיות נאמן לעובדות בעידן ה"פוסט אמת": בראשית הסרט "פארגו" , ובהמשך בתחילת פרקי הסדרה, בחרו האחים כהן לשים כתובית שאומרת: "זהו סיפור אמיתי

שבעה מחזאים בראיון רב משתתפים על כתיבה של מחזות זמר בישראל

יעל טל על כתיבה נשית

עשר שנים להיווסדה של " הקרן לפיתוח מחזאות ישראלית " מבית "קבוצת עבודה", ונחמד להיזכר בנוסטלגיה בשתי כתבות שנכתבו עליה רגע בימיה הראשונים ב NRG וב Ynet . בכתבות האלה מתואר המצב לפני עשר שנים , שהנביט את הצורך בתוכנית פיתוח בלתי תלויה. בגלל שהתוכנית הייתה בלתי תלויה לקחו בה חלק כוועדה אמנותית או כדרמטורגים מלווים יוצרים מכל התיאטרונים: רועי חן, אבישי מילשטיין, משה נאור, לילך דקל אבנרי, רוני ניניו, שרה פון שוורצה, גלעד עברון, כפיר אזולאי, עירא אבנרי, מולי שולמן, רועי מליח רשף,