top of page

על מוקשים בדרך ליצירת תיאטרון פוליטי בישראל, ואיך להצליח להתפוצץ עליהם

עודכן: 21 באפר׳ 2022

להיות מחזאי בכלל ומחזאי פוליטי בפרט, זה בעצם לשחק את אלוהים בעולם שבו אתה הבורא, ואתה קובע את החוקים.

אם אתה לוקח את התפקיד הזה ברצינות, אתה לפעמים רוצה לנצל את המעמד האלוהי, וללמד תורה ומוסר את ברואייך ואת הצופים בהם, ואז כמו כל אל אתה כנראה תמצא את עצמך עם עדת מעריצים, עדת כופרים, ומחזה מוסר דידקטי, שעלול להיתפס כמתנשא על הקהל שלו.


אם אתה אל נוקם ונוטר, שמעוניין לזעזע את הקהל ולהפחיד אותו, אתה יכול, כמו חנוך לוין ב"רצח", לקחת סיטואציה דרמטית מציאותית, ולהקצין אותה, אולי מחשש שהמציאות לא מספיק מזעזעת. החיילים לא יסתפקו רק בהרג הנער הערבי, הם גם יתעללו בגופה. האב הערבי השכול יאנוס וירצח דווקא את הנערה הכי תמימה והכי שמחה שאפשר למצוא - כלה ביום חופתה, והמהומות שיפרצו אחר כך יונהגו על ידי חבורת זונות גרוטסקיות, כי... נו, תבינו לבד, ואז כולם ילמדו את הלקח הרצוי, או לפחות ירגישו נעלים מוסרית על הדמויות במחזה, ואולי יתעוררו לשנות את המציאות בעולם האמיתי, גם אם היא בדרך כלל קצת פחות מחרידה מזו שבמחזה.


כאלוהים אתה יכול לבחור להיות גם ארך אפיים ורב חסד, ולתת לקהל תקווה, כמו למשל ענת גוב ב"ליזיסטרטה 2000" או שלומי מוסקוביץ' ב"ארוחת טעימות", אתה יכול לרגש ולשעשע, ואז לסיים את הקונפליקט בין הגנרל האתונאי לספרטני, או בין השמאלני התל אביבי והמתנחל הדתי, בפיוס ופשרה, שיתנו לקהל תקווה לחיים משותפים, לשלום בין העמים, או לפחות תקווה לממשלה שבה בנט ולפיד מצליחים איכשהו להסתדר לטובת הדור הבא, והנשים שלהם יכולות להיות חברות טובות.


שתי הגישות לגיטימיות בעייני, ושלושת ההצגות שהזכרתי (שתיים מהן גם פרנסו אותי כשחקן, שנהנה מאוד לשחקן בהן) הצליחו מאוד.

הגישה האלוהית שאני מעדיף, בוראת מחזאות פוליטית שבה הכל אמנם צפוי, אבל הרשות להזדהות עם הדמויות, או לשפוט אותן, נתונה לצופה בלבד. המסר הפוליטי העיקרי, שמעניין אותי כיוצר להעביר, הוא שהאישי הוא תמיד פוליטי, והפוליטי הוא תמיד אישי, שהטובים תמיד עושים גם דברים רעים, והרעים תמיד עושים גם דברים טובים, ואין סופים רעים או טובים כי החיים מורכבים, והם ממשיכים גם אחרי שהמסך יורד. זהו. כל השאר משתמע מזה. אני מאוד אוהב את המחזות של נעם גיל למשל, שאותם אני מרבה לביים, כי הוא תמיד מספר סיפור פרטי, שהקהל יכול לבחור להבין כמשל פוליטי, אבל יכול גם לא, וזה בסדר גמור מבחינתי.

כשהעלינו את "המתנחל" המבקרים השמאלנים היללו, וכתבו שזה מחזה שתוקף את המתנחלים, אבל אני בכלל ביימתי סיפור "ימני", על נכה שמנצל את רגשות האשמה של מארחיו, משתלט להם על המרחב, ואז כשהם מחליטים לגרש אותו, הוא מתאבד, גופתו המטאפורית נשארת לנצח בדירה, ולהם נותר רק להתעלם מצחנת הגוויה ורגש האשמה, ולסגור את הדלת בפני זרים מעתה ועד עולם. הייתי אמור אולי להתבאס שהם לא הבינו את "כוונת המשורר" שלי, אבל זה דווקא היה נפלא בעייני, כי גם למציאות יש לאנשים שונים פרשנויות שונות, ואם מחזה יכול להתפרש רק בדרך אחת, זה כנראה כי הוא מציג מציאות דו מימדית, ואז... לא יודע, אותי לפחות הוא פחות מעניין.

