השבוע הורידו הצגה שלי. שלנו. הצגה שכולה התעקשה על פרספקטיבה נשית. "אינסטינקט בסיסי" היא הצגה שמשלבת עדויות של חיילות ששירתו בשטחים. לפני שבועיים היא הייתה אמורה להופיע בתיאטרון הפרינג' בבאר שבע , היא בוטלה וצונזרה בעקבות לחץ שהופעל על התיאטרון.
"אינסטינקט בסיסי" היא הצגה שיש בה עדויות של חיילות אבל בעצם היא ניסיון שלנו – נעמה רדלר ענת דרימר ואני להתעקש על הפרספקטיבה הנשית בנושא הכי פחות נשי שיש. צבא. ביטחון.
ענת דרימר, יעל טל ונעמה רדלר, מתוך המופע "אינסטינקט בסיסי"
איך אנחנו מתעקשות על שיח נשי בשדה שהקול היחידי ששולט בו הוא גברי ביטחוניסטי. איך אנחנו זונחות, גם אם לרגע, את תפקיד "תומכות הלחימה" ומדברות אותנו. על אמת. שמות את הקול הנשי, של החיילת, של האמא, של האהובה, של הבת. איך אנחנו נלחמות על הזירה הזאת ולא נכנעות לשיח הידוע המשתיק , המצמצם.
איך אנחנו לא נכנעות לשיח שרגיל להיות צודק או מטיף ומתעקשות על רכות מפתיעה.
השבוע הורידו לנו את ההצגה.
קשה לי לכתוב על כתיבה נשית הלילה.
הסיפורים המצחיקים פחות מדברים אלי כרגע.
העולם כולו, ממש כרגע גועש סביב החלטת בית המשפט בארה"ב לא לאשר הפלות .
מישהו כותב למישהי נסערת בפייסבוק
"את מגיבה מהבטן"
אלוהים. כן. מהבטן. מהבטן היא מגיבה. בדיוק בדיוק משם.
כמה לא פשוט להרשות לבטן לצאת .
כמה מחסומים בדרך.
לפעמים הרגשתי שיש לי קהל של מיליוני גברים שעומד בדיוק בין הבטן לראש.
משגיח. שלא יעברו דברים ללא עיבוד. איבוד.
שאדאג לשלם את המס.
לפני כל משפט מהלב פאנץ'.
לב פאנץ'.
פאנץ' לב.
לא להיתפס רגשנית.
לא לצאת סתומה.
לא להיות פשטנית.
לכסות בערימות ערימות של הומור עצמי לפני כל אמירה.
שיהיה לך אליבי.
בכל יום אחר לכתוב על כתיבה נשית היה נראה לי הזדמנות לחגיגה.
הייתי כותבת על הריגוש שבקול הנשי החדש שפורץ לחיינו
איך סדרה כמו "פליבג" או "המפקדת" מדגימה היטב עד כמה זה מרענן וחדש
כתיבה נשית .
הרי ממש עד לא מזמן הושתקנו
אז בטח. בטח שיש כתיבה נשית ,
והיא חדשה לאוזן
וללב.
אבל היום השיר שלי עצוב.
אז אם אכתוב שיר עצוב על כתיבה נשית איזו אחריות זו לעזאזל.
אכלנו אותה .
הייתי אמורה להרים להרים .
לספר איך העולם עוד לא ראה כלום
איך רק התחלנו
איך נגמר העידן של מחזות מעייפים
בהם נשים נעות על הסקאלה המשעממת בין זונה לקדושה
איך כתיבה נשית מתחילה לנפץ את כל המבנים המוכרים
מרשה לעצמה להגדיר מחדש מהי דרמה
מהו סיפור
מה שווה סיפור
מגדירה מחדש עיקר ותפל
מביאה הומור כזה שיש בו נצח
הייתי אמורה להרים
לעשות חשק
לעשות טיזרים לכל המבריקות האלה שאני מכירה
שלא דומות לשום דבר שקיים כרגע במציאות
שעומדות להתפוצץ בפה של העולם
כמו סוכריות קופצות של דיכוי לשעבר
לספר סיפורים במבנה שאי אפשר ללמד באף סדנת כתיבה
במנגינה שהיא עוד לא מוכרת
ובמקום זה
היום אני עצובה.
קצת פחות שגרירה
קצת פחות מאמינה
ככה זה
כשזה מהבטן
אי אפשר לזייף
רגשנית.
אישה אחת. מצורף ספוקן וורד ישן שכתבתי
הנושא הוא כאילו לשון נקבה
אבל בעצם השאלה שנשארה איתי בעקבותיו
זה איך כותבים אישה.