top of page

ראיון רב משתתפים על מחזות זמר ישראליים חדשים



למה דווקא מחזמר?

שי להב ("התחנה" תיאטרון חיפה, "שרוליק" הקאמרי/ סטודיו יורם לוינשטיין)

אני מכור כל חיי לשני דברים: מוזיקה, ולספר סיפור. אם אפשר לשלב בין השניים, מה יותר טוב מזה? אני חושב שהרגע שבו אתה מצליח להעביר סיפור שלם בשיר אחד, הוא התמצית היפה ביותר של אירוע בימתי.

הפורמט המסורתי של דרמה בימתית עם חמישה שישה שחקנים נראה לי, באופן אישי (ובהכללה גסה כמובן) מיושן, וכמעט תמיד נופל מהפוטנציאל של להביא את אותו סיפור במדיום מצולם. הערך המוסף של התיאטרון הוא בחוויה חד פעמית שאתה מעניק לצופה, שאי אפשר לשחזר אותה מול מסך, וזה מה שקורה במחזמר, שיש בו את האיכויות של הופעת מוזיקה חיה (בתנאי, כמובן, שלא מדובר בפלייבק. ורצוי, שתהיה תזמורת אמיתית).


אוהד חיטמן ("בילי שוורץ" בתיאטרון חיפה, "השנה היפה בחיי" בהבימה/חיפה)

באופן אישי, כיוצר רב-תחומי אני נמשך לאפשרות ליצור עולמות ויזואליים- מוסיקליים לסיטואציות דרמטיות. עצם היותי גם המחזאי, גם הפזמונאי וגם המוסיקאי- מאפשר לי לסנכרן באופן מקסימלי את התוכניתיות שביצירה. כמו כן, כאדם פרטי שידוע כרגשן וכמלודרמטי- אין ספק ש"בועת" המחזמר מספקת וממלאת אותי 😊


שירי נדב ("ג'נטלי", תיאטרון חיפה)

הייתי שמחה להגיד שבזכות המילטון או בוק אוף מורמונס, ראיתי ויש מחזות זמר מצויינים, אני אישית פחות מתחברת לאלו בחו"ל הבידוריים לשם בידור, כי אם זה לא נוגע לי בתוך הקרביים או איפשהו במינימום בגוף, אז לא בא לי סתם אומנות. אצלי ביום יום יש תמונות ושירים ומוסיקה וריקוד בצורת החשיבה, הנפש מקבלת ביטוי לפעמים במקומות פחות מותאמים, ואז במקום לדבר את זה המוח שלי ממיר את המילים להתרחשויות סוריאליסטיות. בקיצור, לקח לי שנים להבין שזה תיאור של הפרעת קשב אבל זאת גם מתנה נפלאה ליצירה ולתרפיה.

טריילר ג'נטלי המחזמר מאת שירי נדב, כתיבת שירים שאנן סטריט, בימוי משה נאור, לחנים אמיר לקנר


ירון אדלשטיין ("רינגו", הקאמרי)

יש את הסטיגמה על מחזות זמר, שפעם גם אני החזקתי בה, שמדובר בז'אנר שהוא בהכרח

מסחרי, רדוד ובומבסטי. זה לא בא משום מקום, יש למחזמר פוטנציאל מסחרי מאד גבוה ויש כנראה מי שניצלו את זה ותרמו לסטיגמה הזאת. כשהייתי בן 13 ונסעתי לטיול בר מצווה בלונדון, משום מה זה היה מובן מאליו שאני צריך לראות אתCat's , ואני לא זוכר הרבה מההצגה אבל אני בפירוש זוכר שחזרתי משם עם חולצה, כובע, ספל, מחזיק מפתחות ועוד כל מיני חפצים משונים שעל כולם היה את העיניים המזורגגות האלה של החתול, ובהתאם נוצר גם הרושם שלי על הז'אנר. התמזל מזלי שבשלב מסוים בלימודים צללתי יותר ברצינות לעולם הזה ונחשפתי ליוצרים מבריקים ומטורפים לגמרי, מגילברט וסאליבן ועד לזונדהיים ואחרים, שהיצירות שלהם מלאות במורכבות, עומק, תחכום ועדינות, והיום זה ברור לי שאם המחזמר כתוב טוב ומבוצע טוב – והדגש פה הוא על המילה "אם" – אז יש בו את הפוטנציאל להיות התיאטרון במלוא תפארתו, על כל החוזקות שיש לבמה להציע, כי בעצם כל אומנויות הבמה מתקיימות במחזמר באופן מלא – משחק, שירה, ריקוד וכו', כשכולן שלובות יחד לטובת הסיפור, שהוא תמיד לב העניין.


אליענה מגון ("על הגבעה", פסטיבל עכו)

במחזמר ״על הגבעה״ היה הכרחי להביא את החומרים בצורת מחזמר. היצירה מורכבת כולה מציטוטים של נערי/נערות גבעות ומתנחלים. ואחת המטרות המרכזיות של ההצגה היא להעמיד את הצופה מול הטקסטים, המעשים והדמויות האלה באופן ישיר ובלתי אמצעי, על מנת להציב מול כל אלה סימני שאלה. היכולת להזדהות ולהתנכר, להזדהות ולהתנכר, ולבסוף לגבש עמדה לגבי מה שאני צופה בו(נושא רלוונטי יותר מתמיד בימינו) מתאפשרים בזכות המחזמר. המחזמר הוא כלי מדהים המאפשר מעברים מהירים בין ניכור לחיבור. ושניהם בחוזקה. ניכור קל המלווה לעתים אף בצחוק מתקיימים בו ברגע שנכנסת מוזיקה ו/או שדמות פוצחת לפתע בשירה. זה משונה. ומעט מרחיק לרגע.

