יש כזה דבר מחזאות נשית? מה זה אומר?
שרה פון שוורצה (שחקנית, במאית ומחזאית): כן. מחזאות נשית נובעת מהצורך לספר סיפור, היסטוריה שלמה שלא סופרה, ההיסטוריה הנשית, רק במאה וחמישים השנים האחרונות אולי יש התחלה של כתיבה נשית שאפשר לעקוב אחריה. תיעוד שיש בו רצף והוא מתכתב עם ספרות נשית אחרת. הנושאים ה״נשיים״, התמודדות עם פריון, תלות, אהבה, יכולות כלכליות, עזרה הדדית, עצמאות מחשבתית, תשוקה, כל הנושאים הללו נכתבו ע"י גברים, שרואים בך את האמא, הלוליטה, או הלילית המפתה, ופחות רואים את המורכבות הפנימית שכוללת את כל הדברים האלה יחד. אני חושבת שהחשיבה הבסיסית שונה בין גבר לאשה, וטוב שכך, רק חשוב הייצוג ההולם בשל כך.
יוספה אבן שושן (מחזאית ובמאית): עקרונית אני מתנגדת להגדרה של מחזאות נשית ככזאת. יש מחזות שכתבו נשים.
הדר גלרון (מחזאית, תסריטאית, שחקנית ומורה לכתיבה): יש וודאי שיש. כמו שיש לכל אחד מאתנו צד נשי וצד גברי. אני חושבת שזה מתחיל כבר מנקודת ההתחלה, מאיפה מתחילים את הכתיבה? מרעיון ? מרגש ? מחקירה של משהו? מכאב?
אני יכולה לומר שרוב מה שאני יוצרת, הוא גם חלק מתהליך התפתחות רגשי אישי שלי. חלק מחקירה. מכאבי גדילה, גם כשאני כותבת סטנד אפ.
דניאל כהן לוי (מחזאית, במאית, ויוצרת מבצעת): קשה לי לענות על זה, אולי בגלל שאני לא רואה את הכתיבה והיצירה שלי דרך נקודת המבט של הזהות המגדרית. אני יודעת שיש כותבות שמאמצות את הזהות המגדרית שלהן כנקודת מוצא ביצירה, ואז אולי אפשר להתייחס לטקסט שלהן בתור 'מחזאות נשית'. מבחינתי ברור שאני אישה, וזאת נקודת המבט שלי אבל אני לא רואה בזה את מה שמגדיר אותי ואת היצירה שלי, אלא מהווה חלק ממני בתוך פסיפס גדול יותר.
סביון ליברכט (סופרת ומחזאית): השאלה אם קיימת מחזאות נשית מזכירה לי את השאלה האם קיימת ספרות נשים, ותשובתי לשתי השאלות היא: לא. ההבדל בין כותבת אישה לכותב גבר הוא בשאלות שהם נשאלים. השאלות שהוצגו לי לעולם לא היו מוצגות לגבר, וזה מעיד יותר על השואל ופחות על הנשאלים. קיימת אומנות טובה, וקיימת אומנות גרועה, והיא יכולה להיכתב על ידי גבר או אישה. באופן טבעי נשים תכתובנה יותר על נשים, כי הן מכירות אותן מבפנים, כי הן עסוקות איתן יותר. וגבר – מאותן סיבות - יכתוב יותר על גברים, אלא שהוא לא יישאל למה.
גורן אגמון (מחזאית במאית ודרמטורגית): המחזה דרך עיני אישה, היא הגיבורה, ככה התחלתי את מסע הכתיבה שלי, וככה גם היום.
נועה לזר קינן (מחזאית תסריטאית ושחקנית): כשכתבתי בגוגל "מחזאות נשית" לא מצאתי אף קישור מתאים, אז כנראה שלפחות בעברית אין כזה דבר מחזאות נשית... אבל עם ציניות בצד, אני חושבת שההגדרה הפשוטה ביותר לכך היא מחזאות שנכתבת ע"י נשים ויש בה ייצוג הולם לדמויות נשיות ולראיית עולם נשית.
