קבוצת עבודה
קבוצת תיאטרון
בית למחזאות ישראלית חדשה

מחזאים רבים כתבו מחזות שעלילותיהם מבוססות על פרשיות היסטוריות. אייסכילוס כתב את המחזה הפרסים שעסק בתבוסת הצבא הפרסי בקרב סלאמיס נגד צבאות יוון בשנת 480 לפנה"ס. שייקספיר כתב 11 מחזות היסטוריים, החל ביוליוס קיסר וכלה בהנרי השמיני, ארתור מילר כתב את ציד המכשפות אודות משפטי המכשפות בעיירה סיילם שבמסצ'וסטס בסוף המאה ה-17, רולף הוכהוט כתב את ממלא המקום אודות יחסו של הוותיקן להשמדת היהודים במלחמת העולם השנייה, ודיוויד הייר כתב את משהו קורה על המאורעות שהובילו לפלישת ארה"ב לעיראק בשנ

אם תדרשו להגדיר את האמנות שמאפיינת את תחילת המאה ה-21 במילה אחת, אפשר לומר ש"השתתפות" (Participation) תהיה בחירה מוצלחת. הצגות תיאטרון רבות "ביטלו" את הבמה והפכו להיות אימרסיביות ואינטראקטיביות. הן מכניסות את הקהל להרפתקאות בחללים יחודיים בהם הם נדרשים לנווט, לבד או בקבוצות. האמנות הפלסטית הפכה להיות חווייתית יותר עם אמנים כמו קוסמה ואליאסון שמייצרים חללים שלא ממקמים את הצופה מול קנבס אלא במרכז ההתרחשות. הקולנוע אף הוא גילה את צילום ה360 מעלות והמציאות הוירטואלית והמרחק בין ב

את הדראפט הראשון של המחזה "לא סוף העולם" כתבתי לפני ארבע שנים, וכששאלו אותי על איזה פיתרון בימתי אני חושב לכל כך הרבה לוקיישנים, עניתי שאני עדיין לא יודע. בדיעבד גם לא יכולתי אז לדעת, כי הטכנולוגיה שנעזרנו בה ליצירת ההצגה עדיין לא הייתה קיימת. צילום: שמחה ברבירו המחזה הזה הוא פנטזיה אפוקליפטית, מין "מראה שחורה", ולכן כשהתחלתי לעבוד על ההפקה עם עפר הררי שעשה את הוידאו, כבר ידעתי שאני רוצה שניעזר בAI, ולא רק כי זאת הדרך היחידה שבה יכולנו להוציא לפועל את הפנטזיות שלנו עם התקציב

תוכנית "נקודת פתיחה 8" היא תוכנית המשך למחזורים הקודמים של פרויקט " נקודת פתיחה " מיסודה של עמותת "קבוצת עבודה", שהתקיימו בתמיכת מפעל הפיס ומשרד התרבות, מטרת התוכנית היא הנעת תהליך כתיבה של מחזות מקוריים חדשים, ו14 מהמחזות שלקחו בה חלק עד היום, עלו כבר על במה בהפקה מלאה. הקול הקורא לתוכנית יצא השנה בעיצומה של המלחמה, ורבות מההצעות לפיתוח שנישלחו השנה, הושפעו ממאורעות השנה האחרונה. המחזות שנבחרו השנה עוסקים בתגובה לטראומה, בפחדים, ביסורי מצפון וגם בתקווה, ומעלים שאלות רלוונטיו

הדר גלרון על השפעת המלחמה על עבודתה כמחזאית בארץ ובעולם

מאז השביעי באוקטובר אני לא מצליח לכתוב. סיימתי מחזה לפני השבת הארורה ומאז שיפצרתי כמה דברים חדשים שעליהם אני עובד, אבל הכתיבה עצמה לא באה לי בטוב. בימים רגילים של שגרה מדומה, אני מוצא עצמי מתמודד עם שתי תפיסות מנוגדות – הצורך שלי להתעמת באמצעות הכתיבה עם המציאות שמקיפה אותנו, והצורך שלי להשתמש בכתיבה כאמצעי בריחה מאותה מציאות וממה שקורה מסביב. לאחר השביעי באוקטובר, שתי התפיסות האלה – העימות והבריחה – מתחדדות עוד יותר בחוסר ההתאמה שלהן. מצד אחד, אני לא יכול לכתוב על מה שקרה וע

