כולם בתיאטרון הממסדי הומופובים רצח
עודכן: לפני 4 ימים
סתם, לא באמת. הם חמודים. אבל נשבע שיש לי נקודה.
למה כל כך הרבה ייצוגים להט״ביים בתיאטרון עדיין בנויים סביב יציאה מהארון, קבלה והומופוביה?
המחזאי אמיר זלוטר (״גבע לא יכול להתאהב״) רצה לכתוב מחזה שבו להיות הומו זה נון-אישיו. מחזה שבו להומואים יש לב שבור, טראומות, מלחמות ורילוקיישן - בקיצור, צרות אחרות. ואז הוא התחיל לחשוד שגם הרצון הזה הוא אישיו: האם הוא באמת מבקש לכתוב עולם שבו הומואים פשוט קיימים, או עולם שבו הומואים הם הומואים כל עוד לא מרגישים שהם הומואים?
בשנת 2022 תיאטרון המשולש פרסם קול קורא למחזות קצרים לערב בשם "קוויקי - סטוץ עם ארבע הצגות קצרות" שיופק כחלק אירועי פסטיבל "דרמה קווין" בחודש הגאווה. ואני, מחזאי צעיר ופוחז, פתאום התחוור לי שאני כבר חמש שנים בעסק הזה, שני מחזות מלאים שהופקו ושני מחזות קצרים שהופקו מופיעים לי ברזומה, ואף פעם לא נאותתי לכתוב משהו על זה שאני הומו.
למה? פאדיחות. או איך שקוראים לזה בעגה המקצועית: "הומופוביה מופנמת". בחיים לא הייתי במצעד, והומואים שהתעסקו באקטיביזם בקהילה נראו לי כמו הומואים שבהיעדר אופי אימצו להם אופי: "הומואים". המון, המון תירוצים ורציונליזציות לזה שהיה לי סבבה לשכב עם גברים אבל לא ממש סבבה שיקראו לי הומו. במילים אחרות: לא קיבלתי את עצמי. (היום כמובן המצב שונה לחלוטין, אני אוהב ומקבל את עצמי לגמרי, מרגיש נוח בעורי, בלי שום בעיות ביטחון עצמי או תסביכים כלשהם, הפסיכולוגית שלי יושבת בי בוהה ואומרת: "אמיר אתה מושלם אני לא מבינה למה אתה משלם לי בכלל". כן.)
אבל - בתור מחזאי צעיר ופוחז הרצון לקבל הזדמנויות לכתוב ולפחוז גוברות על כל פסבדו-אידיאולוגיה או העדפה או גבולות אישיים, ולכן ישבתי איזה לילה ובשצף קצף שבחיים לא היה לי כתבתי מחזה קצר על הלב השבור שלי (הייתי שבור לב בדיוק). קראו לו "גבע לא יודע להזדיין כמו שצריך".
אחד הטיפים המשמעותיים שקיבלתי במקצוע הזה זה שיש כל כך הרבה "לא" שאתה מקבל, וכל כך הרבה השפלות פומביות ודחיות שאין לך ברירה אלא לפתח עצמי כוזב שמאמין שיש לי בייגלה מעל הראש ואני - אני - המשיח התיאטרוני שיביא את הבשורה לתיאטרון הישראלי. (מתחת לזה יש כמובן קול מאוד רציונלי שיודע שזה בולשיט ומי אני בכלל. ומתחת לזה עוד קול חלוש שאומר שאולי בעצם כן? ומתחת לזה עוד קול רציונלי שאומר שלא.) ולכן החלטתי שאני צריך להצדיק אידיאולוגית את מעשה הכתיבה הזה על הלב השבור שלי באמצע הלילה, ולמה זה בעצם אירוע תיאטרוני חשוב ולא אוננות? או יותר נכון: למה זה אוננות חשובה?
בתיאטראות הרפרטואריים הגדולים אוהבים מחזות על הומואים. "פריסיליה מלכת המדבר", "יוסי וג'אגר", "מלאכים באמריקה", "החב"דניקים" (סליחה, ספוילר), "את שאהבה נפשי", "הנאהבים והנעימים", "משפחה עליזה" ועוד. חלקן הצגות מופת. חלקן הצגות לא מופת. למה צריך לכתוב מחזות הומואיים אם עושים את זה כבר כל כך יפה וכל כך גדול בהבימה, בקאמרי, בבית ליסין?
