אם תדרשו להגדיר את האמנות שמאפיינת את תחילת המאה ה-21 במילה אחת, אפשר לומר ש"השתתפות" (Participation) תהיה בחירה מוצלחת. הצגות תיאטרון רבות "ביטלו" את הבמה והפכו להיות אימרסיביות ואינטראקטיביות. הן מכניסות את הקהל להרפתקאות בחללים יחודיים בהם הם נדרשים לנווט, לבד או בקבוצות. האמנות הפלסטית הפכה להיות חווייתית יותר עם אמנים כמו קוסמה ואליאסון שמייצרים חללים שלא ממקמים את הצופה מול קנבס אלא במרכז ההתרחשות. הקולנוע אף הוא גילה את צילום ה360 מעלות והמציאות הוירטואלית והמרחק בין בית הקולנוע לפארק השעשועים, מעולם לא היה קטן יותר.
תופעות אלה שהטיבה לתאר חוקרת האמנות קלייר בישופ, הן תוצאות של תהליכים חברתיים הדוגלים בהשמת ה'אני' במרכז עם צרכיו והגשמת תשוקותיו, תהליכים שמצד הינה פועל מכוון של גורמים כלכליים המקדמים תרבות הצריכה, ומצד שני, את המעבר של הסיכון הכלכלי, מאתגר של קבוצה חברתית שחבריה ערבים זה לזה, לנחלתו של היחיד – שנדרש כיום לפעול בעולם כבודד, לאכול ולשתות כי מחר נמות. אפשר לראות את החוויה ההשתתפותית הן כביטוי אידיאלי לרוח התקופה בו הצופה דורש יותר "יחס אישי" באמצעות חוויה ייחודית ו"אותנטית", אך גם לביטוי של החשש הקיומי של אנשים בודדים, אשר זקוקים לתיווך התיאטרלי כדי לגלות מחדש את חווית "השבט". אותן תמורות הצמיחו בד בבד גם את המדיה החברתית, שהביאה את כולם למודעות שהם פועלים בתוך "רשת" ויצרה דור של משתמשים המשוועים ללייקים ומכורים לקידום עצמי. כאשר אלו חוברים עם אלו, נוצרים לעיתים רבות, ז'אנרים "חדשניים" של חוויות אמנותיות המיטיבות עם הסלפי, עם ה"פחד מהחמצה", עם שיתוף בפייסבוק ובאינסטגרם.
אך האם יש לפסול השתתפות, וספציפית שיתוף באמצעים טכנולוגיים כקוריוז או כמניפולציה? אם תשאלו חוקרי טכנולוגיה, סביר שיחזרו על אותה קלישאה, שזו לא הטכנולוגיה אלא מה עושים איתה.
מתוך "אנחנו לא לבד". צילום: ליאור זלמנסון
מאמצע המאה ה-20 חוקרים בתחומי מדעי המדינה והמדיניות הציבורית מתייחסים לנושא המעורבות האזרחית (Civic Participation), ואחד האתגרים הנפוצים בדיונים אלו הוא שהשתתפות לא תיהפך ל"השתתפות סמלית" (Token Participation). השתתפות סמלית היא פרפורמנס של השתתפות. היא מכלול הרגעים האלה בהצגה, שיש בהם השתתפות קהל, בעוד שהיוצרים-קוסמים יודעים בדיוק לאן הם יובילו את המתנדב התמים. אלו אותם רגעים שבהם אמנים עושים שיתוף פעולה עם הקהילה, אבל התוצר האמנותי ידוע מראש ומוכתב על ידי מנגנוני המוסדות שהזמינו את העבודה. השתתפות סמלית היא דבר מפתה, היא לוכדת את תשומת הלב של האינדיבידואל אך לא מאתגרת אותו. היא מכוונת את הזרקור אליו, ומאפשרת לו לשים את עצמו במרכז היצירה, ובכך מעלה את העניין והנכונות שלו לשלם עבור "החוויה". לייקים הם דוגמא נהדרת להשתתפות כזו – פעולה שלוקחת זמן מינימלי, נותנת לאינדיבידואל תחושה של קול, אבל אינה מאתגרת שום מערכת ואינה יוצרת שום שינוי מהותי במציאות. יותר מכך, נראה שהשתתפות מסוג זה רק מחזקת תחרות בין אנשים (למי יש יותר? מי תיעד באופן מוצלח יותר?) ובסופו של דבר פועלת להגדלת הבדידות.