המודעות המשותפת בחלל התיאטרון לרגע ה״לא טבעי״ הזה מאפשר גם חיבור בין הדמות לקהל, מכיוון שהשחקנית רומזת לקהל - ״גם אני יודעת שזה לא טבעי, אני לא מנסה לעבוד עליכם שככה זה במציאות״. וכך נוצר מעין הסכם בין השחקנית לקהל שאומר: ״אנשים ודמויות לא פועלות ככה, החיים לא מתרחשים עלינו בשירה ובמנגינות, אבל אנחנו ביחד עוברים את מחסום ה׳לא טבעי׳ וצוללים אל עולמות בדיוניים משותפים. אין ממה לדאוג, הולכים את זה יחד״, מה גם, שאין כמו שיר טוב ומרגש בשביל להזדהות עם דמות ולאהוב אותה, לצחוק איתה או לבכות איתה. המוזיקה הקלילה, והמדבקת מרחיקה את הצופה ממשמעות חריפה של טקסטים כאלה ואחרים ויוצרת הזדהות והיסחפות.


מעין אבן ("הסוף", צוותא)

מוזיקה היא האמנות שאני הכי אוהב. תמיד חיפשתי לערבב בין מוזיקה לתיאטרון. ההצגה הראשונה שביימתי, ״איך להיות מאושרים ב-10 שלבים״, הייתה מין מופע יחיד עם פסנתרן ושירים. אחר כך יצרתי את ״הנסיכה אבנר״ עם אותו הפסנתרן (תומר בר) בז׳אנר שקראנו לו אופרת פופ, וזה היה מופע עם להקה חיה והמוזיקה והשירים היו התשתית שלו. ההצגות הראשונות של הנסיכה אבנר היו בלבונטין 7, כלומר במקום שהוא בכלל במה להופעות מוזיקה, כי היה חשוב לי למתג את האירוע בתור אירוע מוזיקלי יותר מתיאטרלי. בהצגות אחרות שלי גם כתבתי את המוזיקה בעצמי, למשל בהצגה האחרונה שהעליתי בפסטיבל עכו (״פ.י.ת״). חוץ מזה, תמיד אהבתי מיוזקלס, ותמיד נפתח לי הלב כשטסתי עם המשפחה ללונדון וצפינו במחזמרים המרהיבים, ותמיד אני אמצא את עצמי בוכה בהגזמה כשאני צופה ב״פנטום של האופרה״. אז לא היה לי ספק שמתישהו אני אאלץ לכתוב איזה מחזמר.

אבל בכלליות, אני משתדל לחקור כל סגנון שאני אוהב. ההצגה האחרונה שכתבתי, ״דור בא״, חוקרת את העולם של טרגדיה ואת העולם של קומדיה שחורה. ההצגה הבאה שאני מתכנן תחקור את העולם הדוקומנטרי. חשוב לי לבדוק עולמות יצירה שונים, לא להתמסר רק לסגנון אחד, כי החיים מורכבים, וכל סגנון יכול לתפוס רק פירור אחד שלהם. נראה לי שאם מישהו יצפה רק בהצגה אחת שלי, הוא לא יקבל תמונה מלאה ומדויקת. במחזמר ״הסוף״ באים לידי ביטוי צדדים מסוימים בי, וצדדים אחרים נאלצו להידחק הצידה. אז אולי רק גוף יצירה שלם עשוי מיצירות שונות בסגנונות שונים יוכל לבטא באמת ובתמים את השלם.

יעל טל ("נס ציונה המחזמר", קבוצת עבודה)

כי לפני עשר שנים בערך הלכתי ברחוב ופגשתי תלמידה לשעבר. שאלתי אותה מה היא עושה בימים אלה, אמרה שהיא שרה. אמרתי לה "ווואו איזה יופי אם היו נשארים לי שלושה חודשים אחרונים לחיות או משהו הייתי רק שרה" היא הסתכלה עלי מוזר ונפרדנו.

אחרי שהיא הלכה היו לי שתי מחשבות - האחת, אני חייבת להשתפר בסמול טוק.

השנייה, האם אני מחכה לדיאגנוזה מהרופא כדי להתחיל לשיר ? מה קורה? שנה אח"כ עליתי עם מופע בום התאהבתי ששם ברוב חוצפתי אני שרה. משם ועד לביים מחזמר הדרך קצרה מאד וההתדרדרות מתבקשת. שנים של קיו טו קיו בתמונע, ואני בעצם מקנאה באלה שם בבר שעושים בלאנס. גם בסדנאות כתיבה שלי אני מעודדת את המשתתפים עידוד מסיבי לשיר. כשאדם או דמות מתחילה לשיר זאת עלולה להיות תפילה.

זה עלול לקחת את התודעה והלב שלי איתו עם קצת פחות מודעות ושליטה.

