תולדות המחזאות היהודית

המחזאות היהודית היא לא קטגוריה מובחנת או ז'אנר ניפרד, אלא שדה מגוון של יצירה תיאטרונית , שנוצר מהמפגש הייחודי בין עולם התיאטרון האוניברסלי, עם מסורת היצירה, השיח, והפרשנות היהודית, ותפיסת העולם של היהודים מפרספקטיבה של קבוצת מיעוט. כשאנחנו מדברים על מחזאות יהודית ישראלית אנחנו בדרך כלל מתכוונים למחזות שמנהלים דיאלוג עם יהודים בעבר או עם היהדות מחוץ לישראל, ובמאמר הזה (שאין לו שום יומרה אקדמית, אני מתנצל מראש), אני אנסה לעקוב אחרי התפתחות הדרמה היהודית בעולם (לא כולל ישראל), מהמחזאות העברית הקדם מודרנית, דרך תיאטרון היידיש, פרק המפתיע על המחזאים היהודים שהקימו את התיאטרון הערבי, אלה שכתבו מחזאות פוליטית נועזת ומהפכנית, ועד למחזאים היהודים שבמידה רבה עיצבו את התיאטרון שאנחנו מכירים היום בברודוויי ובווסט אנד. תוך כדי המסע הזה בזמן, אני מנסה לבדוק מה היתה ההשפעה של המחזאות היהודית, על עיצוב הרעיונות והתרבות היהודית המודרנית, ומנגד לנסות להבין אם המחזאות היהודית היא רק תוצר לוואי של תרבות התיאטרון העולמית, או שהיא אחד הגורמים המשמעותיים ביותר בעיצוב של התיאטרון של ימינו בכלל ובישראל בפרט.

נתחיל מהדרמה העברית הקדם-מודרנית

המחזאות היהודית התחילה כנראה להיווצר בסוף המאה ה15 ובמהלך המאה ה16 במחזות הפורים-שפיל שעלו בכל רחבי אירופה. אם נשים רגע בצד את התאוריות שטוענות ששייקספיר היה בן למשפחת אנוסים מפורטוגל בשם שפירא, או שאת המחזות שלו כתבה בעצם בת למשפחת אנוסים מוונציה בשם אמיליה בסאנו (תאוריות מעניינות שרוב השייקספירולוגים הרציניים דוחים על הסף), המחזאי היהודי הראשון המוכר לנו היה גם המחזאי הראשון שכתב מחזות בעברית - יהודה סומו (1527–1592) ממנטובה — רופא, משורר ואיש-תיאטרון שכתב קומדיות בעברית ובאיטלקית, ניהל הצגות בחצר הדוכסות, וחיבר את המחזה צחות בדיחותא דקידושין, שהיה כנראה הקומדיה העברית הראשונה.

כמאה ושבעים שנה מאוחר יותר, משה חיים לוצאטו (רמח"ל, 1707–1746) כתב בפדובה מחזות אלגוריים בעברית — ביניהם לישרים תהילה ומגדל עוז.

וינה וברלין: פוליטיקה ותיאטרון

היינריך היינה שנחשב אחד המשוררים הגרמנים הגדולים בכל הזמנים, עסק בזהות היהודית שלו לא מעט, גם אחרי שהתנצר (כדי להתפרנס מעריכת דין, שהייתה אסורה על יהודים בתחילת המאה ה19). בניגוד ליהודים בני זמנו שראו בעצמם גרמנים בני דת משה, היינה ראה ביהדות לאום יותר מאשר דת, ואפשר לומר שהוא בעצם היה היהודי החילוני הראשון. במחזהו אלמנסור (1821), שעסק במוסלמים בספרד הנאלצים להמיר את דתם תחת שלטון נוצרי, ולא עלה בימי חייו מול קהל, הופיע המשפט הנבואי המפורסם: "בַּמָּקוֹם שֶׁבּוֹ שׂוֹרְפִים סְפָרִים, יִשְׂרְפוּ בַּסּוֹף גַּם בְּנֵי אָדָם." וב1933 כתביו היו בראש רשימת הספרים שהושלכו לאש ברחובות ברלין.

