לכתוב בשביל מישהו אחר

אתחיל בציטוט מתוך מכתב של צ'כוב אל אלכסנדר לזארב גרוזינסקי (Alexander Lazarev Gruzinsky). סופר ומחזאי צעיר בתחילת דרכו, שראה בצ'כוב חונך ומנטור: "אדוני היקר, ביקשת ממני להביע דעה כיצד כותבים מחזה. אני נאלץ לאכזב אותך. אינני יודע את התשובה לכך".

גם אני לא יודע את התשובה, אבל אני מכיר את הדרך, את השבילים ואת המהמורות. אינני מורה למחזאות. אני נרקומן של מילים. אדם שמלווה אנשים אחרים שנפלו לסם הזה.

רועי מליח רשף, צילום: רומי רשף סיגל

את המחזה הראשון שלי כתבתי בזמן לימודיי בבית הספר למשחק. הייתי מאוהב נואשות בבת כיתתי. רציתי אותה. המכשול הארור: היה לה חבר. קרוע בייסורי אהבה, התיישבתי לכתוב. כתבתי מחזה בלילות. למענה. לא ידעתי איך כותבים. התחלתי לנבור במחזות. האם הקול הפרטי שלי עניין אותי? לא. האם מבנה המחזה עניין אותי? לא. הייתה לי רק מטרה אחת. לכתוב לה תפקיד כדי שתתאהב בי. לתוך המחזה יצקתי את כל המילים שלא יכולתי לומר לה. אבל על הבמה? שם אין מי שימנע ממני להגיד לה "אני אוהב אותך". בחזרות חווינו את הסצנה הזו שוב ושוב. ובדרך מופלאה, זה עבד. היא נפרדה מהחבר שלה והפכנו לזוג לתקופה לא מבוטלת. שם, בפעם הראשונה, הבנתי את כוחן של המילים, אבל היה שם עוד שיעור שאז עוד לא השכלתי ללמוד: כתבתי מחזה למישהי.

קפיצה קטנה בזמן. שנה קדימה. התחלתי לעבוד עם בני נוער בסיכון. בסוף השנה הייתי צריך לכתוב להם מחזה. אחרי שנה של עבודה והיכרות איתם, רציתי להגשים להם חלום. רציתי שישחקו את התפקידים שעליהם חלמו. לתת להם להשתטות בעולם הפרטי שחשפו בפניי. לא הצגה על סיפור חייהם. אלא חשיפה פנימית של ילדוּת. של רצון אדיר לחיות ולחלום. שוב נברתי במחזות. גנבתי משפטים. בניתי מהלכים. תפרתי מחזה שיתאים בדיוק להם. ההצגה זכתה לשבחים, קטפה פרסים, ואפילו נסעה לפסטיבלים בחו"ל. בזכות המחזה הזה, הגשמתי להם חלומות, פנימיים וחיצוניים. בהמשך כתבתי להם עוד הצגות רבות. זה היה חדר הכושר שלי. ושוב, חזר אותו שיעור שעוד לא הבנתי: כתבתי מחזה לאנשים אחרים.

"קיצור תהליכים" מאת רועי מליח רשף, בהפקת הפנתאון צילום: גל רוזנמן

היום אני מבין את זה טוב יותר. מחזאים לא כותבים לעצמם, הם כותבים לאנשים אחרים. שייקספיר כתב כדי שהתיאטרון לא ייסגר, וכדי שהשחקנים יהיו מרוצים, הוא היה חייב לאתגר את ריצ'רד ברבג' כשחקן ראשי. סופוקלס, שהיה גנרל, כתב לחיילים שלו. טוני קושנר כתב את "מלאכים באמריקה" לחברים שלו.

לאורך השנים, מחזאים כתבו לשחקנים ולשחקניות, לבמאים ולחברים, ואט אט, גם לתיאטרון. מחזאי ילדים מתרגשים מהמבט של הילדים בקהל, משיחות איתם, הילד הפנימי שלהם מתעורר לחיים. קהל הוא דבר שמצטבר לאורך השנים, אבל מחזאים צעירים ממהרים לכתוב "לתיאטרון". הם רוצים לספק את האגו. להרגיש שהמחזה שלהם עלה על במה, אבל מחזאי צעיר צריך למצוא אדם אחד לכתוב לו. להפוך את המחזה למתנה, להעניק רגעים ומילים למישהו אחר. מספיק שתתנו למישהו קרוב לקרוא את הטקסט בלי לבקש ביקורת, ופתאום יהיה לכם אדם שתרצו לרגש ולהצחיק. ככה תגלו את הקול האישי שלכם, כי את המתנה הזאת, רק אתם יודעים לתת. כלים טכניים אפשר ללמוד. חשוב להתאמן עליהם. הם יעניקו לכם את החופש לייצר כל מתנה שתרצו. דמיינו שאתם מתכננים מסיבה או חתונה. זה ערב ארוך. מלא באירועים מרגשים, ריקודים, חופה. כולנו רק רוצים להרגיש. והרבה יותר קל לרגש מישהו אחר מאשר את עצמנו.

אחרי המון ניסוי וטעייה, למדתי את השיעור הזה. כל פעם שכתבתי לעצמי, נכשלתי. רק כשהתחלתי לכתוב לאחרים, משהו עבד. תבנו לכם קהילה. זה יכול לקרות בסלון. זה יכול לקרות בסדנת כתיבה. אם אין לכם אנשים כאלה בסביבה, תירשמו לסדנה. הרבה יותר קל לטפל באדם אחר מאשר בעצמך. ודד-ליין? זה רק עוד סוג של מחויבות כלפיהם.

"המאהבת" מאת רועי מליח רשך בהפקת הפנתאון, צילום: גל רוזנמן

תארגנו מסיבה, עם מוזיקה, עם צחוק ומשפטים חדים. דמיינו את השחקנים מתרגשים, תכתבו חידות לבמאים, שרק הם ידעו לפתור, תכתבו דיאלוג כמו מוזיקה. לכתוב מחזה זה לתת מתנה. בהתחלה לאדם קרוב. אחר כך לקבוצה. בהמשך לקהל, ובסוף לאנושות.

בחזרה לקיר החמישי