וכמו שאמרו ברחוב סומסום שם קורים ניסים.


נס ציונה המחזמר מאת ובבימוי יעל טל, מוזיקה נעמה רדלר


איך היית מגדיר/ה מחזמר? כל מחזה שיש בו שירים הוא מחזמר?

שי להב

במחזמר המוזיקה היא חלק בלתי נפרד מהסיפור ומבניית הדמויות. במחזה עם שירים, דוגמת "אידה" שכתבתי בהבימה, השירים הם יותר חיזוק או הרחבה של המחזה הקיים. למעשה, אפשר לבחון את ההבדל בפשטות: אם יוציאו את השירים מההצגה, האם היא תוכל לעמוד בפני עצמה. פחות מוצלחת, כמובן, ועדיין זורמת מבחינת מבנה העלילה.


מעין אבן

התואר מחזמר, מבחינתי, לא מתאר רק את הרכיבים של היצירה (השירים והריקודים), אלא גם את המסורת שבתוכה היצירה נוצרת. במובן הזה, מחזה עם שירים הוא לאו דווקא מחזמר; הוא יהיה מחזמר אם הוא יבקש להיות חלק משרשרת של יצירות מחזמר ואם הוא יסכים להיות קשור בהן. אני לא רואה ערך, למשל, להתבונן ביחסים בין ״פופר״ או ״שיץ״ של חנוך לוין (שניהם מחזות עם שירים) לבין המחזמרים ״סיפור הפרברים״ או ״קברט״; היחסים האלו לא שופכים עוד אור על היצירות הללו. זה נכון גם לגבי המחזות-עם-שירים של ברכט. למסורת האמנותית יש משמעות, כי כל דבר בעולם הוא ביחס לדברים אחרים, וגם יצירה היא תמיד ביחס ליצירות אחרות, ואם משהו הוא ״מחזמר״ אז הוא בהכרח ביחס לשאר המחזמרים — לא משנה איזה יחס זה, אפשר שזה יהיה יחס אוהב ואפשר שזה יהיה יחס מלגלג, אפשר יחס של השראה ואפשר יחס של דחייה, זה לא משנה, הוא תמיד יהיה ביחס.


שירי נדב

מחזמר? עניין ה"מחזה" וה"זמר" לא עושה חסד להצגה. מי אומר היום 'זמר'? מילה חסרת יצר , חסרת ליבידו. הפוך ממיוזיקל. יאללה האקדמיה ללשון זה הזמן לשינוי.


מה ההבדל העיקרי בעינייך בין כתיבה של מחזמר לכתיבה של מחזה רגיל?


מעין אבן

אני לא בטוח מה זה ״מחזה רגיל״. בינתיים נדמה לי שלכל מחזה נדרשת כתיבה אחרת. אני מאמין גם שאם אכתוב מחזמר אחר, הוא ידרוש כתיבה אחרת. אבל אני כן יכול לזהות מחוויית הכתיבה הספציפית של המחזמר שהכתיבה מהסוג הזה מבקשת מהכותב לתת במה לכוח הפנימי שרוצה לשיר ולרקוד; גם כשכותבים את הדיאלוג או את המבנה, משהו בכתיבה שר ורוקד. אני מדבר על על שיר וריקוד בתור פילוסופיה ולאו דווקא בתור פרקטיקה: משהו בקלילות ובמעגליות שמציעים המחול והמוזיקה חודר לשורשים של הכתיבה.


אוהד חיטמן

קידום העלילה במחזה רגיל הוא קריטי, ובסיום כל סצנה הגיבור או הסיטואציה מתקדמים למקום חדש. במחזות זמר ישנם גם שירים שאינם מקדמים עלילתית אלא נכנסים "לראש" של הדמות ששרה, ובסיום השיר חזרנו לאותה הסיטואציה. במחזמר, כחלק מהווייתו כ"Entertainment" ישנם גם לפעמים "Show Stoppers" – שירים שמהותם היא "נטו בידור".

טריילר המחזמר בילי שוורץ, מאת אוהד חיטמן ושירלי דשא, בימוי דניאל אפרת, לחנים אוהד חיטמן

ירון אדלשטיין

מעבר לכל מיני מאפיינים שמייחדים את המבנה של מחזות זמר, הז'אנר מאפשר בכתיבה שלו לגלוש בצורה ישירה לשפה לירית, לשפת שירה, על כל האפשרויות שגלומות בה. וכשהשירים שלובים ומחזקים את הדרמה ואת הסיפור אז היצירה מרוויחה בנוסף לדיאלוג, שלרוב הוא יותר ריאליסטי, גם את הכוח של השירה. לי אישית זה מאד כיף, אני אוהב לכתוב שירים, ובמחזמר זה מתבקש שתהיה מן מחזאי-משורר שכזה.