יש למחזאות נשית גם מאפיינים סגנוניים, או אחרים? מה למשל?
הדר גלרון: כשנתקלתי באוניברסיטה במאמרה של הלן סיקסו, "צחוקה של מדוזה", על כתיבה נשית, היא דייקה לי תהליכים שאני מכירה בעצמי, בעיקר בכך שהכתיבה הנשית וכתיבת נשים היא מתוך הגוף. היא מתארת את המחסומים שצריך לעבור כדי להתחיל לכתוב, מחסומים של בושה, של 'מה אני יודעת'... של 'אני רק אספר- שמישהו אחר יכתוב' – (מישהו, כלומר , גבר), ועד להבנה שלמעשה זה חלק מהיעוד שלי. מלאכת הכתיבה היא סיזיפית ובלתי נמנעת. לעיתים החוויה היא כמעט כמו לחרוט בעור, לדמם, לחוש את הכאב ואת ההשפלה, לכתוב, לבכות, להפסיק, להקיא,
לאכול, לרעוד, לישון, לקום מתוך סיוט, לחזור ולכתוב- להעביר את החווייה דרך הגוף אל הנייר (או המחשב). תמיד מבפנים. לא פעם כששואלים אותי לגבי הגיבורות הנשיות שלי, ועם מי אני מזדהה אני עונה שכולן . אני מרגישה שאני יכולה לכתוב כל אשה, לדעת כל אשה; קדושה, זונה, מרשעת, תמימה, אם , עקרה... כולן חיות בי, במרחב הנפשי התודעתי שלי ויש בי יכולת להגיע אליהן. כשעליי לכתוב דמות גברית, אני מוצאת ששם אני מתחילה 'למצוץ' את כל הגברים סביבי, כדי לנסות ולדייק את המרחב הנפשי ממנו אותה דמות גברית פועלת ומגיבה.
שרה פון שוורצה: אני לא חושבת שיש מאפיינים סגנוניים, כי נשים כמו גברים שונות אחת מהשנייה, וכותבות בסגנונות שונים וז'אנרים שונים, אבל אני כן יכולה להגדיר, שבכתיבה נשית אין ניסיון להגיע לתשובות נחרצות או דידקטיות, יש אולי יותר יכולת להביא מורכבות. היחס כלפי עולמן הלא מתועד של חצי מאוכלוסיית העולם לא תמיד מתבטא באפליה גלויה (לפחות בעולם המערבי), הוא מתכסה באיצטלות של דת, ערכים, לכן הוא נסתר, ואז גם הקונפליקטים נסתרים, איבר המין נסתר, הכל יותר פנימי, יותר מורכב. מניסיוני כשחקנית, במחזאות שנכתבה על ידי נשים הייתה לי אפשרות לעצב אפיון יותר מגוון, הכול פחות מוחלט. הנושאים שהן העלו ריתקו אותי יותר. שמחתי להיפגש בכתיבה נשית.
יוספה אבן שושן: מחזאות נשית ברוב המקרים תעסוק בנשים, מתוך שתי מטרות עקריות:
א. להעלות מתהום הנשייה, נשים שההיסטוריה שכחה אותן. מתוך כך כתבתי על "הבתולה מלודמיר" האישה הראשונה והיחידה שהקימה חצר חסידית כבר במאה ה 19 ונלחמה בחצרות של החסידים הגברים. גם אני ודליה שימקו כתבנו את המהפכניות במטרה מוצהרת לספר את סיפורן של מרתה פרויד, ג'ני מרקס, וקסתניפה אשת סוקרטס, שלושתם נשים אסרטיביות וחזקות שהשפיעו על העשייה של הגברים שלצידם חיו, אך ההיסטוריה התעלמה עד כה מתרומתן.
