האימה של מה שלא רואים

אנחנו יושבים במקלט מאזינים לצלילים שמעבר לדלת הסגורה. לפעמים אפילו רק הזזת כיסא נשמעת כמו ירוט או נפילה ורעד עובר על כל השכנים. ששומעים שיגורים לרגע משתררת דממה. מנסים לזהות לפי הצליל כיון או שביב מידע. הדלת שסוגרת אותנו יחד בתוך המקלט להגן עלינו היא הדלת שנפתחת בדימיון ומזרימה פנימה את כל מה שאי אפשר לראות. ומה שאי אפשר לראות הוא תמיד יותר. השליח מגיע מתנשף, הוא מספר שהתרחש האסון. בחוץ קרתה טרגדיה, התחוללה זוועה, הדם נשפך.

דניאל כהן לוי , צילום: אורי אוריין

מעשי האלימות לא מתרחשים על הבמה בתאטרון היווני, השליח או המקהלה שמגיעים מבחוץ מוסרים את החדשות, מדווחים על האירועים שמעבר לדלת. הם מתארים את מה שקרה, את צעקות הילדים, הגוף התלוי, הסיכות שחוררו את גלגלי העין. והמילים הן כמו מפתח, ומששוחרר, הדימיון מפליג.

כוחה של הבמה ביכולת הגיוס שלה. קו הוא קיר. סיבוב הוא זמן. סכין היא סוף. מרגע שהגעתי, גם הדמיון שלי מוזמן לקחת חלק ותוך רגע אני מעורבת. שותפה הכרחית להשלמת התמונה. וגם הגוף. הכל לוקח חלק כדי לספר את הסיפור ביחד. וככל שהדימוי מדויק יותר, אני רואה ולא רואה באותו הזמן. ומה שאני לא רואה הוא תמיד יותר.

אולי זאת הסיבה שדווקא מה שאני כן רואה, הופך אותי כהה, שוחק אותי. רצף בלתי נגמר של אירועים אמיתיים עד אימה מוזרם בסטרימינג ישר לתוך כף היד. ומרוב שרואים כבר לא רואים. הריבוי האינסופי מכהה את החושים. הזעזוע מתעמעם. התמונות מקבלות מימד של הזרה. של מי הגוף. של מי הדם. של מי האלה המורמת. ראיתי כבר יותר גרוע. כבר לא יכולה לראות יותר. אני עוברת הלאה לתמונה הבאה, ואז לבאה ואז לבאה.

אבל את התינוק ב"אשכבה", דווקא זה שלא ראיתי, שהאם לא הצליחה להעיר אחרי שנשפכו עליו המים, אותו אני לא יכולה להעביר. והדמעות שלי שירדו איתה היו אמיתיות לגמרי. כי גם מילים הן כמו סיכה, חורטות תמונה לתוך גלגל העין ומורידות אצלה דימעה שתישאר תמיד. ועוד רגע של נשימה. כי כמו שהבמה יכולה לשלוח אותנו לבקר במרחבי האימה והיגון, היא גם זאת שמשיבה אותנו אל עצמנו. נותנת לנו צרור מפתחות לפתוח דלתות אל החמלה והתקווה. כי במרחב הזה שבו אנו יושבים בחושך או באור ומוזמנים לדמיין ביחד, רק שם, אחרי שגם בכינו, אפשר אולי גם לדמיין עתיד. כי עכשיו הדלת נפתחה.

צילום: דניאל כהן לו

בחזרה לעלון

לקריאה של העלונים הקודמים