top of page

מודלים לפיתוח מחזאות בארץ ובעולם – מורה נבוכים

עודכן: 3 ביוני 2022

לפני עשר שנים הקמנו את "הקרן לפיתוח מחזאות ישראלית" במסגרת עמותת "קבוצת עבודה", ובחג השבועות הקרוב נחגוג שוב שישה ביכורי מחזות מקוריים חדשים שפותחו במסגרת "נקודת פתיחה". חשבתי לפרסם את ה"מורה נבוכים" הזה כי כמחזאי שלא יכול לפנות ל"נקודת פתיחה", אני עדיין מוצא את עצמי נבוך מול שלל האפשרויות, ואחרי שיצא לי להתנסות בכל מיני תהליכי פיתוח, בכל מיני כובעים, החלטתי לנסות לעשות לי ולכם קצת סדר, ולברר מה בעצם האפשרויות, ומה היתרונות והחסרונות שלהן.



החלוקה שעשיתי ל"מודלים", עלולה להיראות במבט ראשון כמו יומרה למאמר אקדמי, אבל אני דווקא מכוון יותר לז'אנר של מוסף סגנון חיים, משהו סטייל "איך תבחר את את האישה של חייך", או "איך תבחרי את הטלפון הסלולרי שהכי יתאים לאופי שלך".

חילקתי את האפשרויות לפיתוח לפי כמה פרמטרים: מטרה עיקרית, מי מוביל את התהליך, כמות האנשים שלוקחים חלק בתהליך, מוטיבציה, וכמובן תקציב, למרות שבעולם האמיתי אין חלוקה דיכוטומית למודלים האלה. בעולם האמיתי יש אין סוף דרכים לכתוב מחזה מקורי, ולכל אחת מהן יש יתרונות וחסרונות, ממש כמו שיש לבני זוג או טלפונים סלולרים, אבל כדי שזה יראה כמו ניתוח אקדמי, או לפחות כמו כתבה בבלייזר, כדאי לחלק את בני הזוג הפוטנציאלים, הטלפונים הסלולריים, או השיטות לפתח מחזות, למודלים. ככה יותר קל להגדיר את היתרונות והחסרונות של כל שיטה. את השילובים בין המודלים השונים, והניואנסים השונים שלהם, אפשר אחר כך לעשות לבד.

ואלו הם:



המודל הלימודי

 

מחזות ראשונים רבים נכתבו במסגרת לימודית. המטרה העיקרית במודל כזה היא לימוד עקרונות הכתיבה, והאמצעי הוא תרגול של כתיבת מחזה. על פי רוב המחזאים במסגרות כאלה יהיו חסרי ניסיון, והמחזות יהיו מחזות קצרים, אבל לפעמים יתפתחו מהם גם מחזות ארוכים, ולפעמים הם ימשיכו את תהליך הפיתוח במסגרות עצמאיות או הפקתיות. המחזאי משלם שכר לימוד, ומקבל הנחייה וידע מקצועי בתמורה. לא פעם קורה בבתי ספר לבימוי או משחק, שאחד התלמידים מעוניין להעלות מחזה פרי עטו, ובית הספר שמאמין בפוטנציאל של המחזה, מנצל את משאביו כדי להפיק את המחזה במסגרת הלימודים, מלבד הנושא הכספי, זה בדרך כלל יהיה יותר דומה יותר למודל ההפקתי, אבל סטאז' זאת דרך נהדרת ללמוד.


יתרונות – כתהליך לימודי זה מודל מושלם, כל זמן שהמוטיבציה העיקרית היא ללמוד, ופיתוח המחזה הוא האמצעי.

חסרונות – זה עולה לא מעט כסף. יש עוד תלמידים שמתחרים על תשומת ליבו של הדרמטורג/המורה שלא יכול להתמסר לפיתוח מחזה אחד, וכשכותב מנוסה יותר מגיע למסגרת לימודית שפועלת תחת גג של גוף הפקתי, ומשלם כסף לא על מנת ללמוד, אלא מתוך כוונה לקדם את המחזה שלו לקראת הפקה (ניסיתי את זה פעם), זה ברוב המקרים יהיה מתכון למפח נפש.


דוגמאות: קורסים וסדנאות פרטיות לכותבים מתחילים, קורסי כתיבה באקדמיה או בבתי ספר מקצועיים שמלמדים תיאטרון, פרוייקט "קולות חדשים" של הקרן לפיתוח מחזאות ישראלית, הקורס למחזאות בקאמרי, בית הספר למחזאות של בית לסין בשיתוף סדנאות הבמה.