כי מה שמשותף ל-95% מההצגות על הומואים בתיאטראות רפרטואריים הוא, כך התחוור לי לפתע: "ארון". בכמעט כולן הזהות ההומואית נמצאת בקונפליקט עם החברה. זה לרוב מחזות יציאה מהארון - מחזות על דמות הומוסקסואלית שמוצאת את עצמה בלב חברה שמרנית (לרוב דתית) שלא מסוגלת לקבל אותה, והסיפור הוא על איך היא מתמודדת עם העניין הזה. יש משהו מובנה בדרמה שבו הזהות ההומואית היא תמיד בעיה, תמיד אישיו. אלה מחזות שבאים בטוב, רוצים חברה שמקבלת את ההומו, ומאמינים שזה משהו שאי אפשר להדחיק או "לתקן", אבל הדרמה מבחינתם היא בקבלה. כלומר, הם לא סומכים על קהל פשוט לקבל את זה שהדמות היא הומואית והכל טוב, אפשר להתקדם הלאה, אלא העובדה שהדמות היא הומואית זה הסיבוך העלילתי. זה הרגע שהקהל מתבקש על ידי הסיפור להגיד לעצמו: "מה?! הומו?! אויויוי איך הם יפתרו את זה החבר'ה שמה על הבמה". זה מעיד על משהו שמוטמע עמוק בחברה ובאיך שהיא רואה את הזהות ההומואית. היא רוצה לראות סיפורים על זה שמקבלים ומחבקים אותם, אבל היא זקוקה למסע כדי להגיע לשם. שיכירו בקושי שלה לקבל ולחבק את הזהות הזאת.
כשהייתי בכיתה ב' הייתה לי ילדה בכיתה שנאלצה להרכיב משקפיים. ההורים שלה ארגנו לנו בבית ספר מין אירוע כזה עם עוגה של משקפיים וכל מיני הפעלות ומשחקים בנושא משקפיים כדי להעביר את המסר החשוב: "זה ממש סבבה משקפיים! אין מה להתבריין על סתיו רק כי יש לה משקפיים!" זה גם היה מאוד אפקטיבי, אני יצאתי מהאירוע הזה לגמרי מגוייס שלא להתבריין על סתיו רק כי יש לה משקפיים. אבל היום אם הייתי רואה הצגה בהבימה על בחור בחברה חרדית שנאלץ להרכיב משקפיים, וכל ההצגה זה על איך ההורים שלו יקבלו את זה שיש לו משקפיים עכשיו, הייתי במקרה הטוב מרגיש שמתנשאים עלי ומוצא את זה ילדותי ומגוחך, ובמקרה הרע פשוט משתעמם. איפה הדרמה פה?
כי החברה שלנו היום לגמרי לגמרי מקבלת אנשים שמרכיבים משקפיים. כמה מחברי הטובים ביותר מרכיבים משקפיים. זה נון-אישיו. באמת אבל. הומואים, עם כמה שאנחנו נהנים לחשוב שזה נון-אישיו, עדיין ברור לנו איפה הדרמה פה. להעלות מחזה שזאת הדרמה שלו זה להכיר בזה שהומו זה סיבוך, זה קונפליקט. ואולי, אפילו, במובן מסויים: לקבל את זה שזה עדיין סיבוך ועדיין קונפליקט. הצגות שאני אוהב לא אמורות להיות מסיבת משקפיים בכיתה ב'. הן לא מנסות "לחנך" את הקהל במסר שעבור היוצרים הוא ברור והוא נון-אישיו. אם אני מציג קונפליקט על הבמה, סימן שגם עבורי זה קונפליקט וגם עבורי זה קשה ומייסר. אז אם אני יושב לכתוב מחזה שבו כשדמות מגלה שהיא הומוסקסואלית, הלב שלה נופל לתחתונים, גם אני צריך שהלב שלי יפול לי לתחתונים.
