יום אחד החלטתי שיהיה מצחיק לכתוב מחזה בז'אנר האימה. מה כבר יכול לקרות? אני חובב של הז'אנר, ומעולם לא שמעתי על מחזות אימה ישראליים, אז קפצתי על ההזדמנות, והתחלתי את המסע לכתיבת מחזה אימה ישראלי. עד כה כתבתי שניים: "דם דם דא דם", מחזה על הורים שחוטפים כוכב קולנוע כדי לחתן אותו עם בתם המעוותת, ו"פוליטיים" - מחזה קצר על זומבים ופוליטיקה. בדרך למדתי כל מיני דברים:

1 חוסר מודעות

אם יש רעש מוזר במרתף, זה מאוד הגיוני שהדמויות ירדו לבדוק את מקור הרעש. למה? כי הדמויות לא יודעות שהן בתוך סרט או מחזה אימה. מבחינתן אין מוזיקה מלחיצה ברקע. אני מצאתי את עצמי מטייל לא מעט באישון לילה כדי לבדוק מניין רעש מטריד מגיע. - תנו לדמויות לבדוק את הרעש.

2 הומור

אימה וקומדיה תמיד הלכו יד ביד. אימה גרוטסקית קלאסית (סכנה פיזית, דם, דמויות מוטרפות) הופכת על הבמה לפארודיה. הקהל צוחק על החיקוי של הז'אנר הקולנועי, על המחווה שהיוצרים עושים, ונדמה שהקהל אומר לעצמו: "תראו, הם עושים קולנוע בכאילו". למרות שכתבתי מחזה דומה לטרגדיה יוונית, על ילדה שרוצחת את הוריה על מנת להוכיח את אהבתה לכוכב הקולנוע, הקהל לא הפסיק לצחוק מהמאבק של הדמות הראשית. קומדיה עובדת על מאבק ולא על סבל. יום אחד ישבתי לכתוב בבית קפה, וקשיש אחד לא הבחין היכן הכניסה לבית הקפה, התנגש בעוצמה באחת הזכוכיות ונמרח באיטיות על המדרכה (מאבק), לא יכולתי להתאפק וחנקתי צחוק. עשרים שניות אחרי, הקשיש דימם מהאף, איבד את ההכרה והזמינו לו אמבולנס (סבל), ואני כבר לא צחקתי. למרות שהדמויות בז'אנר הזה סובלות המון, אם על הבמה הסבל לא מרגיש לקהל אמיתי, אם הוא ברובו פיזי ולא רגשי, אם הקהל יודע שדמות לא תמות, ושאף אחד לא ייפגע, הוא מרשה לעצמו לצחוק מהמאבק.

3 אמינות

על הבמה עיפרון מסוכן יותר מאקדח. אקדח לעולם לא יירה על הבמה, לא באמת. אקדח מאיים רק בסרטים, על הבמה הוא סמל לכוח. על הבמה כל חפץ חד מסוכן יותר מאקדח: סכין, מזלג, מקדחה, חרב. הקהל מפחד כאשר השחקנים עשויים להיפגע פיזית. לכן, במחזה שלי "דם דם דא דם", החלפנו את אחד הרובים במקדחה. כאשר היא עבדה והרעישה והמקדח התקרב לראש של השחקן הראשי, היה אפשר להרגיש את השקט באולם.

4 קסם

אם אירה במישהו בתיאטרון ויירד לו דם, הקהל לא יחשוב שזה אמיתי, הוא יגיד: "יא, איך הם עשו את זה?". בתיאטרון הקהל לא יאמין שהזוועה הפיזית אמיתית, אבל הוא אוהב להיות מופתע מהפירוטכניקה, ומהדמיון של היוצר שמצא דרך מתוחכמת להתקרב לאמת. זה לא שונה מקסמים של קוסם. ודם זה עניין מלכלך...

5 דמיון במקום אפקטים

מספרים שכאשר שייקספיר היה חבר בלהקת השחקנים, אחת העבודות שלו הייתה לכבס את הדם מהבגדים בתום ההפקה. בהמשך, כשהוא עלה בדרגה למחזאי, הוא כתב את "טיטוס אנדרוניקוס" (מחזה אימה לכל דבר), ובזמן ההצגות הוא הבין שהתיאטרון מוציא הרבה מאוד כסף על כביסה, ומאז הוא החליט שדמויות יירצחו מחוץ לבמה, כי זה גם יותר זול וגם יותר אפקטיבי. הוא גילה שהקהל יותר מפחד כשהוא שומע כיצד הרצח בוצע (חרדה ואימה פסיכולוגית) מאשר כשהוא רואה את הרצח עצמו (מקבת חוזר אחרי הרצח של דנקן זו דוגמה טובה).

6 בין גועל לאימה

שמתם לב שכאשר אנשים רואים משהו מגעיל הם מסתירים את העיניים עם הידיים, אבל משאירים חריץ קל כדי לראות בכל זאת? בגועל יש אלמנט של טראומה קטנה שאנחנו מסוקרנים לגביה. מהו גועל? כל דבר שקשור לחילוף נוזלים. שמן, דם, מוגלה, רוק, כל דבר שמנוני הוא מגעיל. בגלל זה מפלצות נראות דביקות. גם נשיקה "רטובה" נחשבת למגעילה. בקיצור, כל מה שיש בו חילוף נוזלים. אם אתם רוצים ליצור אימה גרוטסקית על הבמה – השתמשו בנוזלים. רק אל תתפלאו אם הקהל לא יחזור אחר כך.

7 טרור פסיכולוגי

מחזאים כמו הרולד פינטר למשל, מצליחים לייצר אי נוחות מטרור מילולי, סאבטקסט, שתיקות ומניפולציות. הפחד על הבמה לא נובע מכאב פיזי, אלא מהפחד מאובדן שליטה. הקהל יודע שאם המניפולציה משפיעה על הדמות שעל הבמה, זה עלול גם להשפיע עליו.

8 פחד מוות

הפחד מהמוות הוא הפחד המודע והגדול ביותר שלנו, ואימה כז'אנר מוגזם ומוקצן היא לפעמים דרך טובה להתמודד איתו. בעולם שבו טילים נופלים, ויש מלחמות וצבא, אנחנו יכולים אולי להשתחרר קצת מול מלאך המוות, לצחוק איתו וגם עליו.

9 זומבים, ערפדים ופוליטיקה