המודל העצמאי

 

במודל הזה המחזאי הוא המנהל והמשקיע העיקרי, הוא משקיע שעות עבודה, ולעיתים גם משלם את שכרו של דרמטורג מלווה. הוא הפוסק האחרון, והוא בלתי תלוי לחלוטין בגורמים אחרים. כל אדם יכול לכתוב מחזה לבדו, ולעיתים רחוקות זה גם יהיה מחזה מספיק טוב להפקה, אבל סביר שכותב מקצועי ירצה להיעזר באנשי מקצוע שיתנו פרספקטיבה חיצונית. במודל העצמאי הם יכולים להיות יועצים בתשלום, שותפים או חברים. תוכניות פיתוח כמו "נקודת פתיחה", שפועלת על פי המודל של מסלולי הפיתוח בקרנות הקולנוע, מציעות השקעה חיצונית בפיתוח העצמאי, ותוכניות "רזידנסי" בחו"ל, ולפעמים גם בארץ, מציעות מעבר למילגה, גם תנאים מפנקים ומקום להתבודד ולכתוב.


יתרונות - במודל הזה, המחזאי חופשי להתחשב בדעתם של יועציו או להתעלם ממנה, השליטה היא לגמרי בידיו. אם המחזאי הוא גם יוצר עצמאי, הוא יכול לעבור ישירות להמשך פיתוח במודל הפקתי, היתרון הגדול הוא שליטה מוחלטת בתוצאה, אבל זה לעיתים גם החיסרון.


חסרונות - מעבר לקושי הכלכלי לעשות הכל לבד, יש משהו מאוד חיובי ומפרה באילוצים, דד ליינים, וחילוקי דעות שנפתרים בפשרה. למחזאי שמתייחס למחזה שכתב כתוצר סופי, ולא מאמין ששינויים כל שהם עשויים לשפר אותו, המעבר ממודל עצמאי שמתייחס למחזה כתוצר הסופי, למודל הפקתי שבו כולם רוצים לקחת חלק בפיתוח, עלול להיות טראומתי. זאת הסיבה שבשנים האחרונות אנחנו מתייחסים לתוצר של "נקודת פתיחה" כדראפט ראשוני, מתוך הבנה שככה יתייחסו אליו כנראה גם התיאטרונים, גם אם בעייני המחזאי המחזה הוא מושלם.


דוגמאות: רוב הכותבים המנוסים בארץ מתחילים לעבוד על מחזה מקורי באופן עצמאי ולעיתים משקיעים גם בייעוץ דרמטורגי בתשלום. המודל הנוכחי של "נקודת פתיחה" מנסה לשלב את יתרונות המודל העצמאי, עם השקעה חיצונית של מימון דרמטורג ומלגת התפנות, מילגת פולברייט היא דוגמה לתוכנית רזידנסי בחו"ל, שמאפשרת פיתוח עצמאי בתנאים אופטימליים.


המודל ההפקתי

 

מחזאים יוצרים קשר עם תיאטרונים, פסטיבלים, קבוצות תיאטרון או יוצרים עצמאיים שמחפשים חומרים מקוריים, במטרה שהמחזה שכתבו יופק, ושהם יוכלו להתפרנס מפרי עבודתם, ולזכות בתהילה. הלקטורים של התיאטרון ממליצים והמנהל האמנותי מחליט להשקיע בפיתוח המחזה. ברוב המקרים למנהל האמנותי, הבמאי, ולכל מי שמעורב בהפקה, יש מוטיבציה להשתתף בתהליך ולשפר את המחזה גם ללא תשלום נוסף, ולפעמים הם מצפים לתמורה נוספת על עבודת הפיתוח (על חשבון תמלוגי המחזאי העתידיים). במקומות מסויימים גם השחקנים, טעמו של הקהל ושיקולים שיווקיים, יהפכו לחלק אינטגרלי מהתהליך. לפעמים התיאטרון ירצה להשקיע כסף במחזאי עם רעיון טוב וילווה אותו לכל אורך הדרך מהסינופסיס ועד הפרמיירה. זה מאוד מאוד נדיר, אבל בעיניי זאת הדרך האופטימלית לפתח מחזות.


