תיאטרון והחברה החרדית - הילכו שניהם יחדיו?

מאת יפתח רווה

לפני שש שנים פגשתי לראשונה את משה קרביץ,  רב חרדי ליטאי ועובד סוציאלי קליני, מאז אנחנו יוצרים יחד תיאטרון. משה הקים את עמותת תיאטרון "הנני", והשנה לאחר שלוש הפקות עצמאיות ולקראת ההפקה הרביעית, זכינו לקבל הכרה רשמית ממשרד התרבות. במאמר הזה נקרתה בפני הזדמנות טובה לנסות ולהעמיק בשאלה שמלווה אותנו מהרגע הראשון: איך בכלל כותבים מחזאות לחברה החרדית-ליטאית, ובפרט לבחורי הישיבות?

צילום: יפתח רווה

המטרה שלנו מתחילת הדרך הייתה להעלות נושאים מורכבים ואקטואליים מתוך הקהילה, לחקור אותם לעומק, לעורר מחשבה ורגש, שיח פורה, ומראה לצופים מתוך החברה החרדית. אנחנו עוסקים בנושאים "חמים" שמעוררים תגובות חזקות ושאלות נוקבות. כתבנו על הלחץ ההורי העצום להכניס ילדים למסגרות נחשבות, גם כאשר קיימת חוסר התאמה של הנער לאותן מסגרות, ועל השלכות המהלך הזה על נפשו של הנער. כתבנו על נערים שגדלו בצל הורות מקובעת, ושנושאים על כתפיהם את תדמית הבית בו גדלו, בעיני החברה. נגענו בחיים החברתיים המאתגרים בעת כניסתם של בחורי הישיבות ל'ישיבה הגדולה', שהם חיים בה את חייהם במסגרת תנאי פנימייה מלאים מגיל 17. עסקנו בהתמודדות עם אובדן וחולי נפשי בתוך המשפחה.

הכתיבה שלנו תמיד מתחילה במחקר שדה. אנחנו מראיינים בחורי ישיבות, אנשי טיפול, ונערים שלא הצליחו לשרוד את לחץ המערכת ונפלטו ממנה. הסיפורים והמקרים האמיתיים ששמענו, משתלבים בעלילות על הבמה.שאלנו שאלות מחקר כמו למשל: מה קורה לנער שמגלה פתאום שאין לו אבא להישען עליו? מה קורה כשהאדם שהלכת לאורו כל החיים מתגלה כאדם לא בריא?

הסגנון הדרמטי שלנו הוא פשוט וריאליסטי, במטרה ליצור עבור קהל שלא רגיל לראות את עצמו על במה, סצנות שלקוחות ממש מהיומיום, ודמויות שנראות בדיוק כמוהם, ועם זאת, הריאליזם הזה תמיד מלווה בסמליות ובדימויים חזותיים  שמעצימים את התמה של המחזה.

לדוגמא, בהצגה "דלת פתוחה",  הדמות הראשית של הנער מסתובבת פיזית עם דלת עץ ענקית, וסוחבת אותה במעברים בין הסצנות – דימוי ויזואלי למשא שהוא נושא על כתפיו.

לאורך כל עבודתנו המשותפת אנחנו פועלים בזהירות וברגישות גדולה.בתחילה, לא ידענו איך ההצגות יתקבלו בחברה שיש בה חוקים וגבולות ברורים ונוקשים, אבל לשמחתנו , הן התקבלו בחום אדיר, ובתגובות משתאות, מול מדיום שהקהילה הזו כמעט ולא נחשפה אליו מעולם. ההצגות קיבלו "הכשר" וברכה מרבני הישיבות הנחשבות ביותר, וזכו לתהודה רבה. רגע אחד שלא אשכח קרה לאחר אחת ההצגות: ראש ישיבה מכובד ניגש אליי עם דמעות בעיניים ואמר לי: "זה כל כך חסר פה, חסר פה הדיבור על רגשות".

