מה זה מצחיק?
- יגאל זקס
- 4 במאי
- זמן קריאה 9 דקות
רב שיח עם המחזאים גור קורן, מוריה זרחיה, רוני סיני, נועה לזר קינן, ארז דריגס ונעם גיל על כתיבת קומדיות , מה עושה את זה מצחיק? על מה אפשר או צריך לצחוק? ואיך השפיעה המלחמה על הקומדיות שהם רוצים לכתוב או לראות?
מה צריך להיות במחזה כדי שתגדיר אותו כקומדיה? יש כזה דבר קומדיה לא מצחיקה?
נעם גיל: קומדיה היא יותר נקודת מבט מאשר כמות של צחוקים. בנקודת המבט הקומית יש לעג מסוים למציאות ולבני האדם בכלל. מחזות קומיים עוסקים בדרך כלל בפער שבין מה שאנחנו חושבים שאנחנו לבין מה שאנחנו באמת. הפער הזה קיים תמיד בחייהן של הדמויות, אבל קומדיות טובות באמת חושפות את הפער הזה אצל הקהל, שמבין שהבדיחה היא גם, במובן מסוים, עליו.
רוני סיני: כדי להגדיר מחזה כקומדיה צריך קודם כל שהמחזאי יחליט שזו קומדיה. אתו אי אפשר להתווכח, גם אם זה לא מצחיק. לטעמי האישי, סיפור המסגרת צריך להיות קומי. כלומר שכשאתה מספר על המחזה בקצרה זה כבר יעורר גיחוך. שיהיה מן שיבוש בסיסי בסיפור אנושי שמתוכו תיגזרנה אחר כך סצנות מצחיקות שישימו את הגיבור בסיטואציות לא נוחות ובמבוכה רבה. מבוכה זה מכשיר קומי אדיר. אבל עדיין, אם צ׳כוב למשל החליט שגן דובדבנים זו קומדיה. הוא היחידי שקובע. אותי למשל הקומדיה הזאת לא מצחיקה.
מוריה זרחיה: על קומדיה חלים כל החוקים של הדרמה - דמויות עם מטרה ברורה שנתקלות במכשול, נוצר פער, והדמויות נוקטות בפעולות כדי לצמצם את הפער ולהגיע למטרה. ההבדל בין קומדיה לדרמה נמצא באופן שבו הפער הזה מטופל, אם בדרמה המכשולים גורמים לדמויות להתמודד עם כאב ולצמוח רגשית, בקומדיה קורה אותו תהליך רק באופן מוגזם ואבסורדי. לא סתם הפרוש המילולי לקומדיה הוא חגיגה, קומדיה טובה צריכה להיות כיפית, אנרגטית, קצבית, מלאה בפאנצ'ים ולשלוח את הקהל הביתה עם הרגשה שהם יצאו ממסיבה.
מה מצחיק אותך? איזה קומדיות אתה אוהב, ואיזה אתה שונא?
ארז דריגס: אני משוגע על מה שנקרא פעם ״קומדית דלתות״, בעיקר בריטיות שמשלבות בין הרבה הומור מילולי להמון-המון הומור פיזי. כשזה נעשה ברמה גבוהה זה קרקס במיטבו, וקרקס במיטבו זה תיאטרון במיטבו בעיני.
נעם גיל: אני לא בקטע של פארסה. היחידים שאולי מערערים את הטעם הזה הם מונטי פייתון הגאונים, אבל גם שם תמיד יש דמות אחת שמייצגת את "הנורמליות" שנהפכת ללא נורמלית בשאיפה שלה לנורמליות בעולם המשוגע שבו היא נמצאת. אני אוהב קומדיות שלא משטיחות את הדינמיקה בין הדמויות בשביל למקסם את הצחוקים. קומדיה טובה היא כזו שמותחת את גבולות הריאליזם והפסיכולוגיה האנושית, בלי להפוך לקריקטורה.