אז אני אמרתי לעצמי: "לא ולא!" אני רוצה לכתוב מחזה על הומואים, אבל הומואים שמהרגע שהאור עולה הם כבר מחוץ לארון. הומואים שהדרמה במחזה היא לא ההומואיות שלהם. הומואים שיש להם בעיות אחרות בחיים חוץ מעצם היותם הומואים. הומואים שנשבר להם הלב, למשל. הומואים שמתמודדים עם טראומה. הומואים שמתמודדים עם המלחמה. הומואים שעושים רילוקיישן. כל מיני הומואים עם כל מיני צרות.
אבל אז אני רואה סרטון באינסטגרם של איזה דוּד שתוקף הומו במלון בירושלים רק כי הוא הומו בירושלים. ואז אני תוהה ביני לבין עצמי: "אמיר, יש מצב שאתה חי בסרט?" יש בזה מין wishful thinking. עבורי ועבור המילייה שלי, הומו זה לא אישיו. אני מגלה שמישהו הוא הומו ואני שואל: "כן ו..?" אבל לא כך הדבר בישראל 2026. יש משהו פריבילגי בעמדה הזאת. והרי בשביל מי אנחנו עושים את התיאטרון שלנו? בשביל עצמנו ובשביל החברים שלנו שבשבילם הומואים זה "כן ו..?"
וגם: אם אני שנייה חוטא בפסיכולוגיה בגרוש, שזה מתחביביי, קשה שלא לראות שאולי בעצם עצם הרתיעה שלי והקרינג' שלי מלספר סיפורים על יציאה מהארון היא היא הומופובית. ע"ע: "הומופוביה מופנמת". שאולי אני מתכסה במין: "אני לא צריך להיות הומואית מוחצנת, זה ילדותי, אני פוסט הדבר הזה. בואו נתקדם. הומו זה נון-אישיו" כשבעצם אני פשוט לא מרגיש בנוח מספיק בעורי כדי להחצין את מי שאני? ואולי זה שלהומואים בהצגות שלי יש צרות של אנשים רגילים, זה פשוט אומר שהם נראים ומתנהגים כמו סטרייטים וזו דרכי העלובה לבקש מכל העולם לראות אותי כסטרייט?
חברה של אמא שלי ניגשה אלי אחרי הצגת הבכורה של "גבע לא יכול להתאהב" (מחזה מלא בבימוי רום רזניק שעלה ב-2026 במשולש, נא לא להתבלבל עם "גבע לא יודע להזדיין כמו שצריך" המחזה הקצר שעלה ב-2022 במשולש, חדי העין בטח מבחינים בדפוס מסוים), ואמרה לי: "שמע, אני חששתי בהתחלה לבוא בגלל שזה הומואים, ו-וואלה, היה ממש מעודן. בכלל לא הפריע לי." וכאילו, צחקקתי ביני לבין עצמי על ההערה הזאת, אבל תכלס, זה לא מה שאני בעצם מבקש לעשות? לעשות את ההומואים במחזות שלי מספיק מעודנים וסטרייטים כך שהם יהיו הומואים, אבל אף אחד לא ירגיש שהם הומואים?
בסופו של דבר, אני מאמין שאין לי אלא שהמחזות שלי ישקפו את איך שאני רואה את העולם. אם אני חי בבועה שבה הומו זה לא קללה, אבל שבעצם מתחת לפני השטח יש הומופוביה מופנמת ורצון שיראו בי כאחד האדם, אז גם העולם שבמחזות שלי יהיה עולם שבו הומו זה לא קללה ומתחת לפני השטח יש הומופוביה מופנמת ורצון שיראו בי כאחד האדם. אני מרגיש חסר אונים לחלוטין מול העובדה שישראל 2026 נגועה בהומופוביה, והיא נגועה. הצגות כמו "פרסיליה מלכת המדבר" שחוגגות הומואיות על הבמה הכי גדולה בהבימה הן אולי צעד קטן שיכול להתחיל לגרום לאנשים שהם הומופובים לראות בהומואים כנון-אישיו. אבל אני גם רוצה, ואוהב, ומאמין ודבק בלכתוב ולעשות תיאטרון ששואל שאלות שאני לא יודע לענות עליהן. (כמו המאמר הזה, ששואל שאלה שאני לא יודע לענות עליה, אני מבין ברגעים אלה ממש) ונראה לי שגם תיאטרון כזה, פריבילגי וחי בסרט ועם הומופוביה מופנמת ככל שיהיה, הוא חשוב.
תגובות