אם כן, האתגר המוצב בפני האמנים והיוצרים הוא ליצור מעורבות אמיתית, כזו הנותנת מקום לתהליך פתוח וקהילתי יותר. באופן אירוני, חשבון נפש דומה מתקיים בפלטפורמות הגדולות של הרשת. אותם ענקים שהביאו לנו את הלייק, ואת אותן אפשרויות להשתתפות סמלית, עוסקים בשנים האחרונות בחשבון נפש, שגם אם ניתן לפקפק בכנותו, אי אפשר להתווכח עם המשאבים המוקצים לו. פייסבוק לדוגמא, חדלה בשנים האחרונות משיח הרשת החברתית השם את האינבידואל וקשריו במרכז, ובמקום זאת מאמצת את השיח הקהילתי. לדוגמא, פייסבוק הפכה את הקבוצות בפייסבוק (Facebook Groups) מכלי מנוון בעל אופציות סמליות למרכז זירת ההתרחשות החברתית. הקבוצות החדשות מאופיינות ביכולת למקד את החוויה סביב נושא, או מטרה במקום סביב אדם או פולחן פופולריות. הן מעודדות מנהיגות מקומית ונותנות סט כלים נוחים לניהול תהליכים ושיח. איני מתכוון להיתמם, ולהגיד שחברות הענק הפכו אלטרואיסטיות ומונעות משינוי חברתי, אבל בהחלט בעזרת לחצם של קבוצות אקטיביסטיות ורגולטריות, נראה שבחברות מבצעים "חישוב מסלול מחדש", ולכל הפחות לוקחים את השיקול הקהילתי בחשבון.
מתוך "אנחנו לא לבד". צילום: ליאור זלמנסון
באופן דומה אני חושב שהאתגר המאפיין את האמנות, הוא כיצד היא תוכל לבנות פלטפורמות המעצימות את האינדיבידואל, לא כיחידים אלא כחלק מקהילה גדולה יותר. בשנים האחרונות, אני ושותפתי ליצירה, מיה מגנט, עוסקים בשאלות אלו באמצעות השימוש של טכנולוגיה כאמצעי תיאטרלי ומופעי. במופע האחרון שיצרנו "אנחנו לא לבד" (שיעלה שוב בפסטיבל מקומות שמורים ב26.4), חקרנו כיצד אפשר להשתמש בטכנולוגיה באופן שמייצר קהילתיות ולא ניכור. כחלק מהניסוי, במופע שלנו אין תיווך על ידי שחקנים אלא המופע נבנה מראש למסך, לסלולרים של כל הקהל ולמוסיקאית (פלורה- לירון משולם) שמלווה את כל התהליך. עם זאת, המופע אינו מופשט אלא דווקא כולל נרטיב ברור ותהליך סיפורי בו הקהל נחשף לניסיונות העבר של קארל סייגן וNASA לייצר קשר עם החלל החיצון ולתקשר מהו "האנושי" לחייזרים, שאולי בעתיד יפצחו את התשדורת החללית. סייגן ניסה לבנות קפסולה של כל הרגעים המגדירים את האנושי, אישית ותרבותית, ובמופע אנו מבצעים תהליך דומה, ומייצרים עם הקהל זיקוק של הכאן ועכשיו, קפסולת זמן ייחודית לכל מופע ומופע, בהתאם לקהל ולקהילה שנוצרת במהלכו. הסלולרים אם כך אינם אמצעי מסיח, אלא הדרך בו הקהל מתחבר לאחרים. חלוקת הקשב של הקהל עם מה שקורה כרגע בסלולרי, שנחשבת לרוב דבר הרסני בתיאטרון, אינה רק נחוצה פה טכנית, אלא במובן מסוים היא מהות החוויה וחלק מהבחירה של האינדיבידואל בקהל בכל רגע נתון, להתעסק בחוויה האישית שלו ולנמקה, או אולי להניח לה לטובת היסחפות אחרי החוויות של האנשים שסביבו.
כדי לפעול באופן חכם באמצעות טכנולוגיה, אנו נדרשנו לוותר על מידה מסוימת של שליטה על התוצר האמנותי, וזה לא דבר של מה בכך (ולרוב גורם לנו לדפיקות לב מואצות וחרדה), אך בסופו של יום, זו הדרך היחידה לעודד אפשרות כנה ליצירה שמתפתחת באופן קהילתי ומכיל. זו היא דרישת חובה לכל מי שרוצה להפוך קהלים לקהילה, והשתתפות סמלית למעורבות של ממש.