תאודור הרצל, דווקא זכה גם להצלחה מסויימת כמחזאי בתיאטרון, אבל בשנת 1894 כתב בתוך 17 ימים (בשם בדוי) את המחזה הפוליטי היחיד שלו "הגטו החדש" בו הוא התמודד לראשונה באופן גלוי ודרמטי עם שאלת האנטישמיות המודרנית והזהות היהודית, תוך שהוא מציג את כישלונה של האמנציפציה. המחזה לא זכה להצלחה אצל הקהל הוינאי, אבל כתיבת המחזה הייתה כנראה נקודת המפנה המשמעותית שהובילה אותו בהמשך לניסוח החזון הפוליטי שלו ב"מדינת היהודים".

בתחילת המאה ה20 פירסם המחזאי היהודי ארתור שניצלר את המחזות שלו המעגל ופרופסור ברנרדי, שחשפו את הצביעות המוסרית של הבורגנות ואת האנטישמיות הסמויה.

ארנסט טולר (1893–1939) הסוציאליסט, היה בין מנהיגי מרד מינכן ב-1919, וכתב מאחורי סורג ובריח מחזות פוליטים בהם ערך עם עצמו חשבון נפש נוקב. קארל שטרנהיים (1878–1942), בן לאב יהודי, כתב בשנות ה-1910 את מחזות הסאטירה הבורגנית הגדולים של רפובליקת וויימאר, שהשפיעו ישירות על ברכט ודירנמאט. ליאון פוכטוונגר (1884–1958), שידוע יותר כסופר, היה גם מחזאי ומבקר תיאטרון שעבד בשיתוף הדוק עם ברכט בשנות הגלות. פרנץ ורפל (1890–1945) וואלטר מרינג (1896–1981) השפיעו על הקברט הסאטירי שהפך את ברלין של שנות העשרים למעבדה תיאטרלית חתרנית.

מחזאים יהודים בעולם הערבי

הסיפור המפתיע יותר והמוכר פחות, הוא סיפורם של שני מחזאים יהודים שהיו שותפים להקמת התיאטרון הערבי המודרני, ושמותיהם נמחקו ברובם מן הנרטיב הרשמי של ארצות הולדתם.

אברהם דנינוס (1797–?) מאלג'יריה כתב ב-1847 את המחזה הראשון שפורסם בערבית — עובדה שנרשמת בתולדות התיאטרון האלג'יראי כנקודת ציון מכוננת, שקדמה בשני עשורים לכל מה שנחשב ל"ראשית" התיאטרון הערבי המודרני.

יעקב צנוע (1839–1912) — בערבית يعقوب صنوع, ידוע גם כ-Abu Naddara — בן קהיר, שאביו יהודי-איטלקי ואמו יהודייה-מצרית. ב-1870 הקים את הלהקה הערבית הראשונה במצרים, בחסות חדיו אסמאעיל פאשא שכינה אותו "מולייר של מצרים". צנוע כתב מחזות בערבית מדוברת, הביא לראשונה שחקניות על בימה ציבורית מצרית, וחידש ז'אנרים של ביקורת חברתית ופוליטית. לאחר שהחדיו סגר את תיאטרונו בשל מחזה שלגלג עליו, יצא לגלות בפריז ולא חזר.

יידיש כמעבדה תיאטרלית

אברהם גולדפאדן (1840–1908), שנחשב לאבי התיאטרון היהודי המקצועי המודרני, ייסד ב-1876 ברומניה את הלהקה המקצועית הראשונה בעולם שהציגה ביידיש. הוא כתב מחזות שדיברו אל האנשים הפשוטים בשפתם הממשית, שילב מוזיקה, קומדיה ופאתוס ויצר תיאטרון שישפיע על עיצוב התיאטרון האמריקאי שלושים שנה מאוחר יותר.

ה-Second Avenue בניו יורק היה למרכז של תרבות יידיש בין שנות ה-1890 ועד מלחמת העולם השנייה. יעקב גורדין, שהעלה על הבמה הפופולרית גרסאות מותאמות ליצירות גורקי ושייקספיר, הניח תשתית מקצועית שאיפשרה לדור הבא לחצות גם את מחסום הלשון אל הבמה האנגלית.