שירי נדב

זה קשור בכמות ובאיזון שחלוקה בין הטקסט לשירים שבעצם נובעת מתוך הדמויות עצמן, הדמויות מגיעות לקצה של הטקסט או של הרגש, משהו מתפוצץ שם וזה הרגע שבו המוסיקה חייבת להכנס, באותה השניה חייבים לשנות פורמט - ואז נכנס השיר.אבל האמת שאני חושבת, שאין כבר שום צורך בהגדרה וגידור של יצירה, ב2023 יש בינה אנושית כבר, אי אפשר להיתפס למילה כדי ליצור, היצירה צריכה להיות מורכבת מאמת פנימית, מהצורך לספר, מהאהבה ליצירה המסוימת הזו ומהחשיבות שלה בעולם. ואם היצירה הזו יש בה שילוב של כמה אומנויות כדי לאפשר לסוריאליזם שבנפש מקום, זה פיצוץ.


עד כמה המלחין, הבמאי, הדרמטורג, המנהל האמנותי, או מי שכותב את השירים (אם הם לא המחזאי) צריכים לדעתך להשפיע על תהליך הכתיבה של המחזה, ואיך ?


שי להב

בעיניי מלחין הוא חלק בלתי נפרד מיצירת המחזמר, ולכן רצוי שייכנס בשלב מוקדם ככל האפשר של היצירה. כלומר, זה לא שאתה כותב מחזה ומשאיר שלט: "פה יבוא שיר", ורק אז מצרף מלחין. אלא אתה מתקדם בכתיבה במקביל להלחנה. המוזיקה יכולה – וצריכה – להשפיע על סגנון הכתיבה. גם של השירים עצמם, אבל גם של הסצינות המדוברות. אם המלחין שלך מצטיין בסוגה של קברטי ואפל, למשל, זה משהו שיקרין גם על האופן שבו אתה כותב.

טריילר התחנה מאת דפנה אנגל ושי להב , בימוי שוקי וגנר, ניהול מוזיקלי ועיבודים: טל בלכרוביץ

שירי נדב

ברור דיאלוג הוא צורך של המחזה, וה"גיב אנד טייק" הזה שיש בשיח היוצרים הוא מאד משמעותי, לשכתוב, להבנה, להביא לאיזה מיצוי של היצירה. ב'ג'נטלי' שאנן סטריט כתב את השירים, אמיר לקנר הלחין. זו כבר תשובה מלאה, השירים של שאנן הופכים אותך, בועטים מבקשים להזיז דברים בעולם . אבל בעצם שאנן סטריט נכנס רק אחרי שסיימתי לכתוב את המחזה עם סימוני שירים ומהות ושאנן דיבר את הנפש של המחזה לתוך השירים.


מעין אבן

מתחשק לי לענות על השאלה הזאת תשובה ואז לסתור אותה: אני אוהב ליצור בשותפות. יש את החדווה הזאת של ליצור יחד, תמיד זה מרגיש לי הכי קרוב לאיך שהרגיש לשחק יחד בקוביות בגן. אני לא יודע איך אפשר לכתוב בלי שצוות היוצרים שלך ישפיע עליך. בכל יצירה שיצרתי תמיד המוזיקאי היה חלק מהותי מהכתיבה, וככל שיכולתי גם השחקנים והמעצבים, ואם לא היה ידוע מי הם בשלב הכתיבה אז ברור שהטקסט הסופי של ההצגה הוא רק טיפ טיפה מזכיר במשהו את הדראפט שאיתו התחלנו את החזרות. המקרה של ״הסוף״ הוא בכלל מיוחד, כי הפכנו למין צוות: יש את גיא וינטרוב, שכתבנו יחד את המחזמר והוא הלחין והפיק וגם משתתף כמספר ופנתרן, ויש את אלעד טל שעזר בכתיבה ובהלחנה ומשתתף כמספר, גיטריסט וחצוצרן, ויש את תומר רבינוביץ׳ שהוא המנהל המוזיקלי ומשתתף כגיטריסט, ואנחנו ארבעתנו מנהלים את הפרויקט ומקבלים החלטות יחד, וברור לי שאף אחד מאיתנו לא היה יכול לעשות את זה לבד. אבל הנה מגיעה הסתירה: אני שונא לתת מקום להשפעות כשאני מרגיש שהן זרות ליצירה ולא נובעות ממניעים טהורים, מאנשים (כמו מנהלים אמנותיים) שדוחפים את תפיסת העולם שלהם בכוח ליצירה שלי, שאמורה לבטא את תפיסת העולם שלי. אז דרך האמצע בשבילי היא לדאוג לשתף פעולה רק עם מי שיש לי אמון בה או בו, כלומר עם מי שאני אשמח להיות מושפע ממנה או ממנו, ואז אפשר להיאטם בנחת מול כל השפעה לא רצויה.


מה לדעתך צריך להיות תפקיד השירים במחזמר? מתי דמות תתחיל לשיר במקום לדבר? מה ההצדקה? איך בונים את הקונבנציה?


ירון אדלשטיין

אני חושב שככותב המצפן שכדאי לעבוד איתו זה לזהות במהלך הכתיבה מתי אתה מרגיש שאתה יכול ובא לך לבטא משהו דווקא דרך שיר, משהו שאתה לא בהכרח יכול לבטא דרך הדיאלוג, שהליריות שהשירה מאפשרת פותחת עבורך שם דלת. לפעמים זה פשוט קופץ כרעיון, כמשהו שמגניב אותך, ותכלס אין בכתיבה מצפן יותר טוב מזה לטעמי, כי שם שוכנת המקוריות.