רוני סיני: אני אוהב קומדיות מודרניות שמתעסקות במצבים אנושיים. פרנסיס ובר חביב עלי, וודי אלן, ניל סיימון. לא מחבב קומדיות שיורדות נמוך רק כדי להצחיק. פחות מתחבר לבדיחות גסות. לא חייבים.
על הסקלה בין בידור אסקפיסטי לסאטירה חברתית, איפה מרגיש לך יותר בבית? המלחמה שינתה אצלך משהו בהקשר הזה?
נועה לזר קינן: אני מרגישה הרבה יותר בנוח עם סאטירה חברתית מאשר בידור אסקפיסטי. אין לי משהו נגד בידור, אבל אני חושבת שאת הז'אנר של התיאטרון צריך לנצל ליותר מאסקפיזם. בשביל אסקפיזם טהור אפשר להישאר בבית ולצפות ב"חתונמי". המלחמה חיזקה לי את התחושה הזאת. ברור לי שהצורך באסקפיזם גדל, אבל נכון להיום לא הייתי רוצה לכתוב משהו שייתן לקהל שעה וחצי של נחת, אלא משהו שיגרום להם לצאת להפגין.
ארז דריגס: אסקפיזם ממלא צורך חשוב שלנו כבני אדם במצב טראומתי מתמשך, ומצד שני תיאטרון טוב צריך גם להיות רלוונטי ואקטואלי. במצב אידאלי, קומדיה תצליח לעשות את שניהם. המלחמה חידדה לי את הצורך לא לזנוח את הצד הסאטירי: כשהתיאטראות נפתחו מחדש בחודשים הראשונים של המלחמה הוחלט להחזיר לבמה בבית לסין את ״המשתמט״ שכתב רועי חן. המציאות הדביקה פערים לכיוון ההצגה, ובזמן מחיאות הכפיים, הרגשתי שהצלחנו לעשות משהו חשוב בעזרת הקומדיה הזו. גם התגובות מהקהל היו בתדר אחר. זו תחושה שלצערי לא יוצא לי לחוות לעתים קרובות בעשייה התיאטרונית.
רוני סיני: המלחמה שינתה הכל. היה לי מחזה בשלבים מתקדמים מאוד ואז התחילה המלחמה והבנתי שלא נכון לכתוב אסקפיזם בלי לגעת במציאות המדממת שאנחנו חיים בה. איך שאתה לא נוגע בפצע, הוא כואב והוא עדיין פתוח. אז מצד אחד יש איזשהו צורך בסיסי בבריחה מהמציאות, מצד שני אי אפשר באמת להתנתק ממנה. המציאות מוצאת את הדרך שלה להדהד פנימה לתוך היצירה אם אני רוצה וגם אם לא. כתבתי את המחזה הזה מחדש. מאפס.
מוריה זרחיה: למה לבחור? כשקהל צוחק זה סימן שהוא מרגיש בטוח, ואם הוא מרגיש בטוח אז הוא יכול יותר להקשיב. סאטירה נוקבת יכולה להיות מבדרת ולפנות למכנה משותף רחב, כמו שבידור "אסקפיסטי" יכול להכיל סאטירה חברתית ולגרום לאנשים לחשוב. אני מאמינה שאם אני רוצה לגרום לקהל להתפקע מצחוק, הדבר האחרון שאני צריכה לעשות זה לעצבן או להכעיס אותו, לכן אני תמיד אנסה להכניס את הביקורת החברתית או הפוליטית עם כפית של סוכר, בדיוק כמו שלימדה אותי מרי פופינס. זה מה שאנחנו צריכים עכשיו יותר מהכול, להקשיב אחת לשני, על אחת כמה וכמה בזמנים קשים ובעתות מלחמה. צחוק הוא לא רק מרפא, יש לו גם יכולת מטורפת לחבר בין בני אדם.
איך מזהים ומפתחים רעיון שיכול להפוך לקומדיה מוצלחת?