יתרונות – בהנחה שהתוצר הרצוי הוא הצגה ולא מחזה, זאת הדרך להגיע לשם. יש צוות שלם של אנשי מקצוע שמסייע לפתח את המחזה, ולבחון אותו מחדש לאורך התהליך, והמחזאי מקבל שכר על עבודתו (בדרך כלל מקדמה על חשבון אחוזים מההכנסות העתידיות). לעיתים נדירות, התיאטרון יהיה שם כבר משלב הסינופסיס, ולעיתים עוד יותר נדירות, המקדמה תגיע בשלבים, עוד לפני שהמחזה מוכן לתחילת חזרות. מחזאי שמגיע להפקה עם כישורי משא ומתן פוליטי וגם פתוח וקשוב, יכול בתיאטרון (בניגוד לקולנוע ולטלוויזיה) להתעקש שהמילה האחרונה תהיה שלו, ולשפר את המחזה שלו בדיאלוג אמנותי עם ההנהלה האמנותית והבמאי לפני החזרות, תוך כדי, וגם אחרי שההצגה יוצאת לאור תגובות הקהל (עוד יתרון גדול של התיאטרון על דרמה מצולמת).


חסרונות - מחזאי שבטוח שהמחזה שהציע להפקה הוא מאסטר פיס מושלם, ימצא את עצמו כנראה בסוג של גיהנום. גם מחזאי פתוח וקשוב, עלול למצוא את עצמו לפעמים נאלץ להתפשר פשרות כואבות. מבחינה כספית, תיאטרונים ישלמו לפעמים את שכרו של הדרמטורג כולו, ולפעמים זה יהיה על חשבון תמלוגי הכתיבה של המחזאי. בפסטיבלים ובתיאטרון העצמאי שכר המחזאי יהיה על פי רוב נמוך מאוד שלא לומר אפסי, ובלי קשר לגודל התיאטרון, לעיתים קרובות, מחזאי מקבל את המקדמה רק כשהמחזה נכנס לחזרות, ואם זה לא קורה, עלול להיווצר מצב שהמחזאי עבד לחינם.


דוגמאות: כמעט כל הפקה ראשונה של מחזה מקורי בתיאטרון, עתיד התיאטרון בתמיכת עיריית תל אביב, קבוצות הצעירים בחיפה, בקאמרי, בהבימה ובגשר. הפקות בקבוצות תיאטרון ופרויקטים הפקתיים של יוצרים עצמאיים, שנתמכים בעקיפין ע"י משרד התרבות ו/או הפיס.

המחזה "אינטימיות" פותח במסגרת "נקודת פתיחה" בליווי דרמטורגי של אבישי מילשטיין שליווה את המשך תהליך הפיתוח גם במסגרת תיאטרון בית לסין שהפיק את המחזה.



המודל התחרותי

 

כל מודל (מלבד העצמאי והלימודי) הוא למעשה מודל תחרותי, כי הזכות להשתתף במודל נקבעת במעיין תחרות, אבל יש מודלים שגם אחרי שלב הלקטורה והפיתוח, ממשיכים להיות תחרותיים, ובדרך כלל המחזאי יקבל בהם תשלום על עבודתו, רק אם יזכה בתחרות. בארץ רוב המודלים התחרותיים הם גם מודלים הפקתיים או קבוצתיים, אבל בחו"ל מקובלות מסגרות תחרותיות, שתקציבן מתבסס לפחות בחלקו על דמי ההרשמה לתחרות. לפעמים תחרויות כאלה, יתנו שירותי דרמטורגיה למשתתפים, ולפעמים תהליך הפיתוח יהיה זהה למודל העצמאי, בתוספת מוטיבציה מיידית ודד ליין.


יתרונות – היתרון העיקרי הוא המוטיבציה שהתחרות יוצרת, והמוניטין שזכייה בתחרות עשויה לייצר. בחלק מהתחרויות הפרס הוא התחייבות להפקה של המחזה הזוכה (זכיתי פעם בתחרות כזאת שנערכה בקאמרי, והפרס היה הפקה של המחזה בתקציב כולל של 60,000 ₪. יתרון? חיסרון? אשאיר לקורא להחליט בעצמו)


חסרונות – מסגרות תחרותיות שמנוהלות על ידי גורמים הפקתיים, מרתיעות לרוב גורמים הפקתיים אחרים, שרק לעיתים רחוקות יפיקו מחזה שעבר פיתוח בתיאטרון אחר, והכי חשוב, יש אמנם אנשים שפורחים במסגרת תחרותית, אבל יש כאלה שקמלים. זה כיף לנצח, אבל זה באסה להפסיד, ביחוד אם המשמעות היא שהסיכוי של המחזה להיות מופק פחת משמעותית.