שירי נדב

כשאני כותבת, זה עם פלייליסט של שירים, שירי השראה שיש בהם את הקצב את הטמפרטורה ואת הריח של הדמויות ושל המקום, זה הולך איתי כל היום ובכל התקופה של כתיבת המחזה, המוסיקה היא מה שחודר לתוך הגוף, לנשימה, יש בה את המהות שהיא לא ריאלית אלא קשורה בסימבולים פנימיים., אם המחזה אמור להשאר בתוך הדיאלוגים זה קורה מעצמו הדרמה נשארת במילים במה שהגדרת כמחזה רגיל אבל אם המקומות האלו

שהם בנקודת הקצה של הדרמה של ההתרחשות, שאני מדמה אותו מן קצה הר שהדמות רצה אליו ועכשיו מה עושים, אז שם בקצה ההר במרווח של האוויר שיש בו שמיים ותהום , שם ההתרחשות של השיר, של המוסיקה, אלו הכנפיים שאיתן עפים להמשך העלילה, חזרה לאדמה. כשכתבתי את ג'נטלי השירים נכנסו בנקודת קצה הרגש, כשהמצב הנפשי של הדמויות התפוצץ החוצה לתוך המוסיקה לתוך ההיפ הופ והראפ, אבל בדיעבד הבנתי שהכנסתי את השירים גם כדי ליצור את מרווחי הנשימה בתוך האינטנסיביות מה שאומר שבמקומות מסויימים את השירים יה צריך לקשט בנצנצים או בהומור שחור , כדי שהטראגיות שבעלילה תרד בגרון לפעמים בלי שהקהל ירגיש.


אליענה מגון

"על הגבעה" מדבר על תופעה מוכרת, פוליטית, אידיאולוגית, המייצגת אוכלוסייה מסוימת במדינה, הדמויות מתחילות לשיר כשהן מדברת על רעיון ״גדול״, על אידיאולוגיה חזקה, או על נושא בוער. במהלך הנאמברים הדמויות מגלות צדדים ופנים נוספים שלא חשבו עליהן ביחס ל״רעיונות הגדולים״ עליהם חונכו. השירה של האידיאולוגיה, והאמירות של הדמויות ביחס לתפקידן בגבעה הופכות את הטקסטים לסיסמאות ולמעין ״פזמון חוזר״ ומדבק, שעובר מדור לדור, ועכשיו גם לקהל. השלב הבא הוא כמובן לבדוק עד כמה מהנה עבור הצופה לשיר את הפזמון החוזר הקליל והקצבי: ״אין מה לעשות הערבים מבינים את זה ממזמן, זה או שאנחנו כאן, או שאנחנו לא כאן״.

טריילר "על הגבעה" מאת קרן שפט , בימוי אליענה מגון, לחנים אודי אהוד קנבל

שי להב

האינסטינקט שלי, כמי שבא מעיתונות ומקולנוע דוקומנטרי, הוא שסיבת הפריצה בשיר תהיה "מוצדקת". כלומר, זה יהיה קטע מתוך הופעה של הדמות, או סיטואציה שבה הגיוני שתתחיל לשיר. אבל אני כובש את האינסטינקט הזה, כי דווקא חוסר ההיגיון שבמחזמר הוא כל הקסם. אם אתה מרגיל את הקהל כבר מהרגע הראשון למנגנון שבו השירים נכנסים לתוך הסיפור, אתה יכול עקרונית לעשות לגמרי כרצונך. באופרת הרוק "שרוליק" שכתבתי לקאמרי בשיתוף הסטודיו של יורם לוינשטיין הייתה, למשל, דמות של שטן – מילואימניק צברי מחוספס בשם יוס – אבל שטן. ובכל פעם לפני שנכנס לבמה, הייתה הקדמה מוזיקלית קבועה שבישרה על בואו, שהתחלפה בשיר פרוע שהוא מיהר לבצע. העובדה שיוני רכטר הלחין את השיר לא הזיקה, כמובן, לתוצאה.


מעין אבן

אני לא יודע אם יש תפקיד לשירים במחזמר חוץ מלהיות שירים במחזמר. תמיד מצחיק אותי לחשוב על ״תפקיד״ של דברים. לשיר או לריקוד אין תכלית חוץ מעצמם. נראה לי האמנות התיאטרונית והסיפורית נשענת על תודעה תכליתית וסמלית — לכל דבר יש משמעות ויש סיבה. אבל אף אחד לא שומע שיר יפה ושואל ״מה התפקיד של השיר הזה?״. אני יודע שאוהבים להגיד ששיר במחזמר צריך להיות מקדם עלילה, ושמעתי פעם מישהו כריזמטי אומר ששיר במחזמר בוקע רק ברגע שהדמות כבר לא מסוגלת לדבר יותר, אבל אני לא יודע אם זה נכון, כלומר אם זה נכון באופן גורף, כלומר אם זה מוכרח להיות ככה. לפעמים פשוט מרגישים שעכשיו הדמות רוצה לשיר, ולמזלנו אנחנו במחזמר, אז מותר לה.


יש עכשיו גל חדש של יוצרי מחזות זמר ישראלים , שמצליח מאוד בעיקר בפרינג', אבל לא רק, שמתייחס לז'אנר בקריצה של אירוניה, על גבול הפרודיה העצמית. למה לדעתך זה קורה? בעד או נגד?

