top of page

עשרה טיפים להתמודד עם דחיינות

עודכן: 22 במרץ 2022

ביקשנו מעשרה מחזאים שונים לשתף מה הסוד שלהם, ואספנו בשבילכם טיפים, פטנטים ושיטות, איך להתמודד עם הפחד מהדף הריק, התירוצים, חרדת הכישלון, מחסומי הכתיבה, היעדר ההשראה, ביקורת עצמית מסרסת, או החשק להיכנס עכשיו לפייסבוק, ובמקומם לכתוב מחזה.


רועי חן

מבחינתי הדד-ליין הוא קו החיים. אם הוא לא קיים, שום דבר לא יקרה. נדמה לי שכל מה שכתבתי היה מתוך אי נעימות לאכזב את מי שבצד השני. משום כך חשוב שבצד השני יהיה מישהו שאנחנו מעריכים - במאי/ת, עורכ/ת, שחקנים/יות. חשוב לא לראות בכתיבה 'מטלה' שחייבים לסיים. הדרך היא העניין, אחר כך זה ממילא עובר מכם הלאה, נחמד לדמיין את השחקנים שמתחשק לנו שישחקו בזה, כדאי לדבר על היצירה עם חברים טובים, אבל לא יותר מדי, ורק עם כאלה שיכולים להתלהב או להעמיד פנים באופן אמין, וכדאי לכתוב במקומות מעוררי השראה, אם לא נצליח לנצח את השדים הפנימיים שלנו, לפחות נוציא אותם קצת לטיול.


מאיה ערד יסעור

קושי לשבת לכתוב נובע בהרבה מקרים מסוג של חרדת ביצוע, במיוחד בשלבים הראשונים של כתיבת מחזה חדש. השיטה שלי היא להתחיל לכתוב כאילו אף לא רואה וגם לא יראה. זה יכול להיות אפילו כתיבה כמו של יומן, שקשורה למחזה: מה אני מרגישה כלפי הדמויות שלי, מה מפחיד אותי, או סתם מחשבות שקשורות לעלילה. העיקר לא לקרוא לזה עדיין מחזה. משם בדרך כלל כבר תהיה הצתה ואפשר יהיה להתחיל לטוס. אה כן, ומצב טיסה בכל המכשירים.



אבישי מילשטיין

כתיבה יוצרת כתיבה. כלומר, רק כשכותבים - מקלידים אותיות למשפטים עושי הגיון - אז המוח ממשיך לכתוב. פשוט תכתבו, ואז תראו שהמחזה נכתב.


רוני סיני

שורש העניין נמצא ברעיון הראשוני של היצירה. הרגע שבו החלטת על מה ולמה. אם הרעיון הבסיסי חזק יותר מסך הסחות הדעת , את/ה במקום הנכון ולא יהיה צורך להתאמץ ולהכריח את עצמך לשבת לכתוב. לכן , תמיד, בכל שלב (כמעט) כדאי לדעת למה זה בעצם כל כך חשוב לך.


רועי מליח רשף

אני קובע עם עצמי פגישה ביומן, ומתייחס אליה כמו שאני מתייחס לפגישה עם מישהו אחר.


גורן אגמון

לא אוכלים ארוחת בוקר לפני שכותבים כמה עמודים (קפה מותר), ולא הולכים לישון לפני שמפצחים את הסצינה לפחות בראשי פרקים.


גור קורן

רוצה קודם לקרוא את הטיפים שנתנו אחרים, אבל כרגע אני עובד בשיטה של 40 דקות כתיבה על הבוקר כל יום.


יעל טל

לפעמים אנחנו נבהלים מזה שאנחנו לא מבינים מה זה בדיוק מה שאנחנו עכשיו כותבים , מה הז'אנר? מה השפה? קומדיה ? מחזמר? מופע מוזר? זה עכשווי? זה פיוטי? זה מדובר?

שווה לפעמים לתת לנהר מלא הזרמים הזה להמשיך לזרום. לא להאחז באף ענף בשם ההתעקשות להגדיר עוד. לתת לעושר הנפלא שיש לנו בראש ובלב לבעבע הרבה הרבה זמן מהדרך עוד בלי לאפות ולהגדיר מה זה.

כמה יצירות יפות באו לעולם שקשה מאד להגדיר איזה ז'אנר הן. איזה מזל שהיוצרים והיוצרות שלהן לא חיכו לבהירות ושל ההגדרה אלא המשיכו לכתוב את מה שבוער, מצחיק, מעניין, מרגש אותםן.


נעם גיל

אני צריך לסיים את המחזה שהתחלתי לכתוב לפני חצי שנה. אני דוחה את סיום כתיבת המחזה בכתיבת טקסט קצר על דחיית כתיבה. משום מה נראה לי נכון יותר לדחות כתיבה באמצעות כתיבה על דחיית כתיבה, מאשר לעסוק בכתיבה עצמה. אם לא הייתי דוחה את כתיבת המחזה על ידי כתיבה על דחיית כתיבה, אולי הייתי כבר מסיים לכתוב את המחזה. הטקסט הזה בטח יעסיק אותי יום שלם וידחה את סיום המחזה בלפחות יום אחד. מחר אולי משהו אחר ימנע ממני אשכרה לכתוב. בכלל, דחיית דברים מעסיקה אותי לא רק בכתיבה עצמה אלא גם בדברים שעליהם אני כותב. אני אוהב לכתוב על דמויות שדוחות דברים, כאלו שמתקשות לממש את הרצון האמיתי שלהן. אני יודע שזה נשמע כללי, ואולי כל הדמויות דוחות דברים, בגלל שאם הן לא היו דוחות את הדברים שלהן המחזה היה די קצר ולא באמת מעניין - אם המלט לא היה מתמהמה והורג את הדוד שלו, לדוגמא. אבל עדיין, זה הרבה פעמים עוגן יצירתי בשבילי, הדחייה. וכשאני חושב על המחזות של שייקספיר, אני נזכר במחזות שלי (כן, השוויתי את עצמי לשייקספיר, וכן, זו הייתה בדיחה).