דוגמאות: התאטרונטו, יורודראם (תחרות מחזות שהפרס בה הוא תרגום המחזה), "פסטיבל מקור" בתיאטרון חיפה, "פסטיבל כאן ועכשיו" בקאמרי, תחרות המחזות ע"ש ארדיטי. Bruntwood Prize , National Jewish Playwriting Contest


מתוך "גוסטינג" מאת דנה אתגר, שפותח בנקודת פתיחה 5. ליווי דרמטורגי דניאל כהן לוי. הגרסה המקוצרת, השתתפה בפסטיבל תיאטרון קצר האחרון.


המודל הניסיוני

 

ההיפך מהמודל התחרותי, זה המודל הכי פתוח, הוא שם במרכזו את המחזאי כאומן, ומטרתו לאפשר למחזאי יצירה ניסיונית ונועזת, משוחררת מלחצים ומהצורך לרצות מישהו אחר. המודל הזה כמעט תמיד ישולב במודל הקבוצתי, או במודל הפקתי של פסטיבל או תיאטרון עצמאי.


יתרונות – הפריבילגיה של אמן להתנסות בלי פחד, היא תנאי הכרחי ליצירה אמנותית פורצת דרך וחדשנית.


חסרונות – לעיתים קרובות ובעיקר כשהוא מנותק ממודל הפקתי או קבוצתי, התוצר של פיתוח כזה יהיה שנוי מאוד במחלוקת, ומכאן נובע קושי לגייס משאבים כספיים, שלרוב לא יהיו חלק מהמודל. הפריבליגיה לעשות ניסיונות, נתפסת אצל רוב בעלי המאה, כמשהו שצריך לשלם עליו, ולא כמשהו שראוי להשקיע בו. לעיתים קרובות גם המודל הניסיוני עצמו, יהיה מעיין ניסוי.


דוגמאות: חממות הביכורים של תיאטרון הבית ו"נקודת קצה" של קבוצות סמרטוט ונוצר, פסטיבל תמונע, פסטיבל עכו (שילוב של מודל ניסיוני ותחרותי), תיאטרון המעבדה, ופסטיבל ישראל.

יוסי צברי מספר על "עור לגויים" המחזה שפותח בליווי דרמטורגי של רועי מליח רשף, במסגרת "נקודת פתיחה 4", ומתוכנן לעלות בפסטיבל עכו 2023.



המודל הקבוצתי

 

המודל הקבוצתי נחלק לשני סוגי מודלים, שהמשותף להם הוא שהמחזאי כותב בסיוע צוות שלם:

1. סדנת כתיבה בה משתתפים עוד כותבים ומבצעים, שמציגים את התוצרים שלהם זה לזה תוך כדי עבודה, בודקים אותם, ונותנים זה לזה פידבק.

2. עבודה לקראת SHOW CASE או קריאה מבוימת, כשהמטרה היא לא הפקה שתמשיך לרוץ, אלא בחינה של הטקסט, פיתוח שלו, ולבסוף בדיקה שלו בקריאה או הפקה מינימליסטית, שתוצג בפני קהל ואנשי מקצוע.


יתרונות – אם הכותב לא מיזנטרופ, בדרך כלל יותר כיף לעבוד בקבוצה. השיטה הזאת משלבת את היתרונות של המודל העצמאי עם רוב היתרונות של המודל ההפקתי.

חסרונות – קשה לארגן קבוצה כזאת שתהיה מחוייבת לתהליך ללא משאבים, וקשה לגייס משאבים ללא תוצר הפקתי שניתן להריץ ולמכור לו כרטיסים. כמו במודל התחרותי, גם כאן, כשגוף הפקתי (תיאטרון) לוקח אחריות על פיתוח במסגרת קבוצתית בלי להתחייב להפקה, זה יוצר רתיעה אצל תיאטרונים אחרים, שלרוב לא מעוניינים להפיק מחזה שמישהו אחר לוקח קרדיט על הפיתוח שלו אבל בוחר לא להפיק.



המודל החברתי

 

מטרת המודל החברתי תהיה בדרך כלל פיתוח של מודל קבוצתי, שנועד לתמרץ מגזר חברתי מסוים, ע"י מודל לימודי או קבוצתי או אפילו הפקתי, שייתן לאותו מגזר עדיפות.


היתרונות – זו דרך נהדרת לאפשר לכותבים מקבוצות מופלות או מודרות, ללמוד ולהתפתח, וכך ליצור מגוון יותר מעניין של יצירה, ולפתח מנהיגות אמנותית, במקומות שבהם המודלים האחרים אינם נגישים.