בסוף 1911 הופיעה בפראג להקת תיאטרון יידיש נודדת קטנה. פרנץ קפקא, ששנא את מה שנחשף אליו מן היהדות בילדותו, צפה בהופעות הלהקה וכתב על ההופעות באריכות רבה ביומניו. הוא פיתח קשר אישי עם שחקנים, והתחבר עמוקות לראש הלהקה, יצחק לואי. הפגישה עם הלהקה ב-1911 הייתה רגע מכונן בחיפוש של קפקא אחר יהדות "אותנטית", ובעקבותיה שקע בלימוד יידיש ועברית, קרא עיתונים ציוניים ופעל במעגלים לאומיים-יהודיים. נושאים, עלילות ודמויות ממחזות היידיש שקפקא ראה, השפיעו על יצירותיו. קפקא עצמו לא כתב אמנם מחזות, אבל רבים מסיפוריו עובדו שנים רבות לאחר מותו, כמחזות.

מזרח אירופה: בין שפת העיירה לתרבות הכללית

ש. אנ-סקי | שלום עליכם | איציק מאנגר | יבגני שוורץ | איזק באבל

תחילת המאה ה-20 במזרח אירופה הייתה תור זהב תיאטרלי, שבו יצרו מחזאים יהודים בשני ערוצים מקבילים: אלה שבחרו לכתוב ביידיש אל תוך ליבה של התרבות היהודית המסורתית, ואלה שכתבו ברוסית והשתלבו באוונגרד המהפכני של ברית המועצות.

הערוץ הראשון והמוכר יותר בישראל, פרח סביב התיאטרון ביידיש.

שלום עליכם כתב גם מחזות אבל הוא זכור בעיקר בזכות דמויותיו הספרותיות (בראשן "טוביה החולב" שהפך שנים אחר כך לגיבור המחזמר היהודי האולטמיטיבי "כנר על הגג").

איציק מאנגר חיבר סיפורים תנכיים, פולקלור יהודי, והומור יידי.

וחייבים להזכיר גם את ש. אנ-סקי (שלמה זנוויל רפפורט), שכתב את "הדיבוק" (או בשמו המקורי "בין שני עולמות") בעקבות מסע אתנוגרפי לחקר הפולקלור היהודי במזרח אירופה, והוצג לראשונה ב-1920. המחזה חצה די מהר את גבולות תיאטרון היידיש, וכמובן זכה להפקה עברית איקונית של "הבימה" בבימויו של יבגני וכטנגוב, שבעצם הניח את היסוד למה שצמח בהמשך להיות התיאטרון הישראלי.

באותן שנים ממש, צמח ברוסיה דור של סופרים ומחזאים יהודים שבחרו לכתוב ברוסית. הבחירה בשפה הרוסית אפשרה להם להגיע לקהל רחב, אבל אילצה אותם להסוות את זהותם היהודית, ולהתאים את עצמם לממסד הסובייטי ולצנזורה הקומוניסטית.

איסאק באבל, מגדולי הסופרים היהודים-רוסים של התקופה, הביא לבמה את העולם התחתון, הצבעוני והאלים של יהודי אודסה במחזהו המצליח "שקיעה" (1928), לפני שהוצא להורג בטיהורים של סטלין. לצידו, פעל המחזאי יבגני שוורץ, שבחר בנתיב מתוחכם של "אסקפיזם פוליטי". שוורץ השתמש באגדות ילדים ובסיפורי פיות כדי לכתוב סאטירה מבריקה ונוקבת.

ברודוויי והדרמה האמריקאית: מהשוליים אל מרכז הבמה

ליליאן הלמן | קליפורד אודטס | ארתור מילר | ניל סיימון | וודי אלן | דייוויד מאמט | טוני קושנר | דונלד מרגוליס | פאולה ווגל ושרה רול

ההתפתחות של הדרמה היהודית בארצות הברית משקפת את ההתערות של הקהילה היהודית אל תוך החברה האמריקאית, ממאבקי הישרדות ומעמד, דרך ביקורת מוסרית, ועד לקומדיה האורבנית, ולפוליטיקה מורכבת של זהויות.

