את הדראפט הראשון של המחזה "לא סוף העולם" כתבתי לפני ארבע שנים, וכששאלו אותי על איזה פיתרון בימתי אני חושב לכל כך הרבה לוקיישנים, עניתי שאני עדיין לא יודע. בדיעבד גם לא יכולתי אז לדעת, כי הטכנולוגיה שנעזרנו בה ליצירת ההצגה עדיין לא הייתה קיימת.
צילום: שמחה ברבירו
המחזה הזה הוא פנטזיה אפוקליפטית, מין "מראה שחורה", ולכן כשהתחלתי לעבוד על ההפקה עם עפר הררי שעשה את הוידאו, כבר ידעתי שאני רוצה שניעזר בAI, ולא רק כי זאת הדרך היחידה שבה יכולנו להוציא לפועל את הפנטזיות שלנו עם התקציב שעמד לרשותנו, אלא כי היה לי ברור שהלוק הקצת מלאכותי הזה, הוא בדיוק הדימוי שאני מחפש, כדי לתאר את המציאות האלטרנטיבית שבה מתקיים הסיפור.
יש סיבות טובות לפחד מטכנולוגיות חדשות, בעיקר מכאלה שאף אחד לא באמת מבין אותן עד הסוף (כולל אלה שהמציאו אותן), אבל לכבוד ה1 באפריל, חג השקר הבינלאומי שחל השבוע, רציתי להסתכל רגע על חצי הכוס המלאה של טכנולוגיית הפייק, ולשתף כמה טיפים ותובנות שלמדתי, מאז שהטכנולוגיה הזאת פרצה לחיינו:
א. תמיד חשבתי על החיים כמו על מין מכונת זמן שלוקחת אותנו לעתיד, אבל אם עד היום המכונה הזאת היתה מתקדמת באיטיות של יום ביום ושנה בשנה, נדמה כאילו שהיום היא מגיעה למהירויות שאף בן אנוש לא יכול להצליח להדביק. כולנו חיים מציאות שהיתה לפני שנים בודדות יכולה להיחשב מדע בדיוני או חזון אפוקליפטי. אני מכיר שני מחזות עתידניים מקוריים וחדשים, שעוסקים ביצירה בעזרת אינטליגנציה מלאכותית, ועדיין לא הופקו, ואני בטוח שהיוצרים שלהם לא חלמו כמה מהר הם עוד עלולים להיחשב למחזות מיושנים.
ב. אם אנחנו מנסים ללמוד מהעבר הקרוב, סביר שכמו הרבה חידושים טכנולוגיים אחרים (מעבדי תמלילים, תוכנות עריכה, פורמטים דיגיטליים של סאונד ותמונה וכו') גם הטכנולוגיות שמבוססות על AI יכולות להקל מאוד על יוצרים להגשים את החזון המקורי שלהם, לחסוך להם עלויות וזמן, ולקצר תהליכים.
ג. הטכנולוגיות האלה יכולות להביא ל"דמוקרטיזציה" של היצירה. אם פעם היו נדרשים עשרות מליוני דולרים ומאות אנשים, כדי לצלם סצינות פנטזיה מורכבות, בקרוב אולי כל סטודנט לקולנוע או יוצר יוטיוב/טיקטוק, יוכל ליצור סצינות כמו במטריקס או טיטניק, וסביר שהן אפילו יראו הרבה יותר משכנעות מבחינה טכנולוגית.
צילום: שמחה ברבירו
ד. למדנו שה"דמוקרטיזציה" הזאת תביא איתה ערימות של בנאליה וקיטש, אבל אני מתנחם בניסיון הקצר שצברנו מאז שהAI נכנס לחיינו, שמלמד שככל שהתהליכים של שיפור היכולות הטכנולוגיות הופכים להיות יותר מהירים, ככה מתקצר פרק הזמן שלוקח לחידוש מלהיב להפוך לבנאליה מאוסה, ולהתלהבות ממנו להפוך לדחייה. למה זה קורה? האינטילגנציה המלאכותית יכולה להיות כלי מדהים, אבל (נכון להיום לפחות) היא רק מחקה יצירה אנושית קיימת, ולכן היא יכולה אמנם להיות כלי מעולה להגשמה של חזון מקורי שנולד בדמיונו של יוצר, אבל אם ליוצר אין חזון מקורי בראש, הAI ייצר לו רק העתקים בנאליים של המוכר והצפוי, וחיקויים של רגש. כל יוצר טוב גם "גונב" לפעמים רעיונות מיוצרים אחרים, ומקבל השראה מיצירות קיימות, אבל אם הוא לא מעביר אותם דרך הפילטר של החוויה האנושית הייחודית שלו, ומעשיר אותם בראייה המקורית שמקורה בחוויה האנושית הייחודית שלו, הוא סתם חקיין. טכנולוגיית הAI היא בדיוק כמו יוצר שמעתיק עבודות וסגנונות של יוצרים אחרים במקום לשאוב מהדמיון ומנסיון החיים שלו, ואם יוצר אנושי מסתמך רק על הAI תצא לו יצירה בנאלית, שתעורר בעיקר תחושה של "ראינו את זה כבר" במקרה הטוב, ושל קרינג' קשה במקרה הרע. אם גם אתם מבועתים כמוני מהמחשבה על מאות מליוני אנשים שינסו ליצור קולנוע, ושנוצף מכל הכיוונים בשעות על גבי שעות של תוכן מקרינג', כי נראה שקצב ההתפתחות הטכנולוגית נמצא בעלייה מתמדת, אפשר כנראה להתנחם בכך שהגרף האקספוננציאלי הזה עתיד כנראה להתמתן, פשוט כי מקורות האנרגיה שאמורים לתמוך בטכנולוגיה כזאת, הם לא בלתי מוגבלים, וכנראה שבשלב מסויים הם פשוט יהיו יקרים מדי.