החסרונות – מודל אינקלוסיבי עלול לתת תוצר פחות איכותי (במדדים מקצועיים) ומודל חברתי שמבוסס על אפלייה מתקנת, הוא עדיין מודל מפלה, שמדיר כותבים טובים ומוכשרים, רק בגלל שיקולים שאינם נוגעים בהכרח לאיכות הכתיבה.



המחזה "ליידי עמר" מאת נעם גיל פותח בסיוע הקרן לפיתוח מחזאות ישראלית במסגרת פרויקט "נקודת פתיחה 3", בליווי דרמטורגי של רועי חן.


לסיכום, יש המון דרכים ואפשרויות להגיע אל המטרה, ובכל זאת רק השבוע פנו אלי ארבעה מחזאים ומחזאיות שעברו תהליך רציני, וכתבו מחזות, שניים מהם אפילו זכו בתחרויות, ששאלו אותי "מה עכשיו?". לפעמים יש מזל, לפעמים דברים קורים במהירות, ולפעמים זה לוקח שנים עד שמחזה מגיע לבמה. תכלס, רוב המחזות באורך מלא לא יופקו לעולם. לפעמים כי הם לא טובים, לפעמים כי הלקטורה פספסה אותם, ולפעמים כי המחזאי הרים ידיים והפסיק לעבוד על המחזה. מניסיוני ,הפקטור הכי משמעותי שיכריע אם מחזה יזכה למימוש הפוטנציאל הבימתי שלו, הוא המוטיבציה של המחזאי/ת לא לנטוש את התהליך הזה באמצע, וזה גם האתגר הכי קשה, כי כמעט כל מחזאי מיטלטל בין הרגעים שבהם הוא מאמין שהמחזה שלו יכול להיות בסיס להצגה מצוינת, לבין הרגעים שבהם הוא בטוח שכתב קשקוש בלבוש, שחבל להמשיך לבזבז עליו את הזמן.

מה יכול לעזור?

1. למצוא פרטנרים למסע. במאית או במאי שיאמינו בפוטנציאל של המחזה, יקיימו דיאלוג אמנותי, וינסו גם לקדם את ההפקה. קבוצת תמיכה של חברים מהמקצוע, במאים, דרמטורגיות, כותבים, שחקניות, מורים, או סתם חברים חכמים, כאלה שיודעים גם לפרגן וגם לתת ביקורת קונסטרוקטיבית, כזאת שלא תפגע במוטיבציה להמשיך לעבוד.

2. לפעמים חייבים לקחת הפסקה. תשובה שלילית, ביקורת קשוחה, או מבוי סתום יכולים להוציא לגמרי את הרוח מהמפרשים, ולפעמים צריך פשוט לנוח קצת, לשנות פרספקטיבה, ואז להמשיך, או לשנות כיוון.

3. להבין למה התחלת לעבוד על המחזה הזה. מה המטרה של כל המסע הזה?

4. לזכור שאם דלת אחת נסגרה, יש עוד דלתות, ויש גם חלונות, ויש מדיות ופלטפורמות אחרות שאולי יתאימו יותר, וכן, אפשר אולי גם לשחרר, ללמוד את השיעור ולהתחיל קצת אחרת מההתחלה... לא יודע. לא פשוט החרא הזה.

ברור לי רק, שאין דבר יותר חשוב לתיאטרון הישראלי, מאשר להשקיע בפיתוח מחזות חדשים. נראה לי מובן מאליו, שכמו שיש לתיאטרון תקציב שיווק, ותקציב הפקה, ותקציב להנהלת חשבונות, חייב להיות לו גם תקציב פיתוח. הלוואי ויכולתי להתעקש על פיתוח והפקה של כל המחזות שקראתי ואני מאמין שהם ראויים להתעקשות, אבל אני לא.

מה שכן, העבודה על הטקסט הזה, עשתה לי פתאום חשק לעשות כמה טלפונים, לכמה אנשים שאני באמת מאמין בפוטנציאל של המחזה שלהם, רק בשביל להגיד להם שלא יוותרו, ושימשיכו לעבוד. אין מבחינתי סיפוק יותר גדול מלראות הצגה טובה, שהכרתי פעם עוד כשהיית סקיצת טקסט ראשונית או סינופסיס עוברי.




363 צפיות2 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

2 Comments


Guy Cohen
Guy Cohen
Jun 03, 2022

אני מפתח מחזה בעצמי. איפה אני יכול למצוא מישהו או משהו מהמודלים האחרים?

Like
Yigael Sachs
Yigael Sachs
Jun 03, 2022
Replying to

פירטנו בדוגמאות

Like

לוח הצגות

bottom of page