אני מאמין בעולם בימתי שבו שולטת האירוניה, עולם שבו הברואים מתכוונים לדבר אחד, ואלוהים מתכוון להפך הגמור. והקהל? אם חשוב לי שהוא יבין אני תמיד יכול לכתוב את זה בתוכניה. בתוכניה של "ג'ונגל בווילה" של נעם גיל (שעולה עדיין בתמונע, אל תפספסו) לא התאפקתי, וכתבתי שאני מסיר אחריות מכל אנלוגיה פוליטית שהצופה עשוי לעשות למחזה, כדי שהקהל יעז להשתעשע באפשרויות. מכיוון שהחודש תהיה ההצגה האחרונה, אני מרשה לעצמי לכתוב שהקומדיה השחורה הזאת שאני מאוד אוהב, היא בעייני לא רק סיפור על זוגיות שבורה ומלחמה בין שכנים, אלא גם אנלוגיה שמסבירה את המכניזם הנפשי שהופך את החברה הישראלית לפחות אופטימית ויותר פסימית ומיליטנטית, אבל אם אתם רוצים רק קומדיית אימה על זוגיות... גם טוב.


שמעתי לא מזמן על מחזה פוליטי בריטי מצוין, שתיאטרון ישראלי רצה להעלות, והמחזאי הבריטי, שחשש שהאירוניה שלו לא תובן בישראל (וכנראה חשש גם מביקורת הקולגות שלו בבריטניה), התנה את העלאת המחזה בישראל, בהעברת כספי התמלוגים לילדים בעזה, כדי שלאף אחד לא יהיה ספק לגבי העמדה הפוליטית שלו, והכוונה האירונית של המחזה. לאחר עוד כמה נפתולי עלילה זה התפוצץ, ובעייני טוב שכך. אנחנו צריכים לסמוך על הקהל, גם אם לפעמים לא בצדק. הקהל עשוי להבין את כוונת האלוהים, גם בלי שזו תושם בפי ברואיו, ונכון, הוא בהחלט עלול שלא להבין, אבל זה סיכון מקצועי שאני כמו כל אלוהים חייב לקחת.

כשהחלטתי לפני כמה שנים לכתוב את "אידיאליזם" (שהתברר בדיעבד כמחזה נבואי שחזה את עליית טראמפ והימין הפופוליסטי לשלטון), שמתי בפי המנהיג הפופוליסטי שבראתי, את הנאומים הכי מושחזים, מתוחכמים ושנונים שהצלחתי לכתוב. עקרונות הדמגוגיה הם מאוד פשוטים, אז כשאתה מרשה לעצמך להשתמש בהם אתה יכול להיות מאוד משכנע, גם אם אתה לא מאמין באף מילה שאתה אומר. היו אנשים שראו את ההצגה וכעסו עלי. הם ניסו להסביר לי, ובעיקר לעצמם, למה למרות שהוא נשמע משכנע, הוא בעצם טועה. אני הייתי די מרוצה, זה האפקט שקיוויתי לו, אבל עד היום כשאני שומע שאיזה סטודנט למשחק עשה מונולוג מהמחזה הזה, אני קצת נבהל, כי אני חושש שאני בעצם המחזאי היחיד בארץ, ששחקן כהניסט אשכרה יכול להתחבר לטקסט שהוא כתב. תכלס? צנזורים מטעם השלטון היו יכולים בקלות להאשים אותי בהסתה לגזענות, בארצות הברית של היום, לא היה למחזה הזה סיכוי. למזלי באותה תקופה ציד המכשפות התרכז בעיקר בעינת ויצמן שהעדיפה סוג פחות מוסווה של ביקורת, ואני אפילו קיבלתי מחמאות מאראל סגל,(עד ששרון אלכסנדר פלט שהדמות הזאת בעצם מבוססת על אראל).