ב. להעלות סוגיות מגדריות, כהדרה, אפליה, וניצול. מתוך כך כתבתי את המחזה "נשים זרות" שעוסק בגרוש נשים לא יהודיות בתקופת עזרה ונחמיה, כי רציתי להבין את שורשי היחס לזר כאשר האישה היא למעשה הזר האולטימטיבי בתרבות פטריאכלית. או לחילופין, את "כתר מלכות" שם בורא המשורר אישה גולם לצרכיו , אך כאשר היא רוצה ילד הוא מחזיר אותה לעפרה.
יחד עם זאת חשוב לי מאוד לסייג זאת ולהדגיש: נשים לא כותבות רק על נשים, אנחנו כותבות על מה שמעניין אותנו ונראה לנו אקטואלי ורלוונטי לתקופתנו. התמות העיקריות שהעסיקו אותי במשך שנים עסקו דווקא בפרשנות חתרנית למיתוסים קבליים ותנכיים, במטרה לרדת לשורשי התרבות שלנו ולהבין כיצד מיתוסים מן העבר מעצבים את ההווה.
מהפכניות מאת יוספה אבן שושן ודליה שימקו בבימויה של דליה שימקו
עד שנות השישים כמעט שלא היו מחזאיות בארץ ובעצם בעולם. אחת התוצאות היא שיחס תפקידי נשים גברים בתיאטרון הוא משמעותית לרעת הנשים, ואין כמעט רפרטואר קלאסי נשי. איך זה משפיע עלייך? זה משפיע גם על הכתיבה שלך? מי המודלים שלך לחיקוי והשראה?
הדר גלרון: סליחה שאני לוקחת אותך ל"בראשית", אבל תסתכל על התנ"ך. יש לי כמה וכמה יצירות שלמעשה נכתבו כדי להעביר את הדמויות הנשיות הפונקציונליות מהצל אל האור. להיות הגיבורות של הסיפור של עצמן, ולא רק הטריגר או הסייד-קיק. במאמר אחר של הלן סיקסו (לכי אל הים \אם) היא כתבה שהיא הפסיקה ללכת לתיאטרון, כי זה כמו ללכת להלוויה של עצמה. תמיד אשה חייבת למות כדי שההצגה תתחיל.
יוספה אבן שושן: דווקא המחזות היווניים שנכתבו על ידי גברים מהווים מודל לחיקוי והשראה. המחזאים היוונים, עסקו גם הם במיתוסים קדומים ונתנו להם פרשנות מודרניות לתקופתם ובזכותם יש לנו מודלים מאלפים של גיבורות נשים: מדאה, קסנדרה, הקובה, הבכחות, ועוד ועוד.
מעבר ליוונים הגאונים, אני מאוד מושפעת מקרול צ'רצ'יל שהיא בעיני מחזאית בריטית פורצת דרך שהמחזות שלה נעים בין הזמנים ודנים באופנים שונים באופן שבו העבר משפיע על ההווה ומשתקף בתוכו.
סביון ליברכט: כמה מהגיבורות הנשים המבוצעות ביותר נכתבו על ידי גברים, אם נזכיר את "ביבר הזכוכית" או "חתולה על גג פח לוהט" או את "מי מפחד מוירג'יניה וולף" או את "שלוש אחיות". אישית, היחיד שראיתי מחזה שלו ואמרתי: "כך אני רוצה לכתוב מחזה", הוא דווקא גבר: מייקל פריין האנגלי שכתב את "דמוקרטיה" ואת "קופנהגן".