בשנות ה-30, ליליאן הלמן פרצה את הדרך עם מחזות ריאליסטיים כמו שעת הילדים (1934) ושועלים קטנים (1939), שחשפו את השחיתות והדעות הקדומות בחברה האמריקאית. באותו עשור, קליפורד אודטס הביא לבמה את מעמד הפועלים היהודי-אמריקאי עם יצירות כמו הקיצו ורננו (1935), והפך את התיאטרון לפלטפורמת מאבק פוליטית-חברתית.

אחריהם הגיע ארתור מילר, שמחזותיו מותו של סוכן (1949), כולם היו בני ו-ציד המכשפות (1953) הפכו לקלאסיקות על-זמניות שבוחנות את המחיר המוסרי של החלום האמריקאי, והביא לידי ביטוי תפיסות יהודיות של אשמה, אחריות וצדק.

בשנות ה-60 וה-70 הופיעו הכותבים שהגדירו מחדש את ההומור האמריקאי. ניל סיימון יצר קומדיית מצבים משוכללת שמבוססת על החוויה היהודית אמריקאית (כמו בהזוג המוזר, 1965), או וודי אלן — שמחזותיו, כדוגמת Play It Again, Sam (1969), וכמובן סרטיו, שינו את האופן שבו התרבות הפופולרית מדברת על חרדה, קומפלקסים, סקס ואינטלקטואליות.

מסוף שנות ה-70 ואילך, המחזאות קיבלה גוון פוליטי, מחוספס ואינטימי יותר. דייוויד מאמט, עם מחזות כגון אמריקן באפלו (1977) ו-גלנגרי גלן רוס (1984), חידד את הדיאלוג האמריקאי עם שפה מקוטעת, אלימה וגברית, ולא הסתיר את הקשר בין זהותו היהודית לכתיבה שלו.

לקראת סוף המאה ה-20 ותחילת המאה ה-21 כתב דונלד מרגוליס דרמות שנונות כמו ארוחת ערב עם חברים (שזיכתה אותו בפרס פוליצר לשנת 2000), ובאותו עשור כתב גם טוני קושנר את יצירת המופת האפית שלו מלאכים באמריקה (1991–1993), בה חיבר יחד חזון אפוקליפטי, את משבר האיידס, הומוסקסואליות, פוליטיקה אמריקאית ומיסטיקה יהודית לאגדה תיאטרלית שהציבה את השוליים במרכז החוויה האנושית.

את הקול הנשי במאה ה-21 ממשיכות לעצב מחזאיות מבריקות כמו פאולה ווגל (זוכת הפוליצר), שביצירתה Indecent (2015) חזרה אל ההיסטוריה השערורייתית של תיאטרון היידיש ושל המחזה "אל נקמות", ושרה רול, שמשלבת פנטזיה והומור אבסורדי במחזות שעוסקים במשפחה, אבל ואינטימיות נשית.

הבמה הבריטית: מכיור המטבח ועד לתיאטרון האבסורד

ארנולד ווסקר | הרולד פינטר | פיטר שאפר | טום סטופארד

ארנולד ווסקר (1932–2016) הביא אל קדמת הבמה הבריטית את חוויית החיים של מעמד הפועלים היהודי באזור ה"איסט אנד" בלונדון. כאחד הקולות הבולטים בדור "הצעירים הזועמים" של שנות ה-50 וה-60 ושל מחזאות "כיור המטבח", ווסקר שילב הווי של מהגרים, אידיאולוגיה סוציאליסטית ומשברי זהות.

הרולד פינטר (1930–2008), לעומתו, לקח את הדרמה לכיוון אחר לחלוטין וזכה על כך בפרס נובל לספרות לשנת 2005. פינטר בנה שפה דרמטית ייחודית שנקראת על שמו ("פינטרסקית"): בעולמו, השתיקה, הפאוזה והאיום המרומז הם גיבורי המחזה לא פחות מהדיאלוג עצמו. מחזותיו, בהם מסיבת יום הולדת, מנהל הבית ו-בגידה, הוצגו בישראל וברחבי העולם אינספור פעמים והגדירו מחדש את תיאטרון האבסורד.

