קבוצת עבודה
קבוצת תיאטרון
בית למחזאות ישראלית חדשה

בעולם, רוב המחזות שזוכים להצלחה גדולה בתיאטרון, זוכים גם לעיבוד קולנועי, ואילו בישראל, עיבוד של מחזות לקולנוע הוא תופעה די נדירה. למה זה קורה? אורן יעקבי (מחזאי ותסריטאי): אני חושב שהתשובה לכך נעוצה בעובדה שבארץ קשה מאוד להרים סרט. העדר חברות הפקה עם כיסים עמוקים, הקצאת תקציבים נמוכה ומספר מצומצם של קרנות, גורם לכך שמרגע תחילת כתיבת התסריט ועד שהסרט עולה לאקרנים חולפות לא מעט שנים. זאת הסיבה שיוצרי הקולנוע עושים הכל כדי שהפרויקט שלהם (שעלול להיות הסרט האחרון שלהם בוודאי לשנים

גדולי המחזאים בעולם כותבים גם לקולנוע ולטלוויזיה, רוצים אותם, את הכתיבה שהם מציעים. אבל "תיאטרליות" נחשבת אצל אנשי הקולנוע הישראלי למגרעה איומה. מה זה בעיניהם "תיאטרליות" ומה בעצם רע בזה? אני לא סגור על זה, אז ניסיתי לבדוק. התשובות שקיבלתי כאן, היו מצוינות ומעניינות, אבל לא הייתי בטוח שהן סיפקו את התשובה המלאה, אז המשכתי לחפור קצת, יש לי כמה מחשבות שאשתף בהמשך, רק לפני זה הייתי רוצה להריץ פה סקירה היסטורית קצרה על יחסי הגומלין בין התיאטרון לקולנוע: אני חושב שאפשר להסכים שהתיא

בהתחלה לא ייחסתי חשיבות למשפט ״הבימה גאה להציג על במת התיאטרון הלאומי את מיטב הקולנוע הישראלי״. עכשיו זה הפך לטרנד, לא רק בתיאטרון הבימה, אלא בכל שאר התיאטראות. אינני מתייחס כאן לשיקולים של המנהלים והמנהלות האומנותיים, אבל כשבכל רפרטואר מוצגים מספר סרטים שיקבלו עיבוד בימתי, ומנגד מספר המחזות המקוריים מועט, כמחזאי אני שואל את עצמי היכן הבעיה. יש משפט ידוע בארה״ב שגורס שסיפור שמצליח בפורמט אחד יש לו פוטנציאל בפורמט אחר. יש עיבודים טובים ויש עיבודים לא מוצלחים. אני לא יכול להת

בשנה האחרונה ללימודינו, ממש לפני פרוץ תנועת "METOO", הבנת עצמנו והמציאות סביבנו כנשים התחילה לתפוס את מרכז הבמה ביצירה שלנו. ביחד ולחוד, התחלנו לעסוק בנושא יותר ויותר. עוד ועוד שערוריות הטרדה מינית, איסור על שירת נשים והתבטאויות מחפירות של רבנים ואנשי ציבור על שירות נשים בצה"ל הציפו את כותרות העיתון, וכשראינו קול קורא של "פסטיבל אישה" בחולון שכותרתו "נשים לא שותקות יותר" החלטנו שהבשיל הרגע ואנחנו יוצאות לכתוב הצגה. אנחנו "חצאית כאן קודקוד" - עדי דרורי, חן לוגסי וקרן שפט. נפגש

יעל טל על כתיבה נשית

"כשכתבתי בגוגל 'מחזאות נשית' לא מצאתי אף קישור מתאים, אז כנראה שלפחות בעברית אין דבר כזה מחזאות נשית..." נועה לזר קינן (בראיון איתה בגיליון זה) . חשבתי שהמשימה תהיה קלה. למצוא זוויות מחקריות ליצירתן של מחזאיות ישראליות. מה הבעיה? האקדמיה משופעת בחוקרות, והיוצרות העניקו שפע של חומרים. אז חיפשתי בגוגל, והעמקתי בבירורים, ובדקתי בקרב אנשי (ונשות) אוניברסיטאות, אך לכל ה'חשודות המיידיות' היה מצבור של מחקרים, לא בדיוק על מחזאיות. רק קרוב. למשל, זרקת אבן לבאר החיפושים – ייצוגים מגדר