אוהד חיטמן

אני בעד לחלוטין! שפת מחזות הזמר המודרנית הינה ברורה ומובהקת: סיפור שהינו בגובה העיניים, דמעות מעוררות הזדהות (בשנים האחרונות מגמת של הדגשת העצמה נשית והעצמה להטב"קית) וכמו כן ז'אנר שמודע לעצמו ומיועד לדעתי בעיקר לקהל ש"לא אוהב את הז'אנר".


שי להב

כדי לייצר מחזמר "קלאסי", שלוקח את עצמו ברצינות, צריך רמה גבוהה מאד של מיומנות והשקעה. אחרת, קל מאד ליפול למשהו בינוני, ואפילו לרגעי במה מביכים. ברגע שאתה הולך על פארודיה אתה עוקף את כל הסיכונים האלה, ואז מראש הכל נסלח לך. החיבורים הלא מדוייקים בין הטקסט והשירים, הנאמברים הלא מהוקצעים, עצם הרציונל של לפרוץ בשירה וכו'. ואפשר גם לייצר מחזמר כזה בהרבה פחות השקעה, כי הוא צוחק על עצמו ועל הז'אנר במוצהר. אני מאד מחבב את האירוניה הזו וחושב שיש לה מקום, אבל היא לא תחליף לדבר האמיתי.


מעין אבן

שאלה מורכבת בשבילי, כי אני לא יכול להתעלם מהעובדה ש״הסוף״ הוא דוגמה בולטת לתופעה הזאת, ואני אמביוולנטי כלפי התופעה. אני זוכר שלפני ארבע שנים כשהעליתי את "הנסיכה אבנר", שזאת גם יצירה עם קריצה ואירוניה, היה לי מאוד חשוב לשבור את החשיבות העצמית של התיאטרון, ולהזכיר שקודם כול באנו להשתטות, שזאת אמנות של שיכורים ומשוגעים שמזכירים לעולם שהחיים הם משחק, והרוח הזאת המשיכה איתי גם במחזמר ״הסוף״, ובכלל כשכותבים בז׳אנר עם כל כך הרבה פתוס אי אפשר לא לצחוק על זה, ובעצם אני לא יודע איך עוברים את החיים האלה בלי לצחוק עליהם ולזכור כל הזמן שהכול שטויות. גם אי אפשר להתעלם מהעובדה שהאירוניה והמודעות העצמית נעשו תופעה תרבותית, עם סדרות כמו ״ריק ומורטי״ ו״בוג׳ק הורסמן״, ובעצם בכל מקום, אולי כי זאת תקופה שמכורה לרפלקציה, ואני מת על זה שכל דבר היום הוא גם אמיתי וגם מגוחך, שאתה לא יכול היום לכתוב דמות שהיא רק מעוררת הזדהות או רק נלעגת — הרי זה הרבה יותר קרוב לחיים ככה, כי החיים הם תמיד גם וגם. ותכלס אני גדלתי על מונטי פייתון, וגם השותפים שלי למחזמר גדלו עליהם, אז הרבה ממלאכת המודעות והאירוניה למדנו בכלל מהם. אבל כנגד, ככל שהתופעה הזאת מתרחבת, אני מוצא את עצמי מובך משיתוף הפעולה שלי עם האופנה, ומתגעגע לאמנות שמעזה להתמסר בלי הסתייגות, שבאה לבנות ולא לשבור, והאמת שאני מפחד לפעמים שכל מעטפת המודעות היא שריון שמכסה על הכאב האמיתי, ואמנות בלי כאב היא מיותרת בשבילי. אז בנקודה שאני נמצא בה עכשיו, אני מיציתי לגמרי את הסגנון הזה, ואני לומד מחדש ליצור בלי להסתתר בתחפושת מנצנצת של פרודיה.

הסוף מאת מעין אבן וגיא וינטרוב , בימוי מעין אבן, לחנים גיא וינטרוב

ירון אדלשטיין

אני חושב שעם קריצה והתייחסות פרודית לז'אנר שאתה יוצר בתוכו כדאי לעבוד מאד במידה, אולי כתבלין או כניואנס, לא כמהות. קצת כמו ציניות בחיים, זה לפעמים משעשע, אבל במינון גבוה מדי ולאורך זמן זה דבר מעצבן ומוגבל. אני חושב שבסוף כקהל אנחנו רוצים להתמסר באמת לאמנות, לסיפור, שהלב יפתח באמת, וכדי שזה יתאפשר אז היוצרים חייבים לפתוח את הלב שלהם. זה כמובן יכול גם להיות מצחיק ומשוגע והכול, אבל זה חייב לנבוע מתוך איזשהו גרעין של אמת, מתוך משהו שבאמת מפעיל אותך כבן אדם ושאיכפת לך ממנו. אחרת סתם חבל על הזמן.


יש משהו שמבדיל בין מחזות זמר ישראליים מקוריים לבין מחזות זמר מיובאים? מה ההבדל?