דניאל כהן לוי: יצא לי לחשוב על זה כמה פעמים בהקשרים של נקודת מוצא, כמו ההרגל לדבר בזכר כדי לדבר על 'הכלל', ככה תפסתי את עצמי, כשאני חושבת על סיפור, אני חושבת על דמות גבר, מין אבטיפוס כללי. התעסקתי עם המחשבות הזאת הרבה זמן, ניסיתי להבין למה הבחירה ב'אישה' כגיבורה היא טעונה במשמעות, והבחירה ב'גבר' מסמלת עבורי כל אדם. עם הזמן אימצתי לעצמי בשיח הפנימי הרגל לאתגר את עצמי ולבדוק אם אפשר להחליף את המגדרים, כדי לעזור לעצמי לאט להתיר את מערכת ההקשרים הזאת. לפעמים אני מצליחה יותר לפעמים פחות, אבל זה תהליך ואני כל הזמן בתנועה בתוכו, להבין למי אני רוצה לתת קול ברגע הזה.
הילדים של R לא מדברים מחזה חדש מאת דניאל כהן לוי
נועה לזר קינן: אני חושבת שהעובדה שאין כמעט רפרטואר קלאסי נשי משפיעה על כולנו, נשים וגברים כאחד, באופן שבו למדנו לייצג דמויות נשיות, ובכלל- להתבונן על החיים מנקודת מבט גברית. אי אפשר לומר שגברים לא כתבו תפקידים נהדרים לנשים, אך עדיין הם "הלבישו" עליהן ייצוגים מתוך תפיסת עולמם.
כתלמידת תיאטרון שנחשפה לראשונה למחזאות, המודעות הפמיניסטית שלי עוד לא הייתה מפותחת מספיק כדי להבחין, שיש משהו לקוי בכך שרוב המחזאים שלמדנו עליהם הם גברים. המודעות התחילה להתגבש כשחיפשתי מונולוגים טובים לנשים, ולא אחת היה לי קשה למצוא משהו שייצג אותי נאמנה. בכל זאת, בבואי לכתוב מחזה, אני לא מתייחסת למחויבות שלי לתת ייצוג נשי, אלא פשוט כותבת את הסיפורים שמעניינים אותי, שמן הסתם הזווית שלהם היא נשית.
שרה פון שוורצה: המודלים שלי להשראה הן וירג'יניה וולף, מרלן דיטריך, שתיהן נשים פורצות דרך, שבשלבים מוקדמים, הבינו שמשהו לא בסדר בחברה מסביבן ושמו על זה את האצבע מאוד בפירוש, וגם ניסו לנהל דיאלוג, דיטריך עם גרמניה שאותה היא עזבה, ווירג'יניה וולף עם עולם הגברים שהגבילו את ההתפתחות המקצועית שלה, וכתבה את זה בספרים שהשפיעו עלי הכי הרבה - "שלוש גיניאות" ו״חדר משלך״. רוב הספרים שהשפיעו עלי נכתבו על ידי נשים: "קסנדרה" של כריסטה וולף למשל עיצב את המודעות הפוליטית שלי, היומן על השואה שנכתב על ידי אשה אלמונית - "אשה בברלין", גרם לי להבין, שיש תמיד כמה נקודות מבט לכל סיטואציה או קונפליקט. לא שספרות גברית, סטפן צוויג למשל, לא השפיעה עלי, אבל יש משהו בכתיבה נשית, שהוא יותר מורכב, ויותר מספר את הסיפור שאני רוצה לספר.
גורן אגמון: לא היו מחזות נשיים או על נשים כי המדיה נשלטה עי גברים. היו כמובן יוצאי דופן גם במחזאות הקלאסית, אבל עדיין לא הייתה לנו "אדיפוס", או "המלך ליר". זה בהתהוות. אשה כותבת את מה שבליבה. הרבה מחזות שנכתבו ע"י נשים עוסקים ועסקו במאבקי נשים על חופש ומימוש עצמי, אולי נשים חוששות להישמע כשונאות גברים, ולך תסביר, שאשה היא לא תמיד פונקציה של גבר. מאז ז'אן דארק נכתב הרבה על נשים לוחמות או מורדות, אבל המחיר שאשה תשלם על היותה מורדת גדול יותר, מנידוי עד שריפה ( תלוי בתקופה), רואים את זה גם במחזות שעוסקים בחברה החרדית. יש היום יותר נשים כותבות בכל העולם, ולכן מתרבים גם התפקידים הנשיים הטובים, עדיין לא מספיק.