המחזה "לא סוף העולם" נכתב כפנטזיה רומנטית, שמתרחשת בעולם שבו האמת מפסיקה להיות בת ערובה של העובדות, ותיאוריית העולם השטוח לגיטימית לא פחות מהאמונה העתיקה שהארץ היא כדור. מתוך "לא סוף העולם". צילום: שמחה ברבירו בימים הראשונים של המלחמה, מעבר להלם שכולנו היינו שותפים לו, אחד הדברים שזעזעו אותי, היה כמות תאוריות הקונספירציה, הדיבה והשקרים הנתעבים שהופצו אצלנו לכל עבר, שהתערבבו עם מציאות שקשה היה להאמין ולעכל שהיא אמיתית יותר מהתאוריות המופרכות שצמחו בעקבותיה. האירוע הבטחוני הקש

"חג המחזמר המקורי" בניהולו האמנותי של אורי פסטר, החל את דרכו ב2013 כפרוייקט פיתוח של מחזות זמר מקוריים . במסגרת הפסטיבל מוצגים בבכורה עולמית מחזות זמר מקוריים, אשר מתחרים בינהם על מענק כספי שנועד לקידום הפקת המחזמר, והוא ללא ספק אחד הגורמים המשמעותיים שעודדו את פריחת היצירה המקורית בתחום. שניים ממחזות הזמר שהתחילו את דרכם בפסטיבל - בילי שוורץ וסוליקא, גם אומצו בהמשך על ידי תיאטרונים רפרטוארים וזכו להצלחה רבה. את הרומן שלי עם חג המחזמר התחלתי כבר ב2016, כשנבחרתי לשחק במחזמר "ס

המחשבה הראשונה שלי הייתה לכתוב מאמר שמעלה על נס את התעצמות תרבות כתיבת מחזות הזמר הישראליים בשנים האחרונות. נראה שהקהל שלנו צמא ליצירה מקורית ויעידו על כך פסטיבל חג המחזמר שהביא לפיתוח של יצירות נפלאות, והפקות כמו "החבדניקים", השנה היפה בחיי"", "הסוף", "מיכאל שם זמני", "תיכון מגשימים", "העיר הזאת", "על הגבעה" ואפילו סרט מחזמר ישראלי בשם ״המנצחים״ שעתיד לצאת בקרוב לאקרנים. התפעלתי מריבוי היצירות המקומיות הבועטות והישירות, מהביטוי החדש שהשפה העברית מקבלת במוסיקה סטייל ברודווי..

כשהייתי ילד היו לנו בבית תקליטים של "סיפור הפרברים", "צלילי המוזיקה", "כנר על הגג" ו"שלמה המלך ושלמי הסנדלר" שידעתי כמעט בעל פה. כילד נורא אהבתי סרטי אנימציה מוזיקליים, וגם כהורה נהניתי לצפות ב"מולאן" או ב"מלך האריות" לא פחות מהילדים שלי. הצפייה בסרטי הקולנוע גריז ושיער הייתה בשבילי חוויה מעצבת, שאני זוכר רגשית עד היום, ובכל זאת עד לא מזמן, הרגש העיקרי שאני זוכר מצפייה במחזות זמר על הבמה הוא מבוכה. אני חושב שאני לא לבד בתחושות האלה, וניסיתי פה להבין למה ואיך זה קרה. למדתי מש

שבעה מחזאים בראיון רב משתתפים על כתיבה של מחזות זמר בישראל

בעולם, רוב המחזות שזוכים להצלחה גדולה בתיאטרון, זוכים גם לעיבוד קולנועי, ואילו בישראל, עיבוד של מחזות לקולנוע הוא תופעה די נדירה. למה זה קורה? אורן יעקבי (מחזאי ותסריטאי): אני חושב שהתשובה לכך נעוצה בעובדה שבארץ קשה מאוד להרים סרט. העדר חברות הפקה עם כיסים עמוקים, הקצאת תקציבים נמוכה ומספר מצומצם של קרנות, גורם לכך שמרגע תחילת כתיבת התסריט ועד שהסרט עולה לאקרנים חולפות לא מעט שנים. זאת הסיבה שיוצרי הקולנוע עושים הכל כדי שהפרויקט שלהם (שעלול להיות הסרט האחרון שלהם בוודאי לשנים

גדולי המחזאים בעולם כותבים גם לקולנוע ולטלוויזיה, רוצים אותם, את הכתיבה שהם מציעים. אבל "תיאטרליות" נחשבת אצל אנשי הקולנוע הישראלי למגרעה איומה. מה זה בעיניהם "תיאטרליות" ומה בעצם רע בזה? אני לא סגור על זה, אז ניסיתי לבדוק. התשובות שקיבלתי כאן, היו מצוינות ומעניינות, אבל לא הייתי בטוח שהן סיפקו את התשובה המלאה, אז המשכתי לחפור קצת, יש לי כמה מחשבות שאשתף בהמשך, רק לפני זה הייתי רוצה להריץ פה סקירה היסטורית קצרה על יחסי הגומלין בין התיאטרון לקולנוע: אני חושב שאפשר להסכים שהתיא

