top of page

איפה המחזאיות? על אפליה ותקרות זכוכית

עודכן: 1 ביולי 2022


לפני שאני מתחילה, דיסקליימר- כל מה שאני עומדת להביע פה בכתב, שחור על גבי מסך, הן דעות, מחשבות והשערות שלי בלבד. אני לא סוציולוגית ולא פסיכולוגית, לא ביליתי אפילו דקה באקדמיה ולא ערכתי שום מחקר מסודר. מצד שני, אני חיה ונושמת תיאטרון כבר יותר מעשרים שנה, על הבמה ומאחוריה, בתיאטרון הרפרטוארי ובפרינג', כשחקנית, במאית, מנהלת אומנותית, דרמטורגית, כותבת, וקהל (תפקיד שאני ממש טובה בו).

אז למה יש כל כך מעט מחזאיות? לפני שהתחלתי לחשוב על התשובה או התשובות לשאלה הזאת, הלכתי לבדוק אם יש לה בכלל הצדקה. נכנסתי לאתרי האינטרנט של כל התיאטראות הרפרטואריים הגדולים והבינוניים כדי לראות מה המצב, והוא באמת לא מזהיר – ספרתי עשרים ושש הצגות רצות שנכתבו ע"י מחזאיות מתוך שמונים ושש הפקות מקוריות - בערך שליש (לא מעט מחזות הם עיבודים ולא מעט נכתבו במשותף עם מחזאי גבר, אבל ספרתי נשים שלמות, לא חצאים). החלק שהדאיג אותי באמת הוא שראיתי מעט מאוד שמות חדשים, לרוב המחזאיות יש יותר ממחזה אחד בהרצה (לאחת מהן יש ארבעה) ושלוש מהן אינן בחיים. המצב הזה קיים לא רק בין המחזאיות, אגב, אבל בגלל מיעוטן, אצלן זה יותר בולט. אני גם יודעת ממקורות בתיאטראות הרפרטואריים, שאחוז המחזאיות שמגישות מחזות נמוך משמעותית מאחוז המחזאים.

מה קורה? האם נשים לא אוהבות לכתוב? אולי הן לא מעוניינות לכתוב לתיאטרון? ואולי הן פשוט לא טובות בזה?

בדקתי מה קורה במרכזי הפרינג' וגיליתי שם תמונה שונה לגמרי. בפרינג' יש רוב נשי של מחזאיות - לפעמים הן גם יוצרות ההצגה, ומה שברור הוא שבפרינג' נשמע קול נשי חזק, צלול וברור.

אז למה אין יותר מחזאיות ברפרטוארי?

יש כמה סיבות לדעתי – ושוב, אני חוזרת, מדובר בדעתי הפרטית בלבד. הראשונה היא שמדובר בתחום שנשלט באופן מסורתי ע"י גברים. רוב התיאטראות הרפרטואריים נוהלו אומנותית במשך שנים ארוכות ע"י גברים. כן, אני יודעת, ציפי פינס בבית ליסין ולנה קריינדלין בגשר, אבל הן בעיני היוצא מן הכלל המעיד על הכלל, כי למרות שמדובר בשתי נשים חזקות וכישרוניות ביותר שניפצו תקרות זכוכית, מיעוט המחזאיות והבמאיות בולט ביתר שאת דווקא בתיאטראות שהן מנהלות, ולטעמי מדובר בהפנמה של העולם הגברי שהן צמחו בו.

מכיוון שאומנות ויצירה הן דברים שיש לטפח, במשך שנים טופחו כאן - בלי כוונה רעה, זה ברור לי, אבל כן מתוך צרות רואי - בעיקר מחזאים ויוצרים, ומעטות המחזאיות שזכו לטיפוח ועידוד. אלו שכן הפכו לכוכבות – עדנה מזי"א, ענת גוב, גורן אגמון וסביון ליברכט הן הבולטות שבהן וכמעט היחידות לצערי. המצב הזה הונצח ובמשך שנים ארוכות השאלה לא רק שלא נשאלה, אלא הוזנחה, וכך, כותבות מוכשרות שהיו עשויות לכתוב מחזות, אפילו לא טרחו לעשות זאת כי הכניסה למועדון הייתה קשה עד בלתי אפשרית.

