כשהייתי ילד היו לנו בבית תקליטים של "סיפור הפרברים", "צלילי המוזיקה", "כנר על הגג" ו"שלמה המלך ושלמי הסנדלר" שידעתי כמעט בעל פה. כילד נורא אהבתי סרטי אנימציה מוזיקליים, וגם כהורה נהניתי לצפות ב"מולאן" או ב"מלך האריות" לא פחות מהילדים שלי. הצפייה בסרטי הקולנוע גריז ושיער הייתה בשבילי חוויה מעצבת, שאני זוכר רגשית עד היום, ובכל זאת עד לא מזמן, הרגש העיקרי שאני זוכר מצפייה במחזות זמר על הבמה הוא מבוכה. אני חושב שאני לא לבד בתחושות האלה, וניסיתי פה להבין למה ואיך זה קרה.
למדתי משחק בבית צבי, בית הספר למשחק, שלשבחו אפשר להגיד שבמישרין או בעקיפין הוא אחראי עיקרי לרמת המקצוענות הגבוהה של הרבה מהיוצרים והמבצעים של הז'אנר בארץ, אבל החובה להתנסות או לצפות במיוזיקלס מתורגמים, שהיכרתי בשפת המקור, גרמה לי לניכור במקרה הטוב, ומבוכה קשה עד כדי תגובות אלרגיות במקרה השכיח. גם כשראיתי פעם הפקה ישראלית טובה יחסית של שיער, המחשבה היחידה שליוותה אותי כל משך ההצגה היתה: כמה הייתי יכול להנות, אם במקום לשבת פה מול הבמה, הייתי רואה עכשיו את הסרט של מילוש פורמן. מעריצי הז'אנר תמיד אמרו לי: אתה צריך לראות את המקור על הבמה בלונדון או ניו יורק, אי אפשר להשוות. לא בא לי, בסדר? יקר לי, ואף אחד גם לא ישכנע אותי שהייתי נהנה מההפקה המקורית של קטס או סטארלייט אקספרס, אני סבבה לגמרי לחכות בסבלנות לעיבוד הקולנועי, רק כדי להבין אחרי עשרות שנים, שקטס כסרט קולנוע זה יותר מביך אפילו מהמקור הבימתי. וזה לא שפה ושם אי אפשר להיתקל בנאמבר מרגש או מרשים גם בארץ, או בתרגומים טובים. לא חושב שאפשר להאשים את רמת הביצוע שלנו, יש היום בארץ מתרגמים מצויינים, ושחקנים שהם גם זמרים ורקדנים באמת נהדרים. אני חושב שמה שמפריע לי, זה שבניגוד למחזאות קלאסית מתורגמת שפתוחה לאינטרפטציה אישית, היכולת לייצר הצגה עם אמירה מקורית, כנה וייחודית, ממחזמר מוכר מתורגם וממוחזר, שנועד למלא את האולם הכי גדול שאפשר, היא כנראה מאוד מוגבלת, ותמיד תגרום לי לתחושה של צפייה בחיקוי דהוי.
כשחקן וגם כבמאי התרחקתי מהז'אנר הזה שנים, כמו מאש, והפעם הראשונה שביימתי נאמבר בסגנון מחזמר, הייתה רק לפני חמש שנים, בקומדיה הסאטירית "חשש לאירוע", שבה נעם גיל ואני יצרנו יחד עם המוזיקאית שוש רייזמן שני נאמברים מופרעים בסגנון מחזמר, בביצוע מעולה של דן קיזלר ומעיין ויסברג, ובליווי שאר הקאסט ואני ביניהם. זה מאוד הצחיק אותי, אבל גם עשה לי קצת חשק לגעת בזה שוב, עד כדי סדיקה של חומות ההגנה הציניות.
מתוך חשש לאירוע מאת נועם גיל, בימוי יגאל זקס צילום: אורלי דניאלי
לפני שנה ליוויתי כמנהל אמנותי את יעל טל שכתבה יחד עם נעמה רדלר את "נס ציונה - המחזמר" שהפקנו ב"קבוצת עבודה", וחומת הציניות ניסדקה עוד קצת. נדמה לי שלמרות שראיתי את ההצגה הזאת כבר עשר פעמים, תמיד נהניתי. גם כאן יעל ונעמה מקפידות לא לקחת את הז'אנר יותר מדי ברצינות, אבל מבעד לקריצה מבצבצים להם לא מעט רגעים של כנות מרגשת, אולי כי בפארודיה מודעת לעצמה, יש לפעמים יותר כנות מאשר בחיקוי מתאמץ.
ואז לפני שנה הציע לי אורי פסטר במפתיע, לביים את המחזמר "מלך השנוררים" במסגרת חג המחזמר, ולא הצלחתי להגיד לא. פתאום מצאתי את עצמי מביים מחזמר מקורי שלוקח את עצמו מאוד ברצינות. בעבודה המשותפת עם נתי ברוקס המחזאי שמאוד מחובר לז'אנר, ואלדד שרים המלחין והמעבד, שהוא אולי האיש המנוסה ביותר בארץ בניהול מוזיקלי של קלאסיקות מחזות זמר, נתקלנו פה ושם בחילוקי דעות, כי... טוב, היו לנו דעות די שונות, אבל עשיתי כמיטב יכולתי ללכת עם החזון של היוצרים, ואפילו פגשתי בזכותם מחדש את הילד ההוא שאהב פעם מיוזיקלס, וזכה פתאום לביים אגדת דיסני יהודית על אהבה בלתי אפשרית בגטו היהודי של לונדון של במאה ה18, שמי שרצה יכול היה למצוא בה גם קריצה אירונית ואמירה על פוליטיקת הזהויות היהודית, שלא מאוד השתנתה מאז.
אפילו זכינו בתחרות במקום הראשון בפסטיבל, וזה כבר ממש ריגש אותי.
מתוך מלך השנוררים חג המחזמר 2021 מאת נתי ברוקס, בימוי יגאל זקס, לחנים אלדד שרים, צילום: טל בר-אור
משהו טוב מאוד קורה בשנים האחרונות ליצירה המקורית בז'אנר הזה. ישראלים אוהבים מחזות זמר, ויש עכשיו פריחה מטורפת של מחזות זמר מקוריים, שאת חלקם אהבתי יותר, את חלקם פחות, ואת חלקם עדיין לא ראיתי, אבל ברור שיש פה לא מעט כישרונות גדולים. דבר אחד הבנתי, ואני מקווה שאני לא לבד: ככל שזה יותר מכאן, ככל שזה יותר עלינו, ככל שזה יותר מקורי או לפחות מודע לעצמו, זה יותר מעניין, אמיתי, מצחיק ומרגש. כמו כל הצגה בעצם.