שירי נדב

כר גידול, ברור. אני יכולה לכתוב את הסיפור שלי שמתחת לפני השטח, הילדים, בית, זוגיות, הפחד לאבד את מה שיש בתוך רגע. נושא אישי תמיד ייגע בארכיטיפ כללי, של הכלל. אבל כשאני נוגעת בפחד לאבד את הטוב שיש בתוך רגע, כאן במציאות הישראלית זה שונה מהחרדה שיש בצרפת למשל, כי פה היא מעורב עם התרבות, עם ההומור, הציניות, ודווקא סיפור העלילה ב"ג'נטלי" ששייך לכאן, לזוג מבקשי מקלט מניגריה שנולד להם תינוק לבן, ויחד עם החיים והקהילה בדרום תל אביב והיחס של המשטרה, זה מאד ישראלי ועדיין זה יכול לעבוד בכל ארץ, זאת אומרת שהתמהיל של האישי של המחזאית יחד עם סיפור העלילה, יחד עם דרך ההצגה, אז כל אלו ביחד יוצרים את החיספוס הגס והמהמם שיש למחזות זמר בארץ לעומת הדיוק והאסתטיקה שקיימים יותר בחו"ל.


מעין אבן

שני ההבדלים העיקריים שאני רואה הם השפה והתרבות. צריך להודות באמת: גם אם אתה אהוד מנור, עדיין תרגום של שיר תמיד יאבד משהו מהשיר. בגלל זה אין דבר שלם יותר משיר בעברית שנכתב בעברית והולחן למילים האלה בדיוק. אז אי אפשר לא להרגיש כשהיצירה נכתבה בשפה שמדברים בה. חוץ מהשפה, גם הקונטקסט התרבותי הוא משמעותי. אפילו שהשתדלנו ב״הסוף״ לכתוב מחזמר שהעלילה שלו לא קשורה לישראל, עדיין ברור לי שאנחנו מושפעים מהתרבות שאנחנו חיים בה, ואני מאמין שלקהל יש צמא לצפות ביצירות שנעוצות בתרבות שלו. אני לאו דווקא תומך בטרנד של יצירות שמדברות באופן מילולי על התרבות, וחבל לי שכמעט כל מחזמר מקורי חדש עוסק בישראליות — כמה אפשר לראות דתיים, חיילים, תל אביביים מתנשאים ופריפריאליים שחולמים בגדול? אני אישית מחפש יצירות עם מרחב של דמיון, שמתבוננות במציאות דרך משל.


אוהד חיטמן

רוב היוצרים הבולטים כיום בארץ שולטים לחלוטין בז'אנר ומודעים לשפה התיאטרלית השולטת בעולם. לצערי, מספרם אינם גדול ומכיוון שכך, אני מזהה מגמה שרוב אלה המייבאים מחזות זמר או לחלופין יוצרים "מקוריים"- מתבססים על המוכר והידוע ולא מנסים "להמציא את הז'אנר". לצערי, לרוב אנחנו נמצאים כ15-20 שנה "אחרי העולם". עם זאת, אני מאמין בדור החדש של היוצרים שאינו מנסה להיות "כמו" או בקלישאת "ברודוויי/ ווסט אנד" , אלא מנסה לפצח את עצם היותנו שונים. העולם לא מחכה ליוצרים שיהיו "אמריקאים/ בריטיים". הסיכוי היחידי שלנו להצליח בעולם הוא אם נשמור על ה"אקזוטיות" בעלילות שניצור אך נישאר עם היד על הדופק בכל הקשור לסגנונות המוסיקליים הפופולאריים.


מה דעתך על הז'אנר של Jukebox musical - מחזות זמר שמבוססים על שירים מוכרים? מה ההבדל לדעתך בכתיבה של מחזמר כזה, לעומת מחזמר בו השירים מקוריים, ונכתבים בשבילו במיוחד?


ירון אדלשטיין

לדעתי במחזמר כזה הפוטנציאל המסחרי גבוה, והפוטנציאל האמנותי מוגבל. נראה לי שכל העסק התחיל עם מאמא-מיה, שמבחינה מסחרית זאת הייתה הברקה כי בתקופה שהמחזמר יצא ABBA היו גם פופולריים עבור הדור המבוגר שגדל עליהם, אבל גם בדיוק היה להם רטרו מאד חזק, וככה המחזמר משך קהל גדול. בעקבות ההצלחה שלו התחילו לייצר עוד ועוד מחזות זמר כאלה, בעצם עד היום. אמנותית זה מוגבל כי הכותב חייב להתאים את העלילה שלו לשירים קיימים, בלי האפשרות לשנות את המילים או את הלחן גם אם זה מתבקש עבור העמקת הסיפור. אז כמו כל דבר אחר אפשר לעשות את זה באופן יותר מוצלח או פחות, אבל המגבלה האמנותית היא מובנית. מבחינה היסטורית אפשר להסתכל על האופנה הזאת כרגרסיה למחזות מוסיקליים מסוף המאה ה-19 שפשוט אספו בהם כל מיני שירים שהקהל הכיר ואהב ותפרו סביבם עלילה. גם אז זה הצליח מסחרית אבל לא הרבה יותר מזה.


מעין אבן

עוד לא יצא לי לראות מחזמר בז׳אנר הזה שאהבתי, אבל אני לא חושב בהכרח שזה בלתי אפשרי או פסול. אני כן מניח שלרב הבחירה בז׳אנר נעשית מטעמים מסחריים, ובכל פעם שיוצרים יצירה מטעמים מסחריים פיה אחת מתה.