ארז דריגס: כמו שמזהים רעיון לדרמה טובה. זה פשוט פוטנציאל סיפורי טוב.
נעם גיל: אני לא מתחיל מרעיון למחזה, אלא מרעיון לסיטואציה אנקדוטלית שממנה אני מתקדם. אני בוחן את הסיטואציה, כותב אותה, ומנסה לראות איך אני יכול להשתמש בה כנקודת פתיחה למחזה שלם. ברוב המקרים אני מוצא את עצמי נכנס למבוי סתום. לפעמים יוצא מזה מחזה שלם ולפעמים אני אפילו אוהב אותו.
גור קורן: כשיש פרמיס או מנגנון קומי שיכול להיות בסיס לסיטואציות קומיות זאת נקודת יציאה טובה, ואז אפשר לפתח את זה, להגדיל את זה, לפעמים להקצין לפי איך שאתה עונה על השאלה "איך אתה אוהב את הקומדיה שלך"?
עד כמה חשוב לך כמות ועוצמת הצחוקים של הקהל? מה היית מוכנ/ה להקריב בשביל עוד צחוקים, ועל מה לא היית אף פעם מוכנ/ה להתפשר?
ארז דריגס: צחוק זו השורה התחתונה, ואי אפשר להתווכח איתה. יחד עם זאת, צריך להזהר מאוד עם מה שמוכנים להקריב עבורו. אני לא מוכן להתפשר על האמת של רגע מסויים, בין אם זה בביצוע המשחקי, בבימוי, או בחומר הכתוב. אני מעדיף שלא יהיה שם צחוק אם צריך. לרוב בקומדיה טובה, אם מתמסרים לזה ולא נבהלים, לאחר הרגע הזה יגיע רגע של צחוק גדול הרבה יותר.
נעם גיל: כבן אדם שהולך להצגות, אני שונא לראות שחקנים שיוצאים מהדמות שלהם ועושים משהו מוקצן רק בשביל לקבל את האישור של הקהל שהם באמת מצחיקים. בעיני זה זלזול באינטליגנציה של הקהל. מצד שני, כמחזאי שכתב קומדיות וישב באולם בציפייה לתגובות צוחקות של הקהל, הייתי יותר סלחן לשחקנים שעשו את זה. בקיצור, אני צבוע.
נועה לזר קינן: הצחוקים של הקהל זה אולי הצליל שאני הכי אוהבת לשמוע אחרי הצחוק של הילדים שלי. יש סיפוק גדול ומיידי בתגובה על פאנץ' שנחת במקומו. בשביל עוד צחוקים אני מוכנה לחזור על גג שוב ושוב, מוכנה להאריך פאוזות, וגם שההצגה תאט קצת את הקצב שלה לרגעים, אבל לא אוסיף בדיחות שפוגמות ממש בקצב של הסצנה, או שחורגות מהפעולה של הדמות. בנוסף, אני לא אצחק על מגזרים שאני לא ממש מכירה ולא אשתמש בהומור גזעני. הכי אני אוהבת לצחוק על עצמי או על שכמותי.
רוני סיני: אני אוהב לשבת באולם עם אנשים שאני לא מכיר ולשמוע שהצלחתי להצחיק אותם. יחד עם זה, אם בדיחה מסוימת מפריעה למהלך ההגיוני של הסצנה אני תמיד אוריד אותה. המחיר כבד מדי ולא משתלם.
גור קורן: אין, צחוקים זה כיף, זה אושר, זה דלק, זה סם. אם קבעת לך את הטון של היצירה, טון ספציפי שיש בו מינון ברור של אוטנטיות והוא ברור לך אז לא תצטרך להקריב כלום.
עד כמה ההומור הפרטי שלך דומה להומור של רוב האנשים, ועד כמה זה משפיע על הכתיבה שלך?