פיטר שאפר (1926–2016) כתב דרמה גדולה מהחיים, שחקרה שאלות של דת, אמונה ומוסר במחזות כמו אקווס (1973) — שהועלה בישראל שוב ושוב או אמדאוס (1979)

טום סטופארד (1937–2025), יליד צ'כוסלובקיה שנמלט עם משפחתו מהנאצים וגדל בבריטניה, גילה את יהדותו המלאה רק בבגרותו. יצירתו מתאפיינת בשנינות אינטלקטואלית ולשונית מסחררת. רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים הפך להפקת הבכורה של תיאטרון גשר בתרגום ט. כרמי, ובלאופולדשטדט (2020) גם כתב על השורשים היהודיים שלו, עם מחזה על דורות של משפחה יהודית במחצית הראשונה של המאה ה20, שרובה נספתה בשואה.

וגם בצרפת: התמודדות ושייכות

ז'אן-קלוד גרומברג (נ. 1939), שזכה בשבעה פרסי מולייר ובגראן-פרי של האקדמיה הצרפתית, כינה עצמו "קול התיאטרון היהודי-הצרפתי שאחרי השואה".

יסמינה רזא (נ. 1959), בת להורים יהודים — אב איראני ואם הונגריה — כתבה מחזות שנחשבים לפופולריים ביותר שיצאו מצרפת מאז המאה ה-20. Art (1994) ו-אלוהי הטבח (2006) שזכו בפרסי טוני, אוליבייה ומולייר ותורגמו לעשרות שפות. הסאטירה שלה על הבורגנות האירופאית — על מה שמתחת לנימוס ולהרמוניה — איחדה את המחזה הצרפתי עם חוש הביקורת שנושא עמו מי שגדל בין שתי שייכויות.

ומה עם המחזמר?

נו כן, ניתן לטעון, ולא בהגזמה, שהמחזמר של ברודווי, והקומדיה המוזיקלית הם בעצם המצאה יהודית, שהשורשים שלה נטועים עוד באירופה של המאה ה-19. אחד ממניחי היסודות לכך היה המחזאי הצרפתי-יהודי לודוויק הלווי (1834–1908)שכתב את הליברטו המפורסם ל-Carmen של ביזה ולרבות מהאופרטות של ז'אק אופנבך, והכניס לאולמות של פריז סאטירה חברתית חדה עטופה בבדיחה.

כשהמסורת האירופאית הגיע לארצות הברית ופגשה את התיאטרון היידי של גולדפאדן, נוצר המחזמר המודרני. ענקי הז'אנר — ג'רום קרן, אירווינג ברלין, לורנץ הארט, אוסקר המרשטיין וסטיבן זונדהיים כולם ממוצא יהודי. יצירות מופת כמו ווסט סייד סטורי (1957) שכתב ארתור לורנץ והלחין לאונרד ברנשטיין — הפכו את הצורה הקלילה של המחזמר לחקירה עמוקה של גזע, אהבה ואלימות

תובנות?

אז ככה: קודם כל אי אפשר להתכחש לריכוז העצום הזה של מחזות שנכתבו על ידי יהודים, ולהשפעה העצומה שלהם על עיצוב התיאטרון המודרני, אבל כשמנסים להבין את הסיבות לתופעה, אפשר כנראה רק לנחש: לדעתי אפשר למנות שלושה גורמים בולטים:

• מסורת הפרשנות היהודית — תרבות שבה כל טקסט פתוח לדיון, ולקריאות אינסופיות, מכינה כותבים לחפור בשאלות ולא להסתפק בתשובות קלות.

• ניסיון החיים בשוליים — הניתוק ממקום, שפה ושייכות יוצר כנראה קשב מיוחד לשאלות של זהות, ויכולת לשים את עצמך בנעליים של אחרים.

• הזרות כפרספקטיבה אחרת — קהילות שחיו כמיעוט עם פרספקטיבה חיצונית על החברה, פיתחו עין חדה לסאב טקסט החברתי, ולפערים בין מה שנאמר למה שמסתתר מאחורי המילים.

ולגבי הדיון העכשווי על מהות הזהות היהודית, וואלה, העושר התרבותי הזה של יהדות העולם, לא מציב את התיאטרון כערך מנוגד ליהדות, אלא כנידבך נוסף ותוצר שלה.

בחזרה לקיר החמישי