תמר קינן, במאית, שחקנית, מנהלת אומנותית בצוותא ופסטיבל תיאטרון קצר, צילום: הדס פרוש

בפרינג' הסיפור הוא שונה – שם נשים יכולות ליזום וליצור מבלי להיות תלויות באיש, ובאמת שם ניתן לראות יצירה נשית רבה ופורחת – אזכיר את יעל טל, חנה וזאנה גרינוולד, שרון שטרק, אורן דיקמן, גלי אשכנזי, אלמה וייך חושן, דליה שימקו, נאוה צוקרמן (אם מייסדת...), שרה פון שוורצה, אביגיל רובין, אביב כרמי, צליל-חן זקס, גל סבו, יסמין בר-שלום אגמון הם שמות שעלו לי לראש באופן רנדומלי, וזאת רק התחלה של רשימה ארוכה הרבה הרבה יותר.

אני לא חושבת בשום אופן חלילה שמנהלי התיאטראות הרפרטואריים שונאים נשים או בזים ליצירה נשית, להיפך, אני בטוחה ואף יודעת שהם מאמינים בשוויון מגדרי – אבל המצב הזה התקיים במשך עשרות שנים שבהן התודעה התקבעה, וכדי ליצור שינוי נדרשת פרו-אקטיביות אמיתית שאנחנו מתחילות לראות בתוך התיאטראות, וגם בפרויקט "עתיד התיאטרון" של עיריית ת"א שיש בו נוכחות של 50% מחזאיות ובפרויקט "נקודת פתיחה" כמובן. זאת התחלה מעולה! התיאטראות חייבים לטפח קולות חדשים ושונים מאלה שנשמעים פה כבר שנים, אחרת נאבד את הדבר החשוב ביותר לקיומו של התיאטרון – הקהל. אני לא מבינה איך ניתן לצפות שקהל יתחדש אם היצירה לא מתחדשת. ואיזו דרך פשוטה יותר לחידוש יצירה, מאשר לתת במה לקול של 50% מהאוכלוסייה? זה הצעד הראשון והמתבקש לקראת מִגוָון. יש לטפח יוצרות וכותבות, לעודד אותן להשמיע את קולן. הלוחות הטקטוניים האלה כבר בתזוזה, אבל אנחנו חייבות להיות עם האצבע על הדופק, להשתתף במהלכים שכבר התחילו ולא להפסיק לחשוב על מהלכים חדשים.

אני לא יכולה לסיים מבלי לציין עוד דבר: ממש השבוע (24/6/22), בית המשפט העליון בארה"ב הפך את החלטת רו נגד וויד. המשמעות היא שהפלות לא יהיו חוקיות עוד בחצי ממדינות ארה"ב. זה נשמע כמו משהו שמתרחש הרחק הרחק מכאן, וגם מה הקשר לתיאטרון? אבל לטעמי זה קרוב מאוד. אם מקומן של נשים במרחב הציבורי והתודעתי פחוּת מזה של גברים, אם הזכות על גופן של נשים שמורה לחבורה של גברים לבנים מהמאה השמונה עשרה – איך אפשר אפילו להתחיל לדבר על שוויון מגדרי? היחס לנשים וגברים הוא שונה. זה נכון בכל תחום בחיים וזה נכון גם בתיאטרון. תכונות זהות מתפרשות לעיתים קרובות באופן שונה כשהן באות מנשים או מגברים – אישה שעומדת על דעתה היא עקשנית וקפריזית וגבר שעומד על שלו הוא חזק ודעתן. כשמדובר בגמישות, אישה תצטייר ככנועה ולא החלטית ואילו גבר יהיה שחקן קבוצתי. אני כמובן מכלילה, אבל בגדול - זה העולם שגדלנו לתוכו ובו אנחנו פועלות, ולעיתים קרובות מאוד ככה חונכנו. לנשים לא שמורה הזכות להיכשל. אנחנו חייבות להוכיח את עצמנו ולהיות לא פחות ממושלמות כי ההזדמנויות מעטות כל כך שאסור לפספס. לכן מה שיש לי להגיד לנשים כותבות, יוצרות, מחזאיות, במאיות, שחקניות: אל תפחדו, תכתבו, תעשו, תגישו את היצירות שלכן לכל התיאטראות! תצעקו את היצירה שלכן! אנחנו נדע שמצבנו טוב כאשר מספר היוצרות הבינוניות יהיה שווה למספר היוצרים הבינוניים. עד אז יש לנו דרך ארוכה לעשות.

ולכל מי שמזדעק על אפלייה מתקנת – רות ביידר גינזבורג אמרה: "כששואלים אותי לפעמים כמה שופטות צריכות לכהן בבית המשפט עליון כדי שאהיה מרוצה ואני עונה 'כשתהיינה תשע שופטות' אנשים המומים. אבל במשך כל השנים בהן כיהנו תשעה שופטים, אף אחד לא הניד עפעף.

סרטון שהופק מטעם "פורום יוצרות התיאטרון" לקראת כנס 50:50




197 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


לוח הצגות

bottom of page