בהתחלה לא ייחסתי חשיבות למשפט ״הבימה גאה להציג על במת התיאטרון הלאומי את מיטב הקולנוע הישראלי״. עכשיו זה הפך לטרנד, לא רק בתיאטרון הבימה, אלא בכל שאר התיאטראות. אינני מתייחס כאן לשיקולים של המנהלים והמנהלות האומנותיים, אבל כשבכל רפרטואר מוצגים מספר סרטים שיקבלו עיבוד בימתי, ומנגד מספר המחזות המקוריים מועט, כמחזאי אני שואל את עצמי היכן הבעיה. יש משפט ידוע בארה״ב שגורס שסיפור שמצליח בפורמט אחד יש לו פוטנציאל בפורמט אחר. יש עיבודים טובים ויש עיבודים לא מוצלחים. אני לא יכול להת

בשנה האחרונה ללימודינו, ממש לפני פרוץ תנועת "METOO", הבנת עצמנו והמציאות סביבנו כנשים התחילה לתפוס את מרכז הבמה ביצירה שלנו. ביחד ולחוד, התחלנו לעסוק בנושא יותר ויותר. עוד ועוד שערוריות הטרדה מינית, איסור על שירת נשים והתבטאויות מחפירות של רבנים ואנשי ציבור על שירות נשים בצה"ל הציפו את כותרות העיתון, וכשראינו קול קורא של "פסטיבל אישה" בחולון שכותרתו "נשים לא שותקות יותר" החלטנו שהבשיל הרגע ואנחנו יוצאות לכתוב הצגה. אנחנו "חצאית כאן קודקוד" - עדי דרורי, חן לוגסי וקרן שפט. נפגש

יעל טל על כתיבה נשית

"כשכתבתי בגוגל 'מחזאות נשית' לא מצאתי אף קישור מתאים, אז כנראה שלפחות בעברית אין דבר כזה מחזאות נשית..." נועה לזר קינן (בראיון איתה בגיליון זה) . חשבתי שהמשימה תהיה קלה. למצוא זוויות מחקריות ליצירתן של מחזאיות ישראליות. מה הבעיה? האקדמיה משופעת בחוקרות, והיוצרות העניקו שפע של חומרים. אז חיפשתי בגוגל, והעמקתי בבירורים, ובדקתי בקרב אנשי (ונשות) אוניברסיטאות, אך לכל ה'חשודות המיידיות' היה מצבור של מחקרים, לא בדיוק על מחזאיות. רק קרוב. למשל, זרקת אבן לבאר החיפושים – ייצוגים מגדר

לפני שאני מתחילה, דיסקליימר- כל מה שאני עומדת להביע פה בכתב, שחור על גבי מסך, הן דעות, מחשבות והשערות שלי בלבד . אני לא סוציולוגית ולא פסיכולוגית, לא ביליתי אפילו דקה באקדמיה ולא ערכתי שום מחקר מסודר . מצד שני, אני חיה ונושמת תיאטרון כבר יותר מעשרים שנה, על הבמה ומאחוריה, בתיאטרון הרפרטוארי ובפרינג', כשחקנית, במאית, מנהלת אומנותית, דרמטורגית, כותבת, וקהל (תפקיד שאני ממש טובה בו). אז למה יש כל כך מעט מחזאיות? לפני שהתחלתי לחשוב על התשובה או התשובות לשאלה הזאת, הלכתי לבדוק אם י

רב שיח בין 7 מחזאיות

עשר שנים להיווסדה של " הקרן לפיתוח מחזאות ישראלית " מבית "קבוצת עבודה", ונחמד להיזכר בנוסטלגיה בשתי כתבות שנכתבו עליה רגע בימיה הראשונים ב NRG וב Ynet . בכתבות האלה מתואר המצב לפני עשר שנים , שהנביט את הצורך בתוכנית פיתוח בלתי תלויה. בגלל שהתוכנית הייתה בלתי תלויה לקחו בה חלק כוועדה אמנותית או כדרמטורגים מלווים יוצרים מכל התיאטרונים: רועי חן, אבישי מילשטיין, משה נאור, לילך דקל אבנרי, רוני ניניו, שרה פון שוורצה, גלעד עברון, כפיר אזולאי, עירא אבנרי, מולי שולמן, רועי מליח רשף,