איזה סוג של מחזאות פוליטית תרצו לראות כאן על הבמה? שאלנו את המרואיינים שלנו ולפניכם התשובות. רוצו לראות את מה שעוד אפשר
תמר קינן: לא יודעת אם אפשר לקרוא לזה מחזה, אבל "אינסטינקט בסיסי" של יעל טל, נעמה רדלר וענת דרימר היא ללא ספק הדרך שבה אני רוצה לצרוך את מנת הפוליטיקה שלי בתיאטרון. הן לקחו עדויות של חיילות ששירתו בשטחים מארגון "שוברים שתיקה" והפכו אותן להצגה עם אמירה פוליטית וחברתית חדה מצד אחד ומצד שני ליצירה אישית, נוגעת, מצחיקה, טרגית ובעיקר מעוררת מחשבה שלא מרפה. ככה עושים את זה.
מתוך ההצגה אינסטינקט בסיסי, יצירתן של יעל טל, ענת דרימר ונעמה רדלר
עלמה גניהר: "בדרך לעין חרוד" של צבי סהר על פי עמוס קינן, הצגה ייחודית בשפתה התיאטרלית ובעלת תכנים אמיצים, היא בעיני דוגמא מובהקת ליצירה פוליטית, הניזונה מהמציאות ומשקפת אותה בדרך מסעירה ומעוררת דמיון. בהצגה זו שילוב נדיר בין תוכן פוליטי ושפת במה ייחודית שקוראת תגר על השפה התיאטרלית הפשטנית ומציעה תוכן נועז ומאתגר.
מתוך ההצגה הדרך לעין חרוד, תיאטרון הזירה מאת: עיבוד, בימוי ומשחק: צבי סהר / דרמטורגיה ועיבוד: עודד ליטמן
דליה שימקו: "שיחרור" מאת שי גולדשטיין שעלה בצוותא בבימויו של דניאל בוצר, ושהייתי שמחה אם הייתי מצליחה להפיק בעצמי במסגרת אנסמבל אספמיה, וירד אחרי יחסית מעט הצגות, וחבל שמעט קהל זכה לצפות בו. זה סוג התיאטרון הפוליטי שאני אוהבת, מחזה על אנשים ולא על אידאות, כזה שמציג דמויות עם פרספקטיבות מנוגדות ואת הקונפליקט ביניהן, בלי להחליט בשבילן ובשביל הקהל מי צודק.
מתוך ההצגה "שחרור", מאת: שי גולשטיין // בימוי: דניאל בוצר
מאיה ערד יסעור: יש לי צורך דווקא לדבר דווקא לא על מחזה, אלא על מופע שנקרא "פרט לכך, לא אירע דבר", שרועי יוסף יצר בשיתוף עם נעה נשיא בתיאטרון נוצר. רועי יוסף היה חוקר של תקריות שבהן היו מעורבים חיילי צה"ל כמו תקרית אלאור אזריה לדוגמה. המופע שלו עוסק בתיק מסוים אחד, שבו חייל ירה באיש בן 70 שנופף דגל לבן. יוסף חקר את המקרה ובסוף החקירה סגר את התיק, וזה רבץ על מצפונו שנים רבות. במופע הוא משחזר את החקירה, כאשר הוא בפוזיציית הנחקר, והוא שואל את עצמו מהי האחריות שלו בכך שתיקים חמורים כאלה נסגרים, כמה הוא אשם במקרים הבאים כחלק ממנגנון שחוקר את עצמו ובכך מאפשר תקריות מהסוג הזה. הצורה של חקירה, והעובדה שהוא שם את עצמו, לא רק בביוגרפיה שלו אלא בגופו על הבמה ומשחזר חקירה באופן של חילופי תפקידים, מאפשרת לי, הצופה, להגיע לבד למסקנות, פותחת לי מרווחים לרפלקציה על המצב בלי לתקוע לי מזלג של אידיאולוגיות לתוך הגרון, אבל גם בלי להתחמק מלשאול את השאלות האמיתיות שצריך לשאול. אולי זה אפשרי יותר במופע שלא מבוסס על מחזה, אבל אני חושבת שמחזאים יכולים להרוויח מהבנת המנגנון של מופע כזה.
מתוך ההצגה "פרט לכך, לא אירע דבר" תיאטרון נוצר יוצרים: רועי יוסף ונעה נשיא
רועי מליח רשף: מחזה טוב שנוגע בסוגיה פוליטית הוא "ליידי עמר" שכתב נעם גיל, וביים בהצלחה יגאל זקס. הסיפור עצמו מצליח לגעת בסוגיה פוליטית של מעמדות בחברה הישראלית, אך מצליח בחוכמה רבה להסתיר את זה מאחורי דרמה משפחתית חזקה.
נעם גיל: "רינגו" של ירון אדלשטיין (בתיאטרון הקאמרי) הוא דוגמא מצויינת למחזה מופרע שהעיסוק בעניינים פוליטיים הופך אותו לא רק להצגה כייפית, אלא גם למשהו חצוף וחתרני – אנרכיה בימתית שמלכלכת כל תופעה חברתית שבה היא נוגעת.
מתוך ההצגה "רינגו" תיאטרון הקאמרי מאת: ירון אדלשטיים, בימוי: עמית אפטה
אודי בן משה: אהבתי את "חתונה בשעת מגפה" מאת איה קפלן, על פי י.ל. פרץ, שתיאר סיטואציה היסטורית, שהמציאות העכשווית של מגיפה בעיר מסוכסכת, והביצוע במבנה ההיסטורי של בית החולים למצורעים, העניקו לה מימד תיאטרוני מעניין, ומשמעות פוליטית עכשווית.
