מאז השביעי באוקטובר אני לא מצליח לכתוב. סיימתי מחזה לפני השבת הארורה ומאז
שיפצרתי כמה דברים חדשים שעליהם אני עובד, אבל הכתיבה עצמה לא באה לי בטוב.
בימים רגילים של שגרה מדומה, אני מוצא עצמי מתמודד עם שתי תפיסות מנוגדות – הצורך
שלי להתעמת באמצעות הכתיבה עם המציאות שמקיפה אותנו, והצורך שלי להשתמש
בכתיבה כאמצעי בריחה מאותה מציאות וממה שקורה מסביב. לאחר השביעי באוקטובר,
שתי התפיסות האלה – העימות והבריחה – מתחדדות עוד יותר בחוסר ההתאמה שלהן.
מצד אחד, אני לא יכול לכתוב על מה שקרה ועל מה שקורה עכשיו. זה יותר מדי מוקדם.
כשהלהבות מסביב בוערות אני מפחד להישרף. זו לא בחירה. אני פשוט לא יכול. מצד שני,
השביעי באוקטובר נהפך להיות הפיל הענקי שבמרכז החדר. איך אפשר להתעלם ממנו
בטקסטים שאני כותב ולהמשיך כאילו כלום לא קרה? אני כל הזמן נזכר בטענה של אדורנו
לאחר מלחמת העולם השנייה ש"לכתוב שירה אחרי אושוויץ זהו אקט ברברי". עצם הרצון או הצורך להתמודד עם מה שקרה רק מעצים את הניסיון העקר למצוא הגיון במה שהתרחש ומתרחש. אני לא מצליח להתעלם מהקול הפנימי שכל הזמן מטריד אותי עם שאלות: מי אתה חושב שאתה שתתלונן? מי צריך תיאטרון עכשיו? למה אתה יושב על התחת וכותב במקום לצאת החוצה ועושה משהו שבאמת תורם לאלה שסובלים? אז אני מנסה לשתוק ומנסה לצאת החוצה ולעשות דברים טובים, אבל כשאני חוזר הביתה ומתיישב מול המחשב האצבעות לא מתקתקות. לתיאטרון יש מטרות רבות, אבל יותר מכל זהו מדיום שנועד להעניק לקהל את האשליה שהכל בסדר, שהכל נורמלי, שהכל עובד, אפילו כשמה שמתרחש על הבמה קשה לצפייה. אם התיאטרון סגור (או מוסדות תרבות אחרים), המדינה במשבר. אם התיאטרון נפתח, אז המשבר כנראה לא כזה נורא. אני מרגיש את זה גם על הקהל, שמגיע לתיאטרון בשביל להנות, לשכוח את מה שקורה מסביב, לחזור לאיזו שגרה של העמדת פנים, אבל אף אחד מאתנו לא באמת יכול להנות או לשכוח או להמשיך.
מתוך ההצגה וולקאם. צילום: שמחה ברבירו
בשביעי באוקטובר הבנו מהר מאוד שההצגה שלנו שעלתה חודשים לפני, "וולקאם", לא
תחזור לבמות, לפחות לא בקרוב. המחזה עוסק בשני פורצים ערבים שחודרים לביתו של
קבלן יהודי שתופס אותם ומחליט ללמד אותם לקח. המחזה הוא חגיגה של דם, אש ותמרות עשן, מתובל בניהיליזם ישראלי שמסרב לראות את האור בקצה המנהרה של הסכסוך הישראלי פלסטיני. זהו היה המחזה הפוליטי ביותר שכתבתי (ורוב מחזותיי הם פוליטיים). למרות הייאוש הציני שהמחזה מקרין, בחדר החזרות שרר דו קיום של שחקנים ערבים וישראלים שהתאחדו למען מטרה משותפת. בכתיבת המחזה ניסיתי לחשוף את האמת על המציאות הישראלית ועל האסון שאליו כולנו מתקדמים. ההצגה מתה. אף אחד לא מחפש עכשיו "אמת" או "מציאות". השחקנים לא יחלקו יותר במה משותפת (לפחות לא בקרוב).
מתוך ההצגה וולקאם. צילום: שמחה ברבירו
יומיים אחרי השביעי באוקטובר התחלנו חזרות בהבימה למחזה החדש שלי "שוסטרמן",
המחזה הכי פחות פוליטי שאי פעם כתבתי – קומדיה בלשית, מעין אגתה כריסטי בקרית
מוצקין, שאמורה לספק אמצעי לבריחה מהמציאות הישראלית, לפחות לשעה וחצי.
מתוך ההצגה שוסטרמן, צילום: רדי רובינשטיין
בתחילת החזרות עשינו את עצמנו כאילו אנחנו עובדים, כאשר למעשה המפגשים היו סוג של תרפיה קבוצתית שעזרה לנו לשרוד ביחד. מאז שההצגה עלתה, הקהל זורם לאולמות וצוחק (או לפחות אני מקווה שהוא צוחק). אני אסיר תודה על כך שבמקרה קומדיית הנונסנס הזו עלתה על הבמה בימים אלה ולא טרגדיה פוליטית. אני כרגע לא מחפש "מציאות", יש לי מספיק "מציאות" כשאני פותח טלוויזיה, כשאני קורא עיתונים, כשאני מדברת עם אנשים, חלקם מילואימניקים שחזרו מעזה, חלקם אזרחים שהכירו חטופים או כאלה שאיבדו את חייהם בחודשים האחרונים. בקיצור, לעת עתה המציאות והאמת והפוליטיקה יכולים לשבת בצד לכמה חודשים. נחזור אליהם כשהלהבות יתקררו מעט. אני לא יודע אם זו הבחירה הנכונה, אבל באמת שאני לא רואה בזה בחירה. בקיצור, אני לא יודע מה אני כותב, הדבר היחידי שאני יכול להגיד בביטחון גמור זה שאני מבולבל, אני משנה את דעתי כל שני וחמישי והיום יום חמישי.
נעם גיל הוא חלק מהמחזאים שהשתתפו בכתיבת "סיפורי מקלט" - מחזה המורכב מתשעה סיפורים שונים המתרחשים במקלטים שונים ברחבי הארץ בזמן אזעקה.