סנטינו אלווד והתיאטרון המוקומנטרי

בן סגרסקי על המחזאי ובמאי הפרינג' האמריקאי סנטינו אלווד, שנחשב בעייני רבים למייסד של ז'אנר התיאטרון המוקומנטרי.

כשקיבלתי מיגאל זקס משימה לכתוב על הזרם החביב עלי מאוד של "תיאטרון מוקומנטרי", הנטייה הראשונית שלי הייתה פשוט לכתוב על ההצגה שיצרתי יחד עם יובל שטיינברג - "פריקואל וסיקואל יורשים כת" - שמשחקת עם האסתטיקה הדוקומנטרית לטובת סיפור מופרך לחלוטין (ומציגה מדי חודש בתיאטרון תמונע!), אבל אז יגאל הוסיף, ברגע של ראיית נולד צלולה: "אל תהפוך את זה לפרסומת אחת גדולה להצגה שלך". נו טוב.

אם כך, אמרתי לעצמי, לפחות אנצל את הבמה כדי להביא לתודעה את אחד מיוצרי התיאטרון האהובים עלי, שלטעמי לא קיבל את ההערכה שמגיעה לו, ולצערי כמעט ולא מועלה בישראל, למרות שמדובר באחד היוצרים הבודדים שניתן לומר עליהם שבאמת בראו ז'אנר תיאטרלי. אני מדבר כמובן על סנטינו אלווד, אבי התיאטרון המוקומנטרי. אלווד התחיל כתמלילן למחזות זמר, בתזמון הגרוע ביותר: אחרי דעיכת תור הזהב של המחזמר האמריקאי, ורגע לפני עליית הניאו-מיוזיקל של אמצע שנות השישים.

בן סגרסקי צילום: יובל ניצן

אלווד יצר כמה קברטים סאטיריים לאוף-ברודווי, שאמנם לא האריכו ימים, אבל זכו לביקורות מצוינות, והשפיעו על יוצרים רבים (דאג ברנטן הרבה לציין אותו כהשפעה העיקרית שלו), ושם הוא נחשף לתנועה האמריקאית ההולכת ומתגבשת של תיאטרון דוקומנטרי חברתי, שזכתה לתשומת לב תקשורתית רבה. בזמן שיוצרי שוליים בני דורו ביקשו להתקרב ביצירה שלהם לתנועה, ולשלב אלמנטים תיעודיים ברמות שונות של הצלחה (לין כץ ב- "שכוי") או כשלון (מאריי אורלנדו ג'יי ב-"מפעל הכפפות בניוארק"), האינסטינקט הסאטירי של אלווד דחף אותו דווקא לאופוזיציה, כתנועת נגד למי שתפסו את עצמם כתנועת נגד.

ב-1966 הוא העלה את ההצגה הפארודית "זכור את פליירטי". המונח "מוקומנטרי" טרם היה קיים אז, כך שאלווד הגדיר את סגנון ההצגה כ"מאסטורבייטם" ("Masturbatim"). זהו משחק מילים המשלב בין המילה האנגלית ל"אוננות" לבין תנועת תיאטרון ה"verbatim", שבה כל שורות הטקסט לקוחות מפרוטוקולים או עדויות שנאמרו על ידי אנשים אמיתיים. "זכור את פליירטי" הוא מחזה חריף, ותזזיתי גם בסטנדרטים של ימינו, ששמו מרפרר לאנקדוטה אמיתית - מקרה בו במאי הפיצ'ר הדוקומנטרי הראשון, רוברט פליירטי, שרף בטעות את כל חומר הגלם שלו כשנרדם בביתן העריכה עם סיגריה בפה.

סנטינו אלווד מתוך סדרת דיוקנאות של ג'ניפר ליכט

האנקודטה הזו היתה הפרט האמיתי היחיד בהצגה, שבודה רצף של עדויות וחומרי ארכיון מפוברקים על במאי שעובר התמוטטות עצבים ולוקח על עצמו שליחות להצית את כל גלגלי הפילם של סרטיו, המסתובבים בכל רחבי ניו-יורק. ובדרך מקפח את חייהם של עשרות אנשים. ההצגה נגמרת בהחלטה של הבמאי למחוק גם את העדות האחרונה שנשארה - הצופים בהצגה עצמה. בסוף כל הרצה הצית עובד במה מאחורי הקלעים קרש הסקה, ולא פעם צופים שלא היו מצויים בסוד הדברים נמלטו בבהלה מהאולם.

למרות שבזמן אמת ההצגה זכתה בביקורות מעורבות, ואף הולידה האשמות בחוסר אחריות וזריעת בהלה, במבט לאחור מדהים כמה אלווד הרחיק רואי בסאטירה שלו לגבי תופעות שילכו ויתגברו מאה ה-21: הקשר בין טראומה וסלבריטאות, ואובססיית התיעוד העצמי שמולידה יחסי התמכרות-התנכרות של האדם לייצוגים שלו. 