שי להב

למרות שהוא סובל ממוניטין מפוקפק, אני מאד אוהב את הז'אנר. וגם הרביתי לעסוק בו, בהצגות ילדים (משירי מרים ילן שטקליס, יוני רכטר, גידי גוב ועוד). יש משהו מאד מאתגר עבור הקהל במפגש עם הרבה שירים חדשים לגמרי, שמעולם לא שמע. וברגע שאתה מפגיש אותו עם שירים מוכרים ואהובים, אתה גם מקל עליו וגם – וזו השאיפה המרכזית – מצליח להעניק לשיר המוכר משמעות והקשר חדשים. כמובן שהז'אנר הזה מציב אתגרים, כמו איך לשלב בעלילה את השירים באופן לא מאולץ. מנסיוני, צריך לייצר קודם כל סיפור שעומד היטב גם בפני עצמו, ורק אז לשזור לתוכו את השירים. והכל בהנחה שמדובר ברפרטואר מספיק עשיר ומגוון כדי שתהיה אפשרות של בחירה ומשחק בין השירים. עוד רצוי שכל השירים יהיו של אותו יוצר, מה שמקנה לכולם dna אחיד שבעצם משתלב ומנהל יחסי גומלין עם סגנון הכתיבה של המחזאי.


על איזה מחזמר ישראלי שנכתב והופק בשנים האחרונות, היית ממליצ/ה?


ירון אדלשטיין

"בילי שוורץ". אני זוכר שראיתי אותו די במקרה בהצגה הראשונה שלו, עדיין בגרסה מוקדמת במסגרת חג המחזמר בבת-ים, ואני עדיין זוכר אותו כמעורר השראה. השירים שאוהד חיטמן כתב והלחין היו מקוריים מאד, ומורכבים טקסטואלית ומוסיקלית, ובכלל הוא היה מצחיק ופיוטי ונוגע ללב, וטלי אורן בתפקיד של בילי הייתה כובשת.


מעין אבן

המחזמר ״האחד״ של תיאטרון המשולש. אני ממליץ מכל הלב אפילו שאני חושב שהמחזמר מהדהד תפיסת עולם שאני מתנגד לה נחרצות. אבל עצם ההתנגדות מעידה שיש תפיסת עולם ליצירה, וזה הכי חשוב מבחינתי, לא משנה איזו תפיסה זאת, ועל אחת כמה וכמה שתפיסת העולם זוכה לבמה במחזמר שובר מצחוק ונוגע ללב עם מוזיקה יפהפה וקאסט מושלם.

טריילר האחד מאת ובבימוי רום רזניק, לחנים ועיבודים מוזיקליים כנען לבקוביץ

אליענה מגון

אני ללא ספק ממליצה על ״רינגו״ בתיאטרון הקאמרי, שכתב ירון אדלשטיין החד פעמי וביים עמית אפטה האדיר, מוזיקה מדבקת של אלון גלזינגר (שאחראי גם אצלנו ב"על הגבעה" על העיבודים וההפקה המוזיקלית), השחקנים הם הקבוצה הצעירה של התיאטרון שמוכשרים עד הגג. זהו מחזמר מצוין, מאוד ישראלי ומאוד רלוונטי, המעורר צחוק והזדהות וחיבור, שבמשפט אחד מדבר על זה שהחיים בישראל זה זין אחד גדול, שכולנו מקבלים מדי יום. מה יותר רלוונטי מזה?

טריילר המחזמר רינגו, מאת ירון אדלשטיין, בימוי עמית אפטה, מוזיקה אלון גלזינגר

שירי נדב

נס ציונה המחזמר - בזכות ההומור המתחרע בזכות הקאסט הסופר מוכשר, ובזכות ההוכחה שכשעושים משהו מהבטן זה עובד פיצוץ גם בתקציב קטן.

החבדניקים- האסתטיות והיופי ברמה של חו"ל בכל מילימטר בהצגה, הנגיעה באומץ וכביכול בקלילות בנושאים מהותיים. היוצרים הסופר מוכשרים כל אחת ואחד.


אוהד חיטמן

הפונדק"- לשעבר סטודנטים בוגרים שלי ובראשם רום ברדוגו מהתוכנית הייחודית בבית הספר למוסיקה "רימון" המכשירה לכתיבת והלחנת מחזות זמר יצרו מחזמר משוגע ומופרע עם כתיבה מופרעת לצד ביצועים מבריקים. העובדה שהקבוצה בבימויו של יותם קושניר הגאון הפיקה את המחזמר עצמאית רק מחזקת את זה שהדור הנוכחי רעב לז'אנר יותר מהדור שלי וגם יודע לתרגם את החלומות לפסים פרקטיים.

אני יודע על קבוצות צעירות מוכשרות נוספות שמפתחות בימים אלה מחזות זמר מקוריים נוספים עבור תיאטראות רפרטואריים וגם לגופים עצמאיים. תופעה מבורכת ביותר!


טריילר הפונדק מאת רום ברדוגו, דניאל ויסמן ויותם קושניר, מילים, לחנים, עיבודים וניהול מוזיקלי רום ברדוגו ודניאל ויסמן, בימוי ודרמטורגיה יותם קושניר




194 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

לוח הצגות

bottom of page