ב- 22 לאוגוסט טסתי לסלובקיה לביים מחזה שכתבתי - I LOVE MAMA, קומדיה על אתגרי האימהות המודרנית. הפרמיירה תוכננה חודשים מראש לתאריך שבו הכוכבת הסלובקית הייתה פנויה – 7 באוקטובר.
בבוקר של אותו היום, שמעתי ש'יש בלגן בדרום'.
שלחתי הודעה לחבר טוב ושותף, הזמר מיכה ביטון, שגר עם משפחתו במושב נתיב העשרה שבעוטף. כתבתי לו: "קח את נעמה והילדים, ותיסעו לבית שלי ברמת גן. הבית ריק כרגע."
התשובה שקיבלתי שיתקה אותי:
"אנחנו בממד... חווינו תופת... מחבלים עדיין במושב... בעזרת השם שנצא מזה... המתח
נוראי"...
מה???
התחלתי לרעוד. רעד פנימי בעמוד השדרה שעד היום לא לגמרי עזב אותי. נכנסתי לכל אתרי החדשות, להבין יותר לעומק מה קורה. "מה אני עושה כאן?" זאת השאלה שתקפה אותי מבפנים כל אותו היום. "מה אני עושה בארץ זרה... עם קומדיה... קומדיה?!"
שמעתי את הצחוק הגואה של הקהל באולם. בימים רגילים זה היה משמח אותי. באותו הערב זה הביך אותי. בסוף הפרמיירה הוזמנתי לבמה, ובמקום להודות ולברך סיפרתי לקהל באולם המלא עד אפס מקום (יותר מ400 איש) מה שקרה בישראל. כבר ידעתי מהשחקנים שבעיתונות המקומית זה נראה כמו "עוד סיבוב" של ישראל ועזה. הבהרתי להם שלא – סיפרתי בפרוטרוט וללא רחם על הטבח שאירע, על החטיפות על האונס... ביקשתי שבימים ובשבועות הקרובים, כשתתפתח מלחמה (כי ברור שישראל תגיב) שיזכרו איך המלחמה הזאת התחילה! ביטלתי את החגיגות והמוזיקה שתוכננו לפרמיירה. סיימתי בתפילת הבדלה, שהיא התפילה האהובה עליי, בייחוד ברגעי פחד, וכל הקהל נעמד כאיש אחד. אמרו לי שלא נותרה עין יבשה...
מייד לאחר מכן אחת השחקניות תפסה אותי מאחורי הקלעים, גררה אותי לפינה חשוכה,
שאיש לא ישמע, ואמרה לי באנגלית שבורה, שהיא מבינה את הכאב שלי. אמרתי לה תודה,
ובתוכי אמרתי לעצמי שהיא לא יכולה להבין את הכאב הזה. ואז היא אמרה במן דחף בלתי
נשלט "סבתא שלי יהודייה! אבל אסור לנו לדבר על זה". הייתי בהלם. זו לא ילדה, אווה היא
בת +40... עבדתי איתה כמעט חודשיים והיא לא אמרה לי מילה, ופתאום, מתוך הזדהות עם
הכאב היא מתוודה בפניי...
"לא בטוח שזה זמן טוב לחשוף את היהדות שלך" אמרתי לה בחיוך קלוש. שתינו צחקנו ובכינו.
רק רציתי לחזור. אבל הטיסה התבטלה, ועוד אחת, ועוד אחת.
בן לילה הפכתי מ־VIP ל־ REFUGEE!
טריילר להצגה "חג המולד הראשון שלי" או במקור "Jewish Enough for Hitler" מאת הדר גלרון, בתיאטרון העירוני ליברץ בצ'כיה
נזכרתי בשיעור מאלף שלמדתי לפני שנים רבות אצל מורי ורבי מנחם שבתאי, על "תוהו ובוהו וחושך". הוא דיבר על כך שאלה שלבים. התוהו הוא ההלם הראשוני, אחרי שמשהו מטלטל את עולמינו. אם לדוגמה, פותחים את דלת הבית ומגלים שפרצו, כל עוד אנו עומדים שם על המפתן, בהלם, לא מעכלים את מה שקרה, אנחנו בתוהו. רק כשמתחילים לפעול, להתקשר למשל למשטרה ולהודיע שפרצו אלינו... אנחנו מושכים את עצמינו מהתוהו אל עולם העשייה. אבל אם אנחנו חלילה לא מצליחים לפעול, נשארים תקועים על המפתן, לא מצלצלים ולא עונים לטלפונים אז יש חשש ליפול ל'בוהו', שזה עמוק יותר, מקום שקשה יותר לצאת ממנו. לרוב לא ניתן לצאת ממנו לבד – אנחנו זקוקים לעזרה, שמישהו ימשוך אותנו החוצה מהבור. אם זה לא קורה, אם אנחנו לא מצליחים לצאת מהבוהו, אז אנחנו עלולים להידרדר וליפול לחושך.
משם כבר אין חזור.
מתוך I Love Mama
עולם העשייה שלי עד היום הוא עולם היצירה. אבל היצירה מהנפש, והנפש עדיין קצת קפואה. המפגש החזיתי עם רוע שלא דמיינתי שיכול לקרות, עם התחושה שלי שנכשלתי כאימא, שאין לי איך להבטיח את ביטחונם של ילדיי... מה־7.10 ועד שחזרתי ארצה, הביתה, קמתי כל בוקר בבהלה, ולא ידעתי איפה אני במשך שניות ארוכות.
בינתיים הנאום שלי שודר בטלוויזיה והוזמנתי לדבר ברדיו ובטלוויזיה על המצב. למען האמת זה הדבר היחיד שאני הצלחתי לעשות במשך חודשיים – לדבר על המצב ולכתוב על המצב... מצאתי את עצמי עובדת בהסברה יום יום: במכללות ואוניברסיטאות, לדיפלומטים, לאומנים... ראיונות... רק העיסוק בפצע המדמם החזיר אותי לעולם העשייה.
השתמשתי ביכולת שלי להשחיז סיטואציה לצורכי הסברה. עמדתי מול שגרירות ונשות
שגרירים מ־17 מדינות בעולם, ואמרתי להן שמי שלא יכולה לגנות את מעשי חמאס כטבח,
בלי "אבל..." ובלי "קונטקסט" יכולה לסגור את מוזיאון השואה בארצה, כי כנראה שלא למדו
דבר.
הדבר היחיד שכתבתי, שאינו מאמר לעיתון כלשהו, או ניתוח 'אמנת חמאס...' נולד מתוך
התכתבות עם סטודנט לשעבר ועם הבת שלי:
סליחה
סליחה , ילדים שלי
ילדים שלנו...
נרדמנו בשמירה.
ועכשיו
במקום שאנחנו נדריך אתכם,
אתם הדור שסוחבים אותנו
ואת חולשותינו
על הכתפיים שלכם.
עצמנו עיניים, אטמנו אוזניים
שמנו לכם משקפיים ורודים
על העיניים
ועודדנו אתכם לחלום...
וחלמתם
עד שהתעוררנו כולנו
בבום.
תודה
תודה ילדים שלי
ילדים שלנו
שלא התפרקתם
גם כשאנחנו כן
תודה שהכרחתם אותנו לקום
למענכם
ואז גילינו
שבין שקיעה לזריחה
הפכתם אתם
להיות המבוגרים האחראים
תודה שלא הפסקתם
להאמין
שיהיה כאן טוב
ויהיה...
צפו בפאנל הפתיחה של אירוע החשיפה Isra-Drama, בהנחיית הדר גלרון ונעם סמל