"היורשת" מאת גורן אגמון
זה יהיה נכון לטעון, שמחזאיות כותבות בדרך כלל מחזות יותר אינטימיים ואישיים, וכמעט שלא כותבות אפוסים היסטוריים, סאטירה פוליטית, או דרמות מתח ואימה? למה בעצם?
סביון ליברכט: מובן שלגיטימי להעמיד את השאלה, אך בתנאי שמחלקים את הכותבים להמון קטגוריות אחרות: בנים בכורים לעומת בני זקונים, או כותבים גבוהים לעומת כותבים נמוכים (מחקרים מאלפים שנעשו מעידים על תמונת עולם שונה לגמרי של הנחקרים). ויש לקחת בחשבון את נושאי העניין השונים. מספיק לראות למשל צופים במשחק כדורסל, יש בקרבם רוב גברי מובהק, אז ברור שגברים יכתבו יותר על ספורט. מאותה סיבה הם כותבים יותר על מקרי בלשות או אימה.
נועה לזר קינן: רק על עצמי לדבר ידעתי (אמירה נשית?) ואת ההשראה שלי לכתיבה אני מוצאת בעיקר בדברים שאני מפחדת מהם או כואבת אותם. כמו כן, יש לי עניין רב במערכות יחסים זוגיות, ומשפחתיות ובניואנסים של קשרים. אני מאמינה שככל שהכתיבה יותר אישית, ככה היא גם תהיה יותר אוניברסלית, ואני אוהבת לחשוף את עולמי הפנימי, לעיתים באמת ללא הכסות, שיש למשל בז'אנרים של אימה או אפוס היסטורי . יכול להיות שיש מרכיב נשי, שגם מחזאים גברים כמובן יכולים להחזיק בו, בהתבוננות פנימה, בנכונות לחשיפה גבוהה ובאומץ שיש בכתיבה אינטימית.
דניאל כהן לוי: נדמה לי שבמקרה שלי זה לא מדויק, ויצא לי לכתוב בכל מיני סגנונות. אני זוכרת שאחד הפידבקים שקיבלתי על אחד המחזות שלי היה שזה דווקא ממש משרת אותי שזה לא מחזה 'נשי', אני יודעת שזה היה נסיון להחמיא, אבל בעיקר הפתיע אותי שלא חשבתי על זה ככה בכלל, שהמגדר משתקף בכתיבה, ולפעמים אני חושבת שההערה הזאת הכתימה משהו אצלי, דרשה ממני לשים לב לסימנים, למרות שמעולם לא חיפשתי אותם.
שרה פון שוורצה: הקהל מעוניין לראות מורכבות, אבל מי שמחזיק את הכסף הוא בדרך כלל גברים. נשים לא מורגלות לחשוב שיתנו להן תקציב להפקה גדולה ומרובת משתתפים, אז זה מגביל מראש את החשיבה על כתיבת אפוסים גדולים ורבי משתתפים. צריך לתמוך ולפתח קול חשוב זה.
גורן אגמון: לא מסכימה שאשה כותבת רק בנושאים אינטימיים, אישה כותבת על הכל! משפחה, חברה, פוליטיקה, אולי זה נמצא עדיין יותר בקולנוע ובטלוויזיה מאשר בתיאטרון, ואם התיאטרון יפתח יותר את שעריו לנשים תראה יותר נשים בתיאטרון הרפרטוארי
יש הרבה יותר מחזאיות ויוצרות תיאטרון שפועלות בפרינג' מאשר בתיאטרונים הגדולים. מה החסמים שיוצרים את תקרת הזכוכית המיגדרית הזאת? יכול להיות שהיצירה הנשית בארץ פשוט פחות מסחרית?