לפני שאני מתחילה, דיסקליימר- כל מה שאני עומדת להביע פה בכתב, שחור על גבי מסך, הן דעות, מחשבות והשערות שלי בלבד . אני לא סוציולוגית ולא פסיכולוגית, לא ביליתי אפילו דקה באקדמיה ולא ערכתי שום מחקר מסודר . מצד שני, אני חיה ונושמת תיאטרון כבר יותר מעשרים שנה, על הבמה ומאחוריה, בתיאטרון הרפרטוארי ובפרינג', כשחקנית, במאית, מנהלת אומנותית, דרמטורגית, כותבת, וקהל (תפקיד שאני ממש טובה בו). אז למה יש כל כך מעט מחזאיות? לפני שהתחלתי לחשוב על התשובה או התשובות לשאלה הזאת, הלכתי לבדוק אם י

רב שיח בין 7 מחזאיות

עשר שנים להיווסדה של " הקרן לפיתוח מחזאות ישראלית " מבית "קבוצת עבודה", ונחמד להיזכר בנוסטלגיה בשתי כתבות שנכתבו עליה רגע בימיה הראשונים ב NRG וב Ynet . בכתבות האלה מתואר המצב לפני עשר שנים , שהנביט את הצורך בתוכנית פיתוח בלתי תלויה. בגלל שהתוכנית הייתה בלתי תלויה לקחו בה חלק כוועדה אמנותית או כדרמטורגים מלווים יוצרים מכל התיאטרונים: רועי חן, אבישי מילשטיין, משה נאור, לילך דקל אבנרי, רוני ניניו, שרה פון שוורצה, גלעד עברון, כפיר אזולאי, עירא אבנרי, מולי שולמן, רועי מליח רשף,

למה בעצם צריך "פיתוח מחזות"? מה הבעיה בזה, שמחזאי שיש לו רעיון טוב למחזה פשוט יכתוב אותו, וישלח אותו מוכן לתיאטרון, שאם ירצה, יפיק אותו? גור קורן (מחזאי, שחקן, ודרמטורג בתיאטרון הקאמרי): כרגע תיארת את החלום שלי. אני משער שמה שתיארת גם מתרחש (לפעמים), אבל בעיקרון אחרי שמחזה נשלח לתיאטרון, קיימות שלוש אפשרויות: 1. התיאטרון אומר "רוצה". 2. התיאטרון אומר "לא רוצה, תודה." 3. התיאטרון אומר "רוצה... אבל". כשמדברים על אפשרות מס' 3 לרוב צריך "פיתוח מחזות". רועי מליח רשף (מחזאי, דרמטור

לפני עשר שנים הקמנו את "הקרן לפיתוח מחזאות ישראלית" במסגרת עמותת "קבוצת עבודה", ובחג השבועות הקרוב נחגוג שוב שישה ביכורי מחזות מקוריים חדשים שפותחו במסגרת "נקודת פתיחה" . חשבתי לפרסם את ה"מורה נבוכים" הזה כי כמחזאי שלא יכול לפנות ל"נקודת פתיחה", אני עדיין מוצא את עצמי נבוך מול שלל האפשרויות, ואחרי שיצא לי להתנסות בכל מיני תהליכי פיתוח, בכל מיני כובעים, החלטתי לנסות לעשות לי ולכם קצת סדר, ולברר מה בעצם האפשרויות, ומה היתרונות והחסרונות שלהן. בואו והכירו את ששת המחזות המקורי

איזה סוג של מחזאות פוליטית תרצו לראות כאן על הבמה? שאלנו את המרואיינים שלנו ולפניכם התשובות. רוצו לראות את מה שעוד אפשר תמר קינן: לא יודעת אם אפשר לקרוא לזה מחזה, אבל "אינסטינקט בסיסי" של יעל טל, נעמה רדלר וענת דרימר היא ללא ספק הדרך שבה אני רוצה לצרוך את מנת הפוליטיקה שלי בתיאטרון. הן לקחו עדויות של חיילות ששירתו בשטחים מארגון "שוברים שתיקה" והפכו אותן להצגה עם אמירה פוליטית וחברתית חדה מצד אחד ומצד שני ליצירה אישית, נוגעת, מצחיקה, טרגית ובעיקר מעוררת מחשבה שלא מרפה. ככה עו

יגאל זקס מציב שאלות מאתגרות בפני קולגות במטרה לאוורר ולפרק את מונח "מחזאות פוליטית" אז הנה, מתחילים, שאלה ראשונה- מה זה בכלל מחזאות פוליטית בעינייך? בשביל מה זה טוב? נעם גיל (מחזאי ומורה) : כשהייתי צעיר יותר