פה לא פה לא פה פה

המחשבה הראשונה שלי הייתה לכתוב מאמר שמעלה על נס את התעצמות תרבות כתיבת מחזות הזמר הישראליים בשנים האחרונות. נראה שהקהל שלנו צמא ליצירה מקורית ויעידו על כך פסטיבל חג המחזמר שהביא לפיתוח של יצירות נפלאות, והפקות כמו "החבדניקים", השנה היפה בחיי"", "הסוף", "מיכאל שם זמני", "תיכון מגשימים", "העיר הזאת", "על הגבעה" ואפילו סרט מחזמר ישראלי בשם ״המנצחים״ שעתיד לצאת בקרוב לאקרנים. התפעלתי מריבוי היצירות המקומיות הבועטות והישירות, מהביטוי החדש שהשפה העברית מקבלת במוסיקה סטייל ברודווי... ושם עצרתי. במחשבה שההישגים הגדולים שלנו הם תיאטרון בסגנון שבעצם אינו שלנו.

ככותבי מחזות זמר יש לנו זכות לתווך לצופים סיפורים דרך מדיום מוסיקלי. המוסיקה במחזמר היא לא רק קישוט, אלא שותף פעיל בהעברת הסיפור. השאלה התמידית בתחום שלנו היא ״למה הסצינה צריכה לשיר?״ ואחת הבחירות המשמעותיות טרם יצירת הצגה חדשה היא מה תהיה המוסיקה שתתאים בצורה הטובה ביותר להעברת הסיפור, ומי המלחין שידע לספק את המוסיקה הזו בצורה הטובה ביותר. בארץ אנחנו מוצאים בעיקר ניסיונות ליצור מחזות זמר שישמעו כמו אלה שנכתבים מעבר לים.

ההיסטוריה מוכיחה שוב ושוב שאחד מכרטיסי הכניסה האולטימטיביים עבור מלחין אל ברודווי הוא ייבוא אל במת התיאטרון של סוגה מוסיקלית קיימת ומפותחת, שעוד לא הוצגה מעולם במחזמר. מהאחים גרשווין שהכירו לברודווי את הג׳אז (אמריקאי בפריז), אנדרו לויד וובר שהעלה על הבמה את הפופ/רוק הבריטי (ישו כוכב עליון), סטיבן סונדהיים והמוסיקה הקלאסית של ראשית המאה ה-20 (סוויני טוד), ג׳רי בוק והמוסיקה המזרח אירופאית (כנר על הגג), רוברט לופז עם שירי הילדים (אבניו קיו), אנאיס מיטשל עם הפולק (האדסטאון), פאסק ופול עם מוסיקת הפופ, וכמובן לין מנואל מירדנה עם מוסיקת הרחוב הדרום אמריקאית (In the Heights) וההיפ-הופ (Hamilton)*.

The Schuyler sisters מתוך המחזמר המילטון

כל אחד מהאמנים החשובים האלה חידש בדרכו את ז׳אנר מחזות הזמר, לא פעם ללא תרומה משמעותית לחידוש ז׳אנר האב המוסיקלי. אנדרו לויד וובר לא תרם לפופ/רוק הבריטי, פאסק ופול לא יצרו תת ז׳אנר חדש בפופ ולין מנואל מירנדה לא המציא מחדש את מוסיקת הרחוב הלטינית. הם בהחלט מצאו מדיום חדש להעברת סיפור על במה, כזה שיהדהד בקהל את ההתרחשות דרך מוסיקה שהוא אוהב ומכיר, אך לא שמע לפני כן בתיאטרון. ככותבי מחזות זמר ישראלים נראה שגם אנחנו מציגים לקהל סוגה מוסיקלית קיימת ומפותחת, שאנחנו קוראים לה ״מחזות זמר״, והיא בעצם מישמש של השפעות והשראות מתקופות שונות בתיאטראות של מנהטן ולונדון.

״מחזמר״ הוא לא ז׳אנר, מחזמר הוא צורת אמנות.