יוספה אבן שושן: נשים כותבות על מה שמעניין אותן, ומכיוון שנשים אינן עשויות מקשה אחת, אז לא ניתן להכליל. יחד עם זאת, מכיוון שהתיאטרון הישראלי נגוע בקליקאיות, ובשיטת חבר מביא חבר מביא חברה, אין כל משמעות לשאלה. יש פחות מחזאיות ברפרטוארי משום שהוא ברובו נשלט על ידי גברים, שמקדמים את החברים שלהם, או נשים שמקדמות את חברותיהן, וכל זאת תחת איצטלה של רווח או מסחריות. מי קובע מה מסחרי? ומדוע התיאטרון הממומן בכספי ציבור צריך להיות מסחרי? התיאטרון אמור לייצר תרבות ולא כסף, בשביל זה הוא מסובסד. נוצר כאן מצב שבמשך שנים ישבו אותם אנשים, ברובם המכריע גברים קובעי טון על הכיסאות שלהם, שסיפקו עבודה לחברים שלהם, וקיבעו סוג של טעם מדומיין שהוא לכאורה הטעם של הקהל הרחב, והחליטו שטעמם מסחרי. בפועל לא חושבת שיש איזה תיאטרון רפרטוארי שאין לו גרעון, כך שגם מחזות של גברים אינם מסחריים. ובכלל לדעתי, אמנם נעים שהמחזה שלך מגיעה לכמה שיותר אנשים, אולם מסחרי או לא זאת לא שאלה שאיתה כותב צריך לצאת לדרך.
נועה לזר קינן: אני חושבת שהחסם העיקרי הוא השמרנות של המערכת, שעדיין מתקשה לסמוך על נשים
כשמדובר בתקציבים גבוהים. מה שגורם לכך שאישה צריכה להיות "עילוי" כדי להתקבל למקום שגבר ממוצע ביותר יכול להתקבל בקלות יחסית. בטלוויזיה הישראלית המצב כבר שונה, ונשים נמצאות בעמדות מפתח ומקבלות אחריות על תקציבים גדולים. מקווה שהתיאטרון ילך בעקבות הטלוויזיה בעניין הזה, עם זאת אי אפשר לגמרי להסיר את האחריות מהמחזאיות עצמן. אם לדבר על עצמי, אני חושבת ששנים רבות הביקורת העצמית הגבוהה הייתה חסם עבורי. אני לא יודעת לומר בוודאות אם ביקורת עצמית גבוהה היא מרכיב נשי, או שגם הוא נולד מהבנייה חברתית, אבל אני חושבת שלעיתים, עם כל האמונה שלי בתהליכי יצירה ארוכים, הייתה יכולה לעזור לי יותר משימתיות "גברית", של לשלוח מחזה לתיאטרון, להאמין בו שהוא טוב וזהו זה.
סביון ליברכט: הצטערתי לשמוע ששערי התיאטרון הרפרטוארי קצת נעולים בפני נשים, והן נדחקות לפרינג'. אם זה נכון, אז צריך לזכור שנשים בכל התחומים נמצאות בתוך תהליך, ועוד מעט המבחן לא יהיה אם הכותבת היא אישה או גבר אלא אם ראוי שהיצירה תיעשה ותוצג.