מתוך "זכור את פלייריטי", 1966, צילום: פרד פיליפס

מבחינת אלווד, "זכור את פליירטי" לא הייתה רק קומדיה שחורה, אלא שליחות תרבותית. במבוא לקובץ המאמרים שלו "תיאטרון אמריקאי במאה השגויה" הוא כותב:

"יחודו של התיאטרון בזה שהוא מתחיל בהודאה בתרמית, ואז מזמין את הצופה להשתתף בה. בוא נאמר שלשם הסיפור שאנחנו מעוניינים לספר, גיבורנו מתגלגל לעיר האבודה אטלנטיס. ממלכה השקועה לקרקעית הים התיכון, ומתקיימת בה תרבות מקבילה, דומה ושונה משלנו, שכל תושביה נושמים דרך זימים בצווארם. עיר כזאת לא קיימת במציאות, או לכל הפחות אינה ידועה או נגישה לנו, ולכן בריאתה מחייבת מימד של אשליה. איך נתמודד עם חוסר הקיום הבוטה של מקום כזה? במאי קולנוע ישתמש בכל האמצעים העומדים לרשותו: איפור, עריכה, תאורה, תעתועי פרספקטיבה ופירוטכניקה - כדי שאטלנטיס תראה לצופה מוחשית בדיוק כמו החוף היווני שצולם עבור הסצינה העוקבת. מטרת הקולנוע היא לספר שקר אמין ככל אפשר. התיאטרון הוא אחר. הוא לא מייתמר, ולא נדרש, להכחיש את מימד השקר. הוא לא מנסה להסתיר את העובדה שהוא לא מתרחש מתחת לים. הוא מפגין כנות כלפי הקהל - הוא אומר לו: אני מראה לך וילון. אני מודה שזה וילון. עכשיו, בוא נהפוך ביחד את הוילון הזה, בעזרת המחויבות של השחקנים והדמיון שלך, לגל ים מתנשא ואיום כל-כך, שהוא יעורר בך מורא. הצופה בתיאטרון לא שוקע באשליה, אלא עוזר לבנות אותה. הוא אחת מקורות התמוכה. התיאטרון הדוקומנטרי מנוון את המדיום שבו הוא מתרחש, ואת הקהל שצופה בו. הוא בורח מהכנות ומצטדק - "הגל הזה הוא אמנם וילון, אבל הוא מייצג גל אמיתי, שהתיז קצף על פניי בחופשת האביב של גיל שש עשרה. הוא בורח ונתלה בחוויה שהוא מסמן כמציאותית. בכך הוא בוגד בחשיבות הטקסית של התיאטרון ומצמצם בהדרגה את גבולותיו".

שנתיים לאחר מכן יצר את "מר סמרטוט" - גם היא הצגה מוקומנטרית, המציגה לכאורה מונולוגים אמיתיים של כל אחד משבעת האנשים בארצות הברית ששמם הפרטי הוא "סמרטוט". נהוג לראות בהצגה סאטירה על הצרכנות האמריקאית הפרועה ("מר סמרטוט" הוא שם אמיתי של מותג מטליות אמריקאי מצליח), אבל בעיניי גם כאן יש אמירה אירונית לגבי המדיום עצמו - עצם בריאת הקטגוריה המופרכת בניסיון להציף מתוכה תובנה שרלוונטית לכל הפרטים בה, נידון בהצגה לכשלון, וכך גם כנראה בחיים האמיתיים.

למרבה הצער, זו היתה ההצגה האחרונה של אלווד, שכמו רבים מבני דורו, מצא את מותו ב1977 ממנת יתר בחדר הציוד של מעדניה צמודה לתיאטרון. בעזבונו נמצא קלסר קרטון ובתוכו רישומים ראשוניים ומחשבות פזורות לגבי הפקה שמכונה "נשות זאב נשות ניאון". לא ידוע הרבה על התכניות של אלווד לגבי ההפקה הזאת, אם כי ניתן להניח שלא היה לה שום קשר עלילתי לכותרת. זאת כיוון שתיקיית ההפקה כללה גם את ההערה הבאה, רשומה בעט מהצד האחורי של אחד משרטוטי הבמה: "כמו שהדרך לשחק אדם שיכור, היא לנסות לשחק אדם פיכח, כך דוקו-מזויף צריך לחקות את הנסיון המיוזע של התיאטרון הדוקומנטרי להרכיב על עצמו פרזולים של תיאטרון עלילתי. זו טעות לקרוא להצגת מאסטורבייטם בשם כמו "עדויות מהטבח בטולסה", כיוון שלו אחד מיוצרי הדוקו התיאטרלי היה נדרש לעבד את העדויות מהמאורע ההיסטורי הזה למופע, הוא היה קורא לו "יין מוזר", או "שיר סתיו על הבוץ הקרוש", או כל גבב פיוטי אחר שהקשר בינו לבין נושא ההצגה היה נחשף רק בעשר הדקות האחרונות שלה".

ההצגה פריקואל וסיקואל יורשים כת עולה בתיאטרון תמונע ב29.1 ב20:00

וב30.1 ב13:00 וב20:00

להזמנת כרטיסים לפריקואל וסיקואל יורשים כת

בחזרה לעלון