כמקרי בוחן נסתכל על שני מחזות זמר מקוריים, גדולים ומתוקצבים, שעלו בארץ בשנה החולפת - החבדניקים (תיאטרון הקאמרי, מוסיקה מאת אלעד פרץ, מחזה מאת אודי גוטשלק, בימוי גלעד קמחי) והשנה היפה בחיי (תיאטרון הבימה ותיאטרון חיפה, מוסיקה ומחזה מאת אוהד חיטמן, בימוי משה קפטן). איזה אושר עילאי שתיאטראות גדולים אזרו אומץ והקדישו את הבמה הגדולה שלהם ואת התקציב הראוי ליצירות מקומיות של יוצרים כל כך מוכשרים! הסיפורים המוצגים הם מאוד שלנו- החבדניקים מתאר שני תלמידי ישיבה שמגלים לראשונה את תל אביב, והשנה היפה בחייי מתאר את חווית ההורות הראשונה של זוג ישראלי נורמטיבי, ואלה סיפורים שלא היו יכולים להיכתב בשום מקום אחר באופן שבו נכתבו. אלעד ואוהד, שניהם אנשים שאני אוהב ומעריך ברמה האישית והמקצועית, הוכיחו שאנחנו יודעים לייצר כאן הצגות סטייל ברודווי פינת וסט אנד ברמה שמצדיקה את הבמה

שניתנה להם. אבל זו בדיוק הבעיה.

טריילר השנה היפה בחיי מחזה פזמונים ומוסיקה אוהד חיטמן, בימוי: משה קפטן

המוסיקה של כל אחד מהם מבריקה, אינטיליגנטית ומדוייקת, בדיוק לפי אמות המידה של ההצגות שהיו בברודווי או בווסט אנד לפני עשר שנים ויותר. אלעד שואב לא מעט השראה מסטיבן שוורץ (וויקד) ורוברט לופז (ספר המורמונים) ואוהד שואב את ההשראה מסונדהיים (קומפני) ואלן מנקן (היפה והחיה). טובה ככל שתהיה, המוסיקה של שניהם מדגימה כישרון אינסופי שמסתכם לצערי בייבוא מקביל של רעיונות שכבר נוצרו לפני כן. בהיות המצב הנתון ככזה, ההצגות לא מחזיקות קו מוסיקלי אחיד ואופי מוסיקלי ברור, אלא מרגישות כטלאים על טלאים של יצירות שונות שחוברו זו לזו באלגנטיות ובאינטליגנטיות. הם בהחלט עומדים בסטנדרט הרבה מעבר למצופה ויוצרים חוויה מוסיקלית שלמה וקוהרנטית.

ההבדל בין קאט אנד פייסט לטוויה של עלילה מוסיקלית הוא דק, אך יש לתת עליו את הדעת, וכך או כך, אנחנו צריכים להתאים את המוצר שלנו לקהל שעבורו הם נוצרים ולא לנסות לכפות על הקהל גרסת בטא של מוצר שעבד במקום אחר ובזמן אחר. נשאיר את הכבוד הזה לסיבובי הופעות עולמיים של הפקות כמו מאמא מיה, מטילדה ופאנטום האופרה.

מתוך המחזמר "החבדניקים" מאת אודי גוטשלק

בחזרה אל הכלל, מוסיקה מאז ומעולם נוצרה בהשפעות והשראות. העברה בין דורית של ידע היא כלי מפתח להתפתחות המוסיקה בכל תחום. במילותיו של סונדהיים: ״art is a form of teaching״. עם זאת, בניסיונות ליצור מחזות זמר שישמעו כמו אלה שנכתבים מעבר לים, יש שימוש ב"רפרנסים" עד כדי העתקות מוחלטות. כל זה מתוך נטייה להסתמך על חוסר ההיכרות של הקהל עם היצירות הגדולות בז׳אנר. הקהל שלנו לא טיפש. חוסר בהשכלה תיאטרלית רחבה אינו שקול לבורות. תעשייה מקומית לא יכולה להיות מושתתת באופן בלעדי על אספקת חומרי בסיס מחו״ל.