למשה היה קו ברור מההתחלה: התיאטרון חייב להיות ברמה האמנותית והמקצועית הגבוהה ביותר. הוא הבין בשלב מוקדם שבחורי ישיבות, מטבע הדברים, אינם יכולים ללמוד במסגרות מקצועיות, ולרכוש את כלי היצירה הללו, ולכן כל הצוות האמנותי של התיאטרון, חוץ ממנו, הוא לא חרדי.

מתוך ההצגה בית טוב, צילום: יפתח רווה

תהליך הכתיבה עצמו הוא שילוב כוחות ביני ובין משה. כל אחד מאיתנו מביא את חלקו. משה מביא את הרקע שלו, את עולם הידע שלו, ואת ניסיונו המקצועי מעולם החינוך והטיפול. אני מביא את הניסיון בבניית המבנה הדרמטי, המתח והתפתחות העלילה, כשבתהליך הכתיבה והבימוי משה שותף בהבאת הפרטים הקטנים, השפה, הסאב-טקסט והניואנסים הדקים של העולם הליטאי, ובסופו של דבר, היצירה הזו נולדת יחד, מתוך דיאלוג בלתי פוסק ושעות על גבי שעות של שיחות וישיבות משותפות על כל סצנה, רפליקה ומילה.  בנוסף, מלווה אותנו לאורך כל הפרויקט ובכל ההפקות  הדרמטורג יצחק לאור.

משה תמיד היה ברור בעניין אחד: התיאטרון הוא עבורו כלי, לא יותר ולא פחות. הוא לא זקוק לו כמקור משמעות, כי עולמו החרדי כבר מלא בכך. הוא בחר בתיאטרון בגלל שהוא הכלי הכי טוב למה שהוא רוצה לחולל,  ואני כמחזאי וכבמאי ההצגות מוצא בזה דווקא משהו מרענן. אני מגיע לעבודה הזו עם הצורך שלי במשמעות שהתיאטרון נותן לי. הוא מגיע עם משמעות שכבר יש לו.

אנחנו מצליחים לדבר אל הקהל הזה דווקא בגלל שאנחנו עושים כל הזמן מאמץ מודע לעבוד על הגבול הדק, הן בנושא התכנים עצמם, והן באופן התנהלות התיאטרון: בין לדון בכאב וברעד בנושא מהותי, לבין להעביר ביקורת.

צילום: יפתח רווה

אנחנו לא באים לשנות את אורח החיים החרדי או לפקפק בו – התיאטרון הזה נוצר עבורם, מתוכם ובשבילם, מתוך כבוד מוחלט למערכת. בתוך הגבולות וההתנהלות הזו אנחנו מנסים להרחיב את היריעה. כך, למשל, אין דמויות נשיות על הבמה, למרות שההצגות קיבלו אישור להופיע גם בפני נשים (מה שמהווה שינוי עצום בפני עצמו), והחזון שלנו לעתיד הוא להקים מחלקת נשים בתיאטרון שתייצר הצגות ייעודיות עבורן, על ידי יוצרות נשים.

ההצגות השונות שלנו עלו כבר קרוב ל-200 פעם, ועשרות אלפי בחורי ישיבה, הורים, אנשי חינוך וטיפול צפו בהן במגוון הזדמנויות.

המפגש התרבותי שנוצר בין השחקנים (שהם לא חרדים), לבין החומרים, השפה והקהל, הוא מרתק ומפתיע בכל פעם מחדש. משה ואני תמיד אומרים שאנחנו לא פה בגלל המחלוקות, אלא בגלל מה שמשותף לנו.

את המשותף הזה אפשר לראות, למשל, ברגעים שאחרי ההצגה: כשהשחקנים מורידים את התלבושות האותנטיות מהחברה החרדית, ועולים על בגדיהם האזרחיים, ובחורי הישיבה שעומדים מולם פשוט מסרבים להאמין איך הם הצליחו להזדהות איתם כל כך, ולחוות את אותם הכאבים בדיוק. ככותב, כיוצר ואף כשחקן, אני יכול להגיד ששם בדיוק נמצא המשותף -ברגש, בכאב האנושי, ובמקום המהותי ביותר שממנו כולנו פועלים.

מתוך ההצגה בית טוב צילום: דביר גראוברט

בחזרה לקיר החמישי