אירוניה היא שפה שלא כולם דוברים ומבינים. אני זוכר, שהסברתי פעם לשחקנית שנולדה בדיקטטורה, שמונולוג מסויים שכתבתי הוא אירוני, והיא לא הבינה למה בעצם היא צריכה להגיד דבר אחד, אם היא מתכוונת להיפך הגמור. נתתי לה כדוגמא התמודדות עם צנזורה, ונדמה לי שאת זה היא הבינה, כי אני חושד שאת מתנת האירוניה לעולם, אנחנו חייבים לדיקטטורות של העולם הישן. חופש הביטוי בעולם הדמוקרטי מאפשר להביע כמעט כל רעיון בצורה מאוד מפורשת בלי להיכנס על זה לכלא, אז מזל שיש את רוסיה, איראן וסין , כדי שנדע להעריך את היצירתיות שנדרשת, ממי שלוקח על עצמו להביע שם עמדה. בשבוע שעבר למשל, הופיעה במוסקבה להקה רוסית בשם "אליזיום", שביצעה שיר באוקראינית, כשמאחוריהם דגל לבן-כחול-לבן (דגל רוסיה הוא לבן כחול אדום, אז הוצאת האדום נחשבת סמל לדרישה "להוציא מהדגל את הדם"). לאחר מספר ימים הופיע סרטון של מנהל הלהקה, שבו הוא מסביר שההופעה "לא הייתה אקט אנטי-מלחמתי, ושבכל מקרה זה לא יחזור על עצמו", ומוסיף שהסרטון הזה הוא למקרה "שמישהו לא הבין". הסרטון צולם על רקע הבניין שמשמש כמפקדה של ה-FSB (השב"כ הרוסי), וגם ככלא ידוע לשמצה.


מצד שני בארה"ב, שבה מותר על פי חוק גם לשרוף את דגל המדינה, חופש ביטוי עלול לעלות היום לאמן בעל פה גדול מדי, בסנקציות דווקא מהאגף הפרוגרסיבי, ומילה לא נכונה עלולה להביא עליו שנים של אבטלה, או סתם סטירת לחי בשידור חי. בניגוד ליצירתיות הזהירה שנדרשת בדיקטטורות, בדמוקרטיה נדמה לנו שהדרך היחידה להתמודד עם המוקש הזה, היא פשוט לרקוד עליו עד שהוא יתפוצץ. זאת מלחמה שבארה"ב מובילים היום בעיקר סטנדאפיסטים. עד לא מזמן הם אוימו על ידי חוקים שמרניים, והיום הם מאויימים על ידי "תרבות ביטול" פרוגרסיבית, אז הם עושים את זה כי מבחינתם זאת ממש מלחמה של להיות או לחדול, והם רוקדים על המוקש הזה כי זה מה שהם עשו תמיד, עוד מימי לני ברוס.


"להסביר בדיחות לאידיוטים" ביל מאהר על המאבק של קומיקאים אמריקאים על חופש הביטוי


בישראל ל"משטרת הפוליטיקלי קורקט" אין שיניים. פה הסטנדאפיסטים יכולים להיות רגועים ולהמשיך להתפרנס יפה מירידה על קהל עם נטיות מזוכיסטיות, אבל בתיאטרון בקולנוע ובטלוויזיה אנחנו כנראה רק בהפסקת אש. עד לא מזמן פוליטיקאים פופוליסטים, ושטינקרים מקרתיסטים גרמו לאומנים אינטליגנטים ומוכשרים להתדרדר לתופעות מחאה ביזאריות כמו נעיצת דגל בתחת, או בנאליות כמו פלסטרים על הפה. אני כל פעם מתבאס, כשאנחנו נזעקים להילחם על חופש הביטוי, דווקא כשיש צנזורה על פרובוקציה אינפנטילית, או יצירה פלקטית, אבל אי אפשר לוותר על המלחמה הזאת. אני לא משתגע על זה, אבל אולי אין ברירה, ומישהו חייב לצעוק מידי פעם כל מה שמישהו אחר מנסה לאסור: "ירושלים של חרא", "נאקבה" או סתם "קוקסינל מפגר מזדיין בתחת", רק כדי לוודא שעדיין מותר לצעוק, וכשהרוחות הרעות של הגבלות פופוליסטיות יחזרו לנשב, וזה כנראה יקרה מתישהו, אני נורא מקווה שיוצרי התיאטרון ימצאו דרכים יותר מתוחכמות מהפגנות בנאליות עם סרט הדבקה על הפה, כדי להביע מחאה על צנזורה, ושלמנהלים יהיה את האומץ לתת ליצירה פוליטית מקורית ביטוי, כי בינתיים הצנזורה העיקרית שאנחנו חווים, היא צנזורה עצמית מטעמים כלכליים, ולא נפתח פה את הדיון על ההצדקה המוסרית לקיום תיאטרון ציבורי מסובסד, אבל היא כנראה לא אמורה להיות הצדקה כלכלית.


 

נשמח לשמוע מה דעתכן.ם! מוזמנים להגיב כאן למטה >>



163 צפיות0 תגובות

Opmerkingen


לוח הצגות

bottom of page