רפרנס הוא תבלין של הערכה למורינו, כזה שיש להשתמש בו בחכמה ובדיוק רב. תפקידו של הרפרנס לשמש כשער לצופה שמכיר מחזות זמר (במקרה הזה) לחוויה רגשית ספציפית מהשיר אליו אנחנו מרפררים, ומצופה שבין השיר המקורי ובין הרגע החדש על הבמה יהיה יחס קורלטיבי או הופכי. רפרנס טוב ידע לקרוץ לבעלי הידע הנדרש, ויעבור בלי לשים לב אצל מי שמכיר פחות. טייק מולקולרי מתוחכם על מנת רחוב פשוטה צריך להצדיק את עצמו גם בפני מי שלא מכיר את המנה המקורית, ולהיות טעים גם לעובר אורח.

אסף גרניט נכנס להיכל התהילה של מישלן לא בזכות חקיינות של אוכל צרפתי. הפיוז׳ן הישראלי, רב התרבותיות והרקע הקולינרי שנוצר כאן, אותם הוא ייצא לחו״ל, הם שקנו לו שם עולמי. איגור סטרווינסקי, שנחשב בעיני רבים מהפכן בתחום המוסיקה הקלאסית אמר ״מלחין טוב לא מחקה, הוא גונב״. גם סטיב ג׳ובס האגדי אמר ש״אמן טוב מעתיק, אומן מצויין גונב״. ככותבי מחזות זמר התברכנו בקרקע פורייה של תרבות עשירה וכל כך מיוחדת- אמנים שיוצרים מוסיקה כל כך רבגונית, רוק ישראלי שכבר מזמן חצה את גבולות השראותיו המקוריות, הבלנד בין המוסיקה הים תיכונית והפופ שקיימים רק פה, מוסיקת עולם, פופ ישראלי שמרשה לעצמו חוצפה ושבירת מוסכמות הרבה יותר מאשר הפופ האמריקאי. בואו נגנוב מעצמנו, מהיומיום שלנו, מההווה שלנו ומהאמנים שמקיפים אותנו, במקום רק להעתיק ולייבא את מה שאחרים עשו לפנינו. אבהיר שאין הכוונה בלייצר עוד מחזמרים בסגנון Jukebox musicals, שמרכיבים עלילה סביב שירים של אמן מוכר. זה תת ז׳אנר מוכר שכבודו במקומו מונח ויצירות כמו ״זה אני״ ו״אור״ עשו עבודה לא רעה בליצור חוויה תיאטרלית טובה וסוחפת, אבל אני קורא לכולנו ליצור מחזמרים ישראליים שיהיו יצירות מקור, שלא רק ידברו את השפה העברית, אלא גם יתנו את הכבוד הראוי למוסיקה שמתפתחת אצלנו במשך שנים על שלל גווניה. לא הגיוני שדווקא ״ביקור התזמורת״, מחזמר אמריקאי לכל דבר ועניין, ישמע יותר ישראלי מאשר מחזות הזמר שלנו (בהמשך לרשימת החידושים לעיל). היום שבו ניצור מחזות זמר ישראליים באמת הוא היום שבו נשכיל לייבא את המוסיקה של פה, שהיא שלנו, עם סיפור ששאוב מהחברה שלנו אל הקהל שלנו. בלי להסתכל עליו מלמעלה ובלי לוותר לעצמנו גם בפרטים הקטנים.

---

אודי קנבל הוא מלחין ומנהל מוסיקלי, בין עבודותיו- ״על הגבעה״ (לחנים וניהול מוסיקלי), “Coffee Creamer״ (מוסיקה), ״Into The Woods״, “She Loves Me״ (ניהול מוסיקלי), ״השנה היפה בחיי״ (ע. מנהל מוסיקלי). מחוץ לתיאטרון אודי הוא סטודנט שנה רביעית לרפואה באונ׳ העברית.

* כל הכותבים המוזכרים מעלה יצרו מספר יצירות מפתח בתחום. היצירה המיוחסת להם בסוגריים היא הדוגמא שבעיניי היא המתאימה ביותר לייצג את הרעיון המועבר בקטע.

בחזרה לעלון