נעם גיל בראיון על מחזהו "בקשתה האחרונה של רווקה" אשר מוצג בימים אלה בהבימה. מחזותיו "ליידי עמר", ו"גןנגל בווילה", מוצגים בתמונע בהפקת "קבוצת עבודה".


כל הדמויות במחזה האחרון שלי, "בקשתה האחרונה של רווקה", דוחות משהו בחיים שלהן, עד שהדד ליין מגיע ודורש להפסיק לדחות. במקרה של המחזה הזה, הדד ליין הוא מוות (וזו עוד קומדיה). הדמויות שאלו את השאלה השייקספירית "לדחות או לא לדחות" ובחרו לדחות, עד שיום אחד החיים אמרו להן להתמודד. וזה מה שהן עשו, כל אחת בדרך המגושמת שלה.

ועכשיו, כשאני כותב על דחייה, אני מבין על מה המחזה שאני כותב באמת ואיך אפשר אולי לסיים אותו ומבין שהגיע הזמן להפסיק לדחות את הכתיבה באמצעות כתיבה על דחיית כתיבה ואשכרה לכתוב.


אורי אגוז

יש משפט של דאגלס אדמס מתוודה שהרעש האהוב עליו לו ביותר הוא רעש הדד-ליין חולף על פניו... האמת שבתור כותב "המדריך לטרמפיסט בגלקסיה" די ברור שזמן מוגדר הוא לא משהו שהוא מצטיין בו... אבל דד ליינים, מועדי הגשה, תאריכי סיום ועוד ... כולם תשעה קביים שירדו לעולם כדי לעזור לנו לקרטע ליעדים שלנו . כולנו מתמודדים עם דחיינות ברמה כזו או אחרת. יש כמה טיפים קבועים- למשל לקבוע לעצמך מספר עמודים ליום ולא משנה איך, לכתוב אותם. גם אם זו פטפטת אינסופית, משהו בטוח יבהיק מבפנים. העיקר לעמוד במספר העמודים.

טיפ אחר - להבטיח לחבר טוב או למפיק/לקטור שתשלחי לו חומר במועד מוגדר. זו דרך טובה לפקס אותך כי כבר הבטחת.

טיפ חשוב במיוחד הוא לבדוק עם עצמך לעומק מה הסיבה לדחיינות הספציפית שגורמת לך לא לשבת על הפרויקט המסוים הזה. כלומר, האם זה כי אני לא מתעניינת מספיק במה שאני כותבת עכשיו? כי אם הוא לא מספיק מלהיב אותי או מעורר אותי אז צריך לעשות שינוי כיוון. אולי במהלך העלילתי ואולי משהו יותר רחב בכיוונון של הסיפור כולו. אם הסיבה לדחיינות היא כי אני בחרדה שלא יצא לי מספיק טוב , מה שנקרא תסמונת הפרפקציוניזם- אז כאן ההתמודדות היא אחרת. אני אומרת לעצמי שגם ככה אף אחד לא יראה את זה ולא יקרא וממש בכוח אוטמת את קולות הביקורת (אנחנו הרי יכולים לכתוב לעצמנו את הביקורת עלינו הכי שנון ומרושע מכולם). ואז יושבת לכתוב, כלומר באמת לכתוב את הסצינה ברצף ולהמשיך קדימה, לא לחזור ולקרןא ולתקן, אלא לכתוב רצוף, ואחר כך, בסוף היום או למחרת לערוך, לא באותו רגע. (מאיר שלו אמר פעם שהוא מחשיך את המסך כדי לא לתקן את עצמו ולהתקדם) ואם אני בודקת עם עצמי ומגלה שהדחיינות נובעת מהפחד שאני לא אצליח לעמוד ביעד נניח של מועד הגשה, אז להגיד לעצמי- במקרה הכי גרוע אני לא אגיש או אגיש משהו לא מושלם. זה עדיף על כלום. ולכתוב.


אורי אגוז היא מחזאית ותסריטאית (וחברת הועד המנהל של "קבוצת עבודה"), המחזה "זאקפונה שלי" פרי עטה חצה בימים אלה את רף 120 הצגות בהבימה.


ועוד משהו חשוב אחרון - להבטיח לעצמך משהו כיפי אחרי ההישג של כל יום. כן כן. צ'ופרים כמו שנותנים לילדים ולא רק בגדול אחרי שבוע (גם אפשרי. מה שיותר סיבות לחגוג תמיד טוב) אבל למשל לראות פרק טוב אחרי שסיימת או ספר או טיול או משהו טעים... כל אחד ומה שעובד בשבילו. שיהיה לי למה לחכות אחרי שאסיים מה שתכננתי. ולזכור, עדיף לפרק לחלקים קטנים כל משימה. כשעומדים מול הר ענק מייאש לדמיין שתעפילי אליו. אבל כל יום להכין חלק קטן ממה שצריך זה אפשרי. שיהיה בהצלחה לכולנו, וכמו שאומר אדאמס " לוקח הרבה מאוד זמן כדי לא לכתוב ספר..." אז עדיף כבר לכתוב.



מעיין ויסברג, יובל סגל, ירדן תוסייה כהן וויקטור סבג מתוך "ג'ונגל בוילה" מאת נעם גיל 29.3 בתיאטרון תמונע צילום: יובל סגל

187 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


לוח הצגות

bottom of page