בהתחלה לא ייחסתי חשיבות למשפט ״הבימה גאה להציג על במת התיאטרון הלאומי את מיטב הקולנוע הישראלי״. עכשיו זה הפך לטרנד, לא רק בתיאטרון הבימה, אלא בכל שאר התיאטראות. אינני מתייחס כאן לשיקולים של המנהלים והמנהלות האומנותיים, אבל כשבכל רפרטואר מוצגים מספר סרטים שיקבלו עיבוד בימתי, ומנגד מספר המחזות המקוריים מועט, כמחזאי אני שואל את עצמי היכן הבעיה.
יש משפט ידוע בארה״ב שגורס שסיפור שמצליח בפורמט אחד יש לו פוטנציאל בפורמט אחר. יש עיבודים טובים ויש עיבודים לא מוצלחים. אני לא יכול להתווכח עם ההצלחה של המחזמר ״אפס ביחסי אנוש״ שמבוסס על סרטה המצליח של טליה לביא, ועל הנאת הקהל מהעיבוד ״לגבעת חלפון אינה עונה״ המבוסס על סרטו של אסי דיין או "הלהקה" המבוסס על סרטו של אבי נשר.
השאלה שאני שואל היא מדוע, ומה תפקידו של התיאטרון. מאז כניסתו של הקולנוע, התיאטרון מצא את עצמו במלחמה. מאז הטלוויזיה, ובמיוחד הסטרימינג, גם הקולנוע מצא את עצמו במאבק על הקהל.
גבעת חלפון בהבימה. מחזה מאת דניאל לפין על פי תסריט מאת נפתלי אלטר ואסי דיין
עולם הקולנוע והטלוויזיה חווה כמה התפתחויות מאוד גדולות לאורך השנים, כגון האינטרנט, הסטרימינג ועוד. המון חברות הפקות נאלצו לעשות אדפטציות כדי להתאקלם לשינויים. הכותבים חיפשו דרכים חדשות להתמודד עם המציאות המשתנה. בתחילת הקולנוע, לכתוב תסריטים הייתה עבודה צדדית – כולם רצו להיות מחזאים וסופרים. דבר דומה קרה בכניסתה של הטלוויזיה - תסריטאים חילטרו בטלוויזיה עד להפקת סרטם הגדול. היום רבים מהכותבים שואפים לטלוויזיה. ובמציאות הסטרימינג אנשים נלחמים על תוכן. נחזור למחזאות.
בגלל התעצמות הטלוויזיה, כל התיאטראות בעולם חיפשו, ועודם מחפשים, דרכים להביא קהל. רבים מהתיאטראות חיפשו היכן התיאטרון שונה מהטלוויזיה, ולא היכן הוא דומה. בשביל לקיים את זה הם יצרו פלטפורמות רבות לאיתור כותבים חדשים, והכניסו משאבים וסדנאות, על מנת לעודד יותר ויותר כותבים לכתוב לתיאטרון. לא מדובר רק בבדיקת חומרים אלא לקיחת אחריות על קהילת המחזאות, וטיפוח של מחזאים ומחזאיות חדשים, כאשר השאלה המרכזית היא – איך התיאטרון מבדיל את עצמו את מהקולנוע והטלוויזיה ולא איך הוא דומה?
אם מקבלי ההחלטות איבדו אמונה במחזאות הישראלית המקורית, אינני יודע, אך לתת ליוצרים לעבד כמות גדולה של סרטים לבמה, זה סימן שאין מספיק מחזאות טובה על שולחנם. אז נגיד שזה המצב. האם התיאטראות לא מעוניינים לפתור את הבעיה? ייתכן שזה עניין של אמונה – אין מחזאות טובה בישראל, או מצד שני, יכול להיות שהדרך בה הם בונים את מחזאי העתיד שגוייה. ישנם מודלים רבים לפיתוח מחזאות בעולם. אני נוגע בבעיה כללית. נעשים מאמצים לחזק מחזאים, אך זו לא מטרה גורפת של התיאטראות. יש ניסיונות, ואני מאחל, שיום יבוא וניסיונות אלו גם יגרמו לשינוי. אני מעודד את כל התיאטראות להמשיך לעשות אותם, כדי שלא נגיע למצב, שהפתרון הוא למצוא ערמת סרטים פופולריים, ולהעמיד אותם על הבמה.
רפרטואר הבימה ל2023 כולל עיבודים לסרטים גט, החיים על פי אגפא, ואביבה אהובתי
חפשו את המחזאים. תנו להם ליווי, מקום, תדריכו אותם. תצמיחו אותם. זיהיתם קול מעניין? תנו לו פתח להתחיל לצמוח. אני לא חושב שפתרונות מגיעים ברגע אבל חייבים שינוי ואג׳נדה על מנת לבנות את המחזאות הישראלית המקורית שפורחת. ניתן לראות בתיאטראות הילדים את הפריחה העצומה של מחזאים ומחזאיות חדשים. (יש הרבה עיבודים בתחום הזה, אך גם הרבה מאוד חומר מקורי).
אני לא מתנגד לעיבודים. אם מישהו רוצה להגיד משהו דרך סיפור שנולד בפורמט אחר, אני בעד. רק שזה יגיד משהו. שזה יהיה חלק מהניסיון של התיאטרון להגדיר את עצמו. ואם יש בעיה, ואין מספיק מחזות טובים על השולחן, אז צריך לשבת ולחשוב היכן הטעויות שמתקיימות בפיתוח היצירה. אי אפשר לצאת מנקודת הנחה שאין כותבים טובים בארץ, כי אם נגיד את זה הם פשוט יעברו לטלוויזיה ולקולנוע, ואנחנו נמצא את עצמנו רואים עיבודים על גבי עיבודים.