תפוחים מן המדבר מאת סביון ליברכט
שרה פון שוורצה: לגבי כמה כסף מפקידים בידיים של אשה, זה תמיד קונפליקט, כי גברים המציאו את כל וועדות הקבלה למיניהן, ותמיד נדרשת ממך הוכחה של הצלחה בפרויקטים עתירי תקציב כדי להמשיך ולהתפתח לפרויקט הבא, ובגלל שאשה תמיד מתעכבת בדרך בגלל חינוך, הריון, לידה וכו', הרבה יותר קשה לה להגיע לפרויקטים הכי גדולים. נשים יוצרות, כי יצירה זה צורך, אבל על פי רוב בתקציבים יותר קטנים. במקום להוביל רכבת עם 16 קרונות נותנים לך לנהוג בקרונצ'יק. בגרמניה החליטו שבמשך שנתיים התיאטרונים הרפרטואריים יקחו 50% נשים כדי לפרוץ את זה. היו הרבה קולות נגד בהתחלה אבל הניסיון הזה גילה נתון מפתיע. למשל אחרי שנתיים החליטו ה"דויטשה תיאטר", וה"תיאטר טרפן" להמשיך עם זה מעבר לשנתיים, כי זה אילץ אותם לחפש יותר, וחשף אותם ליצירה במסגרות שהם לא הכירו קודם, בפחות כסף, לדבריהם בעקבות דרישה זו הם גילו יצירה מופלאה.
עקדה מאת שרה פון שוורצה ובבימויה
את מרגישה כיוצרת, שיש לך אחריות ותפקיד במאבקים פמיניסטיים בתיאטרון בפרט, ובחברה בכלל? איך זה בא לידי ביטוי?
הדר גלרון: כמעט בכל מה שאני כותבת, ולא מתוך מקום מודע או 'אחראי', אלא כי זה מה שנכתב מתוכי. אלה החוויות המתגלגלות אל פתחי, ומזיזות אותי כמעט בעל כורחי אל הנייר.
יוספה אבן שושן: לצערי או שלא לצערי, מטבעי אני לא אדם, שנלחם באופן אקטיבי לשנות מציאות. אני לא פוליטיקאית או פעילה חברתית, לא כותבת בפייסבוק, ולא עולה על הבמות. אני כותבת ולא נואמת. האחריות שלי היא להיות אותנטית בכתיבה שלי, לעשות צדק היסטורי לנשים נשכחות, לחפש את מקורות האפליה המגדרית, ולחשוף קונפליקטים כואבים.
נועה לזר קינן: כיוצרת אני לא יוצרת מתוך המקום של לקחת חלק במאבק פמיניסטי, אבל אני כן מנסה להביא לבמה ייצוגים של נשים מורכבות, עגולות ושלמות, כפי שהן בחיים.
כשאני כותבת מחזות ילדים ונוער אני יותר מרגישה את האחריות. לאחרונה, למשל, כתבתי הצגת נוער בנושא אהבה אלימה, כי עם כל ביטויי האלימות כלפי נשים, הרגשתי צורך לפנות לבנות ובני נוער, ולחדד עבורם את ההבדל בין סיפור תמים של אהבה ראשונה לבין קשר רעיל והרסני. כמו כן, היה לי חשוב לכתוב גיבורה שגם בנים בקהל יוכלו להזדהות איתה וללכת אחריה.
מה זאת אהבה מאת נועה לזר קינן
דניאל כהן לוי: שינוי תודעה זה תהליך שלוקח זמן, גם אצל בודדים ובטח במוסדות. אני מרגישה שתפקידי כמורה וכיוצרת להמשיך לדחוף קדימה את היוצרות הראויות ולהמשיך ולשמש דוגמא ולתת גב. אני רוצה שנשים לא ימנעו מעצמן הזדמנויות בגלל הפחד להיכשל. תעוזה היא הנכס הגדול ביותר להתקדמות. להמשיך לדחוף קדימה עד שכבר אי אפשר יהיה להתעלם מהקולות הללו. כולי תקווה שהתאטראות יצאו מאזורי הנוחות הרגילים ויפעלו לפיתוח וקידום אותם קולות חדשים, מפתיעים בכתיבה.
אם היית צריכה לתת עצת קריירה טובה לעצמך, כשרק התחלת לכתוב, מה היא הייתה?