ה. הפחד הכי מיידי של יוצרים מה AI הוא שהמקצוע שלהם יעלם בגללו. שביתת התסריטאים והשחקנים בארצות הברית כנראה רק דחתה את העתיד הבלתי נמנע שיום אחד יגיע. אתמול אפילו שמעתי על אתר מבוסס AI שאם תכניס אליו את קורות החיים שלך, הוא ינבא לך מה הסיכוי שהמקצוע שלך יעלם, ותוך כמה שנים סביר שזה יקרה. רוב יוצרי התיאטרון שאני מכיר נמצאים על הספקטרום הטכנופובי (זה לא מקרה שהם בחרו במדיום שבו הטכנולוגיה משחקת תפקיד משני). אני מכיר כותבים שמעדיפים לכתוב במחברת או מכונת כתיבה, ורק בהמשך להקליד למחשב, וזה לא עשה אותם פחות פוריים, אבל אם הם היו צריכים לעבוד בצוות עם כותבים או עורכים אחרים, ועדיין היו מתעקשים על דרך העבודה הזאת גם אם היא מקשה על הפרטנרים שלהם, אני מנחש שהם היו מוצאים את עצמם בבעיה.
ו. ההתקדמות בתחום הזה היא כל כך מהירה, שאף יוצר לא באמת יכול להשתלט על כל הידע המעשי, אפילו הבסיסי, שרלבנטי לתחום שלו, אבל שווה לנסות לטעום ולהתנסות, גם כי זה מרתק (ברמה של מסע בזמן לעתיד), וגם כי מי שירתע לאורך זמן מהשינוי, עלול למצוא את עצמו כמו אותו מורה לצילום מוערך, שסרב שנים לעבור ללמד צילום עם ציוד דיגיטלי, עד שבסוף איבד את העבודה.
צילום: שמחה ברבירו
ז. מצד שני, לא צריך להבהל מזה שאין לנו סיכוי להצליח לעקוב אחרי כל החידושים. כמו כל אבולוציה, מה שלא ישרוד בעתיד, כנראה לא היה שווה את הזמן שלכם במילא ואולי עדיף לחכות קצת ולהבין עם הזמן מה כדאי ללמוד.
ח. טכנופוביים יכולים להתנחם במחשבה, שככל שהשימוש בAI יהיה יותר נפוץ, יהיה יותר קשה למצוא מקוריות ואמת אנושית פשוטה ובלתי אמצעית, ודווקא בגלל זה, הערך של מקוריות ואמת אנושית, כמו כל דבר נדיר, עשוי דווקא לעלות. יכול להיות שדווקא התיאטרון כמדיום חי, יהפוך דווקא בגלל הטכנולוגיה החדשה, ליותר פופולרי, בתנאי שתהיה בו אמת בלתי אמצעית כמובן.
ט. כשאני מדבר על אמת בתיאטרון, אני לא מתכוון לחיקוי של המציאות, אלא לכנות. התיאטרון שאני אוהב לא מנסה לדייק את המציאות הריאליסטית, אלא משאיר תמיד פער שאותו הצופה אמור להשלים באמצעות הרגש והדמיון, ולכן ביצירת הוידאו של "לא סוף העולם" למשל, הקפדנו שהוא לא יראה "אמיתי" מדי, ותמיד השתמשנו בשילוב של טכניקות. לא רק שהוידאו מוקרן בחלל תלת מימדי המואר בתאורה שמחברת בינהם, משולב בסאונד ומוזיקה מקורית, ובעיקר זוכה לאינטראקציה של שחקנים שמתייחסים אליו. כל אימג' שהAI נתן, עבר עוד ועוד דראפטים עד שהצלחנו להגיע לפרומפט המדוייק שייתן את האימג' שהיה לנו בראש, וגם אז עפר הררי שילב את תוצרי הAI עם אנימציית דו מימד, עבודה עם אפטר אפקט, וצילומי וידאו וסטילס, שגם הם עברו עיבוד כדי שלא יראו "אמיתיים" מדי. אף פעם לא הסתמכנו בעיניים עצומות רק על התוצר שהAI נתן, ובעייני זה הלקח הכי חשוב לעבודה עם אינטיליגנציה מלאכותית. בכתיבה עם AI אפשר להיעזר כבר היום לתחקיר, תרגום, ניסוח תקצירים, ובעתיד אולי גם ממש ברעיונות לכתיבת דיאלוג אם אתם מרגישים ממש תקועים, וזה נהדר, אבל לעניות דעתי יצירה שלא מגיעה מהעולם הפנימי של היוצר, מהדמיון, מנסיון החיים שלו, או דרך הפילטר של הדרך הייחודית בה הוא מבין את העולם, תמיד תרגיש כמו חיקוי או זיוף, וזה אגב נכון גם בלי קשר ל AI.
ההצגות הקרובות ב16,17/5 בתיאטרון תמונע