מתוך ההצגה "חתונה בשעת מגפה" תיאטרון החאן, בעקבות סיפור מאת י"ל פרץ, מחזה ובימוי: איה קפלן, דרמטורגיה ומוסיקה מקורית: דורי פרנס
יגאל זקס: תוך ויתור על אובייקטיביות (אני משתתף בהצגה הזאת כשחקן), אבל בהסתמך על צפייה בהצגה מעל 300 פעמים (חלק גדול מההצגה אני יושב בקהל), אני חושב ש"סוס אחד נכנס לבר" שמציג בקאמרי, הוא המחזה הפוליטי הכי מצליח בשנים האחרונות (לגמרי בניגוד לציפיותיי המוקדמות), ואני מגלה בו מצפייה לצפייה יותר עומק ולא פחות עניין. זה מחזה שחתומים עליו שלושה מעבדים (מיכה לבינסון, אבנר בן עמוס ודרור קרן) וסופר קנוני אחד (דויד גרוסמן), ולעניות דעתי, ואני חושב שגם לדעתו של גרוסמן, הוא דוגמה לעיבוד תיאטרוני, שעובד טוב יותר אפילו מהמקור הספרותי. המחזה הזה משתמש כמעט בכל הטריקים והפטנטים שיכולים לתת עומק למחזה פוליטי: כנות, אירוניה, צעידה על קרקע לא בטוחה, ובעיקר סיפור פרטי חזק ומעורר אמפטיה, שהוא בעצם אנלוגיה מתוחכמת לסיטואציה פוליטית שכולנו חיים אותה. הסיטואציה הדרמתית היא קונפליקט של סטנדאפיסט מול קהל, ולוקח לקהל זמן להבין שהסטנדאפיסט שמתעמת איתם תוך כדי שהוא מצחיק ומעצבן אותם, הוא לא דרור קרן השחקן, אלא דובל'ה, הדמות שהוא משחק, ואז הם מגלים שהם עצמם משחקים בפועל את הקהל חסר הסבלנות ותאב הבידור בבר בנתניה, שבו הסטנדאפיסט מופיע. לא פעם במסעותינו עם ההצגה, הקהל המבולבל זעם על הסטנדאפיסט הוולגרי על הבמה, ודרור קרן כסטנדאפיסט לא יכול היה שלא להיפגע מהקהל, ששיחק את תפקידו על הצד הטוב ביותר, וככה רגעים מדהימים של אמת תיאטרלית, נוצרו בתווך החי שבין הבמה לקהל. זה מחזה פוליטי קודם כל כי חלק גדול מהטקסטים של הגיבור הם פוליטיים, הוא יורד על כולם, שמאלנים, ימנים, ערבים, דתיים, אפילו על ניצולי שואה. הוא גס ומגעיל, ולפעמים הבדיחות שלו פשוט מחורבנות, אז הוא מאתגר את הטולרנטיות של הקהל לחופש ביטוי, עד מתברר שהגסות האלימה שלו מסתירה אשמה, והעיוורון שלו לכאב של האחר, הוא בעצם גלד שמכסה על פצע שלעולם לא יחלים, ורק מי שעובר איתו את כל המסע, יכול למצוא שם פתאום במפתיע חמלה ואמפטיה, ויכול להסתפק בסיפור הפרטי המרגש, ויכול גם לצאת בעקבותיו למסע של מחשבות, בדרך להבנה אפשרית של האנלוגיה.
מתוך ההצגה "סוס אחד נכנס לבר" תיאטרון הקאמרי, מבוסס על ספרו של דויד גרוסמן, עיבוד לבמה: מיכה לבינסון, אבנר בן עמוס ודרור קרן, בימוי: דרור קרן
משה נאור: במחזה ״יוליסס על בקבוקים״ מאת גלעד עברון, שעלה בתיאטרון חיפה, נאמרים דברים על יחסי הכוחות ביננו לבינם, על השילטון הצבאי , על הכיבוש . ואמנם דעתו של הכותב די ברורה וגם רצונו למחות על העוולות שקשורות למינהל צבאי , אבל - אם המחזה היה נשאר באזורי המודעות של המחשבה על הכיבוש , על הפוליטיקה הישראלית , ומציף איזו ״צדקנות״ ששייכת לאיזה צד פוליטי בישראל , הוא לא היה כובש אותי. נכבשתי כי הוא מציף אזורים אחרים דרך יוליסס שמדבר על הספרות הרוסית, ואומר משהו על תרבות, ספרות רוסית ,טעם אמריקאי , שמציף משהו מאיסורי הלא מודע, געגוע, ורגש אנושי עמוק, שצף בעקבות יצירת אומנות ספרותית או תיאטרונית, ואלו הרגעים ששווים את המחזה כולו , ועליהם הוא קיבל את כל הפרסים האפשריים וזכה לתואר המחזה הפוליטי החשוב ביותר שנכתב בשנים האחרונות בישראל.
מתוך ההצגה יוליסס על בקבוקים, תיאטרון חיפה מאת: גלעד עברון // בימוי: אופירה הניג
נשמח לשמוע מה דעתכן.ם! מוזמנים להגיב כאן למטה >>