יוספה אבן שושן: לכתוב לקולנוע וטלויזיה😊
דניאל כהן לוי: תפני יום בשבוע. תפני איזה בוקר. תפני אפילו שעה. באופן קבוע. ותשבי לכתוב. זאת גם עבודה, תאמיני בה. תאמיני בך. ואל תפסיקי לקרוא.
סביון ליברכט: מה הייתי מייעצת לעצמי המתחילה? אולי להיות קשובה יותר לשחקנים, כי הם בסופו של דבר אלו שיישארו עם המילים שאכתוב. לא הבמאי ולא מנהל התיאטרון, לא התפאורן ולא המוסיקאי יאמרו אותן, אלא השחקנים. הייתי מייעצת בעיקר להיות קשובה לעצמי. לשמוע את כולם אך להחליט לבד, עם הרבה אי ידיעה והרבה אומץ.
נועה לזר קינן: דבר ראשון, להתחיל עם הציפרלקס מוקדם יותר. צוחקת, אבל לא לחלוטין, כי בשנים
הראשונות ככותבת בעיקר הייתי טרודה בשאלה האם אני יכולה להיקרא כותבת, האם אני כותבת מספיק טוב, וכעת הייתי אומרת לעצמי להזדרז ולשים את התהיות האלו במקום שולי באופוזיציה ופשוט לשבת ולכתוב, כי זו הדרך הכי טובה להשתפר בכתיבה. אחד הדברים הכי חשובים שלמדתי עם השנים הוא לכתוב גרוע. לשחרר את הרצון לכתוב מבריק ולעשות דראפט ראשון גרוע בהגדרה, רק כי הרבה יותר קל לעבוד על משהו כתוב. עצה נוספת שהייתי אומרת לעצמי היא "תזדקפי קצת כשאת יוצאת לעולם". אני חושבת שבשנים הראשונות הייתי בגישה מתנצלת על כך שאני בכלל מעיזה להגדיר את עצמי ככותבת, ועל כך שאני חושבת שיש לי משהו מעניין לומר לעולם. אני מבינה כעת שביטחון עצמי זה משהו שלוקח זמן לטפח, אבל לעצמי הצעירה הייתי אומרת "פייק איט אנטיל יו מייק איט". או בעברית "תדברי על עצמך יפה יותר, כי אין לך עדיין מושג כמה את באמת שווה" .
שרה פון שוורצה: לא לפחד. לא לפקפק. פשוט לעשות. העולם משתנה לנגד עינינו. לטוב וגם לרע. יש לנו אפשרות לקחת חלק בהתפתחות הטובה. בהעצמת דיאלוג, סקרנות והכלה.
הדר גלרון: להעז לקרוא לעצמי מחזאית. אחרי שכתבתי את מקווה , וגם זכינו בהצגת השנה - התחילו לקרוא לי 'מחזאית' , והתכווצתי מפנים . 'אני לא מחזאית, סה"כ כתבתי מחזה אחד'. למעשה זה לא היה נכון גם אז... כתבתי המון עוד לפני מקווה , אבל לא העזתי לקחת את המקום הזה. אני רואה את זה אצל סטודנטים שלי בסמינר, כמה סטודנטים צעירים , בנים, אמרו לי כבר בתחילת שנה א' שהם מחזאים, אפילו שעוד לא פרסמו אף מחזה. וזה בסדר . אני מעריכה ומקבלת. לעומתם, סטודנטיות שכתבו ואף העלו יצירות, לא העזו לומר 'אני מחזאית' . כשאני יודעת על מישהי שהיא כותבת , מחזאות או שירה, אני מעצימה אצלה את המקום הזה וקוראת לה 'המחזאית' או 'המשוררת'. עם כל השינוי המבורך של העשורים האחרונים, עדיין נשים לא תמיד מעזות לקחת את מקומן, ככותבות.
הייתי אומרת להדר בת ה32 שהיא מחזאית . אפילו מחזאית לא רעה...
מקווה מאת הדר גלרון