נועה לזר קינן: יצא לי לשבת בהצגות בהן הקהל מתפרק מצחוק, בזמן שאני מבינה אמנם מה מצחיק, אבל לא מצליחה לצחוק מזה. ודווקא ברגעים שהאולם שקט פתאום משהו ממש מצחיק רק אותי. יש גם הצגות בהן אני צוחקת באופן מסונכרן עם שאר הקהל. בכל מקרה, כשאני כותבת אני אני מנסה למצוא מה יצחיק אותי, ומקווה שגם הקהל יצחק מזה.
נעם גיל: בקומדיות אנחנו יותר מרגישים את הקהילתיות שבתיאטרון. בכלל, אם אנחנו מכנים בן אדם מסוים "מצחיק", אנחנו תמיד מתכוונים לא להגדרה אובייקטיבית אלא לאפקט שלו על הקהל שלו ("הוא מצחיק אותי" או "הוא מצחיק את הקהל"). אם אין שום קשר בין ההומור הפרטי שלי ככותב לבין ההומור של הקהל, אז עדיף לזרוק את המחזה לפח במקום להעלות אותו על הבמה.
עד כמה המפגש עם השחקנים ועם הקהל משפיע על תהליך העבודה שלך ואיך?
מוריה זרחיה: ברוב המקרים אני אפגיש את החומר עם השחקנים בשלב מאוד מוקדם ולכל אורך התהליך. הם הראשונים שאני בודקת עליהם פאנצ'ים, הם עוזרים לי לעצב את הדמויות, אני שואבת מהם רעיונות ושומעת ביקורת. סוג התהליך הזה עוזר לי לכתוב יצירה הומוגנית ושלמה. המפגש הראשוני עם הקהל הוא האהוב עליי ביותר, פה אני רואה איפה טעיתי ואיפה קלעתי בול, ולפי תגובות הקהל אני משנה, משפצת ומשפצרת לאורך כל ההצגות הראשונות עד שאין שום פאנץ' שנשאר באוויר.
המפגש עם הקהל בקומדיה בהתחלה מאד מפחיד, כי קומדיה בה הקהל לא צוחק היא אירוע עצוב. אבל קומדיה תלויה מאד בטיימינג ולפעמים פאוזה של שתי שניות מבדילה בין גיחוך של הקהל לבין צחוק פרוע. אז ניתן ללמוד הרבה תוך כדי ההצגות הראשונות ולשכלל את הרגעים הקומיים.
גור קורן: כשמתקיים המפגש עם הקהל זה תחילת תהליך הפרדה שלי מהמחזה. הקהל הוא הדרמטורג האחרון של החומר וקובע את הדיוק הסופי של הטון שלו, כי עד כמה שהתכוננת לטון מסויים אי אפשר להכריח את הקהל לצחוק ויותר קשה מזה - אי אפשר להכריח אותו לא לצחוק.
רוני סיני: הקהל זה כמו חיה גדולה. נניח דוב עצום. ובדרך כלל כשמשהו מצחיק אותו הוא מצחיק אותו כל ערב, אפילו שהחליפו את כל האנשים באולם. זו תופעה מוזרה. החלפת חמש מאות איש ועדיין החמש מאות האחרים צוחקים באותו מקום. פלא טבע.
יש לך טיפים לכותבים מתחילים שרוצים לכתוב קומדיה?
רוני סיני: לא להיתקע על ההתחלה. קודם כל להגיע לסוף ואז להתחיל ללטש את ההתחלה. כתיבת השליש האחרון של המחזה זו המשימה התובענית והמאתגרת ביותר. אחרי שהסוף קיים יותר קל לכתוב את ההתחלה באופן מדויק. זה סיזיפי.
נעם גיל: אני תמיד עובד על פי "עקרון הלהפך". כשנכתוב סיטואציה מסויימת שבה יש אינטראקציה בין דמויות, אני שואל את עצמי מה התגובה ההגיונית של דמות אחת למה שדמות אחרת אמרה או עשתה ואז אני כותב בדיוק את ההפך. בקיצור, כל הזמן לשחק עם הציפייה של הקהל ולהפתיע אותו באופן שייראה בדיעבד מתבקש.
נועה לזר קינן: הייתי אומרת לכותבים מתחילים לחשוב קודם כל על משהו שמצחיק אותם. אפשר לבחור דמות עם איזה איפיון או חולשה קיצוניים (עדיף משהו שהם מכירים מעולמם), למצוא רצון שקשה לה מאד לממש, ואז לחשוב איך לאמלל את הדמות ולגרום לה להתסבך בדרך להשגת הרצון, אבל באופן כזה שלא באמת נדאג לגורלה- שזה אולי משהו שמבדיל בין דרמה לקומדיה. שנדע שיהיה לה סוף טוב. כמו כן, פערים עובדים טוב מאד בקומדיה. פערים בין דמויות או בין עולמות. למשל, כתבתי פעם מחזה קצר על בנות שבאות לעשות אודישן למקהלת בין המקדש השלישי. הפער בין העולם של האודישנים לבין המהות של בית המקדש, נתן בסיס קומי למחזה.
ארז דריגס: תכתבו את מה שמצחיק אתכם ומה שכואב לכם. בו זמנית. כמה שיותר אישי יותר טוב.
מה הקומדיה הישראלית המקורית הכי טובה שראית בשנים האחרונות ולמה חשבת שהיא טובה?
ארז דריגס: ״ימח שמי״ של יפתח אופיר ותומר אברהם בתיאטרון תמונע. הכי מקורית, הכי נועזת ובעיקר הכי מצחיקה.
רוני סיני: אהבתי את המוגבלים מאת גור קורן בבימויו של גלעד קמחי שהציג בבית ליסין. היה שם שילוב יוצא דופן של קומדיית פשע באמצעות קבוצת תיאטרון של בעלי מוגבלויות. זה דיבר אלי מאוד, כי אני עובד שנים עם אוטיסטים והטיפול בנושא נגע בי, וזה מחזה מבריק שכתוב ברגישות רבה והוא מצחיק מאוד.
נעם גיל: "עבדאללה שוורץ" של רמי וורד הפתיע אותי וקרע אותי מצחוק, וב"רינגו" של ירון אדלשטיין אני צפיתי בהנאה גדולה (שזה שם קוד להשתנתי במכנסיים).
גור קורן: מאד אהבתי את שני מחזות הזמר "הסוף" של מעין אבן וגיא ווינטרוב ו"נס ציונה המחזמר" של יעל טל, שהתברכו בכותבים מקוריים, שחקנים מצחיקים עם טעם טוב, ובימאי.ת שחיברו בינהם.
מה החלק הכי אהוב עלייך בתהליך יצירת קומדיה?
נעם גיל: כשאני מבין מי הן הדמויות שאני כותב, וכשהן מצליחות להצחיק אותי, הבדיחות מגיעות בקלות והכתיבה היא תענוג. עד שאני מגיע לשם... אללה יסתור.
רוני סיני: ההצגה הראשונה זה הזמן האהוב עלי. כי יום לפני זה מתרחש סיוט. השחקנים עושים חזרה מול אולם ריק ויש שקט ורק הבמאי והכותב יכולים לנחש שזה יצחיק ויכול לשבת מנהל אומנותי ולחשוב שאנחנו עומדים בפני קטסטרופה. ברגע שמגיע קהל ומתרחש הנס והקומדיה עובדת זו הקלה גדולה.
מוריה זרחיה: לצחוק. ממש לצחוק לאורך כל הדרך. בגלל זה גם אין סיכוי שאעשה בוטוקס כדי להעלים את קמטי הצחוק בלחיים ובעיניים, הם עדות חיה לכמה צחקתי בחיים האלה וכמה נהניתי. סתם אני צוחקת, בטוח שאני מתישהו אעשה בוטוקס אני לא יכולה להסתובב ככה מקומטת...
Comments