"כשכתבתי בגוגל 'מחזאות נשית' לא מצאתי אף קישור מתאים, אז כנראה שלפחות בעברית אין דבר כזה מחזאות נשית..." נועה לזר קינן (בראיון איתה בגיליון זה).
חשבתי שהמשימה תהיה קלה. למצוא זוויות מחקריות ליצירתן של מחזאיות ישראליות. מה הבעיה? האקדמיה משופעת בחוקרות, והיוצרות העניקו שפע של חומרים. אז חיפשתי בגוגל, והעמקתי בבירורים, ובדקתי בקרב אנשי (ונשות) אוניברסיטאות, אך לכל ה'חשודות המיידיות' היה מצבור של מחקרים, לא בדיוק על מחזאיות. רק קרוב. למשל, זרקת אבן לבאר החיפושים – ייצוגים מגדריים לדמויות נשיות? יש. ניתוחי החלטות רפרטואריות? נמצא. איפה המחזאיות?
ד"ר דורית ירושלמי מהחוג לתיאטרון באוניברסיטת חיפה, נדרשה לסוגיה: "היו נשים שכתבו וחלקן הופיעו באזור שנות ה-80. חלקן היו יוצרות שכתבו וביימו והמופע נוצר תוך כדי העבודה – כמו רנה ירושלמי. יש מחזאיות שיצרו מחזות פוליטיים, ונשכחו. בפסטיבל עכו ב1987 עלה "זונה ציונית" מאת ובבימוי חגית יערי. (תקציר מאתר פסטיבל עכו 1987: זונה חיפאית עדה לרצח ערבי בידי חייל צה"ל. החייל ומקורביו רוצים לאלץ אותה להעיד עדות שקר. אנטומיה של גזען, ש.ר) - המחזה עורר סערה".
מצוידת במידע חיפשתי את הטקסט, אך אין לו זכר באתר מחזאי ישראל. גם מקבץ הביקורות וחילופי המאמרים לאור הנושא הפרובוקטיבי, הודרו מתוצאות החיפוש. למיטיבי לכת, בארכיונים בוודאי ניתן לדלות את תיק ההצגה, ולחשוף את הפינג פונג הציבורי.
רנה ירושלמי, רות קנר ויעל רונן הן יוצרות שבונות את היצירה בשיתוף הקבוצה, ולרוב אי אפשר להפריד את הטקסט ממכלול היצירה. ניתן להעלות את "פלונטר" כמחזה, אבל "ויאמר וילך" או "מיתוס" הן חלק מהשפה האמנותית של ירושלמי.
"מדובר בנשים יוצרות שכותבות ומביימות. כשהחיפוש הוא מחזאיות בלבד – זה מצמצם את השיח. חנוך לוין ונסים אלוני היו גם במאים יוצרים. הדיאלוג בין במאי למחזאי מפרה את היצירה. יהושע סובול עבד עם נולה צ'לטון וגדליה בסר. "גטו" נתרם מהבימוי של בסר. עדנה מזי"א ביימה את המחזות של ענת גוב. שיתופי הפעולה הם חלק בלתי נפרד מצמיחה של מחזאי", מסבירה דורית.
אז מי הן המחזאיות החלוציות שחרכו את הבמות בתיאטרונים הרפרטואריים באייטיז? זכות הראשונים שמורה למרים קיני ("בבתא"), יוספה אבן שושן ("הבתולה מלודמיר"), חנה אזולאי הספרי ("בטולות שידוך") וכמובן עדנה מזי"א עם "משחקים בחצר האחורית". האם עלינו לספור את "בעלת הארמון" מאת לאה גולדברג (נכתב ב1945 והועלה בתיאטרון הקאמרי ב1955) – יהלום נדיר בסביבת מחזאות ההתיישבות הגברית? ומה עלה בגורלם של יתר המחזות שכתבה גולדברג, והודפסו, אך לא הופקו?
מרים קיני זכתה לשלושה מאמרים שניתחו את יצירתה. ב2010 פרסמה פרופ' שולמית לב-אלג'ם (לשעבר ראשת החוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב) את המאמר "אמהות ובנות – העלילה האסורה" בכתב מעת מכאן לחקר הספרות והתרבות היהודית והישראלית; ב2013 הופיע מאמר נוסף של לב-אלג'ם בספר "עיון מחודש במחזאות מקור: צפיה חוזרת" בעריכתם של זהבה כספי וגד קיסינג'ר-קינר; וב2010 פרסמה מאמר בכתב העת Nashim: A Journal of Jewish Women's Studies and Gender Issues שכותרתו: Miriam Kainy: The Survivor Artist of the Establishment Stage. שלושתם נשמעים מרתקים – פתח נפלא לדור ההמשך של החוקרות. חיפוש ראשוני בגוגל מעלה בחכה הדיגיטלית רק את המאמר באנגלית.
שמרית רון, מנהלת המכון למחזאות ישראלית, צילום: זואי גרינדאה
רונית לרר שפק, דוקטורנטית מהחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב (1), חקרה את דפוסי הקריירה של במאיות בתיאטרון הישראלי. היא ביקשה לבחון את מידת ההשתלבות שלהן בזירות השונות, באמצעות ראיונות. לדבריה, "חשוב להבין את הכוחות והמאבקים שבהם פועלות הבמאיות. מה החסמים שעומדים בפניהן". מסקנות המחקר מצביעות על כשל בשילוב נשים כבמאיות בתיאטרונים הרפרטואריים. בפרינג' ובתיאטרוני הילדים, לעומת זאת, מספר הבמאיות גדול, ביחס הפוך לגובה התקציבים. ותמר קינן מצביעה על כך שהדבר קורה גם בתחום המחזאות – שדות אמנותיים משיקים.
היכן אמצא מקורות מידע? שאלתי את עצמי (וגם את כל קבוצות הפייסבוק והווטסאפ הרלוונטיות). בזה אחר זה התרוקנו מאגרי ההשראה. והרי מישהי בוודאי חתכה בבשר החי והגיעה אל איזו אמת. גם אם אמת זו נחשפת בעבודות מחקר של דוקטורנטיות שעמלות לגלות, ממש כמו האנטרפרייז, עולמות רחוקים שמעולם לא נחקרו.
וכך הגעתי אל גילית קרול, דוקטורנטית בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב (2). גילית התחילה לחקור מופעי אי פוריות בתיאטרון, ולא מצאה חומר כתוב על יצירה תיאטרונית נשית. כדי לנתח מופע, בין אם מדובר ב"מקושקשת" של רותם נחמני או "הריון" מאת עדנה מזי"א (הראשון בנושא שעלה בתיאטרון רפרטוארי), נזקקה לבסיס תיאורטי. וכך, "הדוקטורט עוסק בתיאטרון הפמיניסטי. ככל שאני מעמיקה מתגלה שנדרש תיקון". קרול נוברת בארכיונים, מחפשת יצירה נשית מן העבר.
היום תוכלו למצוא דוגמאות לתיאטרון שעוסק בחוויה הנשית – כמו "מהפכניות" של יוספה אבן שושן ודליה שימקו. וכמובן מופעים שלא מבוססים רק על טקסטים, כמו עבודתה של תמר רבן. קרול מוסיפה ואומרת "אני עושה מחקר בלי רפרנסים. בלי חומר מחקרי. מודה שאני חשה שליחות גדולה. נאלצת להשתמש בתיעוד ומחקר אמריקאים ואנגליים. סביב השהות בארכיונים והנבירה בחומרים, אני מגלה יוצרות שהעלו מופעים בשנות ה-80 כשהן היו בנות 30, וכיום חשוב לי לראיין אותן. יש המון יוצרות שלא יודעים עליהן. אני רוצה לברר על הטובות והמוכשרות שנמחקו. חלקן לא תיעדו את היצירות, ורובן עבדו בפרינג' או היו חלק מאנסמבל".
אחת מהן היא אסתר איזביצקי (ביצי). ב30.4.1981 הופיעה בעיתון דבר הכותרת "שערוריה בתיאטרון חיפה". ההצגה "יושבות חלוצות על חצץ" שכתבה וביימה, המבוססת על יומנים ומכתבים של נשות העליות, ביניהן מניה שוחט, עוררה זעם. קהל עזב בשל מה שהוגדר כ"חילול הקודש להציג בצורה כזו נשים שתרמו למדינה ולעם".
הידיעה בדבר:
"יש נראטיבים נשיים מובהקים, החל מפועלות של תקופת העלייה השניה והשלישית שכתבו ביומנים ובמכתבים את החוויות לא בדיוק באור מחמיא. במחזה, אחת הדמויות מתאבדת. הנרטיב הישראלי עברי של שנות ה80 לא הכיל את זה. הביקורות היו נוראיות וההצגה ירדה".
היכן הטקסט עכשיו? אני בטוחה שיעניין יוצרות עכשוויות, להביא את הקול הזה, ולספר את הסיפור.
"עוד לא מצאתי אותו. אני עוד מחפשת".
מחקר נוסף שהוגש כעבודת דוקטורט הוא "מאמזונה לזונה" של ד"ר אסתר לבנון מורדוך (3). אסתר, מרצה לספרות וקולנוע וגמלאית של אונ' תל-אביב, סמינר הקיבוצים ומכללת אורנים, בחנה בשנת 2005 ייצוגי נשים וסוגיות מגדר במחזאות הישראלית, והתמקדה בתיאטרון הקאמרי בשנים 1982-2001. "בדקתי מחזות מפרספקטיבה של ביקורת פמיניסטית, ועשיתי הבחנה בין מחזאות שכתבו גברים למחזאות שכתבו נשים" היא מסבירה על המחקר.
התיאטרון הקאמרי נבחר כמקרה מבחן, "משום שזה תיאטרון מרכזי שעסק בנושאים חברתיים ועודד מחזאות מקור". כבר אז, כפי שכתבה מורדוך, "בתיאטרון הרפרטוארי, המחזאות הנכתבת בידי נשים מעטה יחסית ומשקפת את הקושי שבחדירת נשים למרכז התרבותי אשר משפיע על הקונסנזוס החברתי. וזאת, לעומת תיאטרון השוליים- פסטיבל עכו, שבו בולטת נוכחות הנשים בכל תחומי ההפקה".
מניתוח של טקסטים רבים, איך היית מגדירה את ההבדלים בין מחזאות גברית ונשית?
"המחזאיות, שרבות מהן משתפות פעולה עם במאית-אשה, כותבות תפקידים טובים ומורכבים, ליצור מעין העדפה מתקנת לדומיננטיות של המחזאות הגברית, שבה מספר התפקידים, המרכזיות והאיכות שלהם – הן לרעת הנשים. יש מחזות על טהרת התפקידים הנשיים. ("מקווה", "חברות הכי טובות", "סליחות", ש.ר.) תופעה מבנית ייחודית למחזאות הנשים היא הצגת פרספקטיבה של דמות נשית באופן מודע; ישנה דמות נשית שזוכרת, משחזרת, לומדת מחדש את האירועים, את מערכות היחסים והרבדים המודחקים במשפחה. למשל "הפלגות", "סיפור משפחתי", "המורדים", "דבורה בארון". זה לעומת עלילה 'גברית' שהיא לרוב עלילה לינארית של פעולה, סיבוך והתרה".
מה הסקת מקריאת כל כך הרבה מחזות?
"שנוכחותן של נשים נדירה להכאיב במרבית השנים שחקרתי. בולטת עלייה מספרית מרשימה ממחצית שנות ה-90. הנשים חושפות דילמות מתחום היחסים המגדריים. אבל למרות השינויים, המחיר של התקבלות המחזאות הנשית לזרם המרכזי הוא באי הפיכת התיאטרון לתיאטרון מחאה פמיניסטי. מתאפשר להגניב רעיונות ודעות ליברליים, אבל באופן 'רך'. בזמן האחרון (המחקר מ2005, כזכור), יש ייצוג מגוון ורלוונטי למציאות של היום בייצוג דמויות נשיות, וגם בחשיפה של דילמות מיחסי המגדרים. נושאים כמו אלימות במשפחה, פגיעה מינית, שנראו בעיקר בעכו ובתיאטרון הקהילתי – חדרו למרכז".
וכך, לאחר שיחות בין חוקרות שעשו או עושות מסע בין ארכיונים, גיליתי את גיליון מס' 5 בכתב העת תיאטרון בעריכתם של פרופ' גד קיסינג'ר-קינר וחיים נגיד. יצא לאור במאי 2001.
אז מה היה לנו פה? עשרות שנים של עשייה תיאטרונית, שפע של מחזאיות מסגנונות שונים, וגוף מחקרי רזה כמו דמות מוחפצת במחזה ישראלי העוסק באנורקסיה.
רוחות הרפאים של החלוצות הגנוזות, הזונות הציוניות – עדיין ממתינות אי שם בארכיון.
המחקר בהנחיית פרופ' נורית יערי מהחוג לתיאטרון באונ' תל אביב ופרופ' דפנה הקר מתחום הסוציולוגיה והמשפט.
המחקר של גילית קרול הוא בהנחיית ד"ר דרור הררי, ראש החוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב.
מחקרה של ד"ר אסתר לבנון מורדוך היה בהנחייתו של פרופ' אבי עוז מאוניברסיטת חיפה.
אני מודה על העזרה בתחקיר לד"ר חיים אברמסקי, אלעד שרעבי, מוטי לרנר, ואיך לא – פרופ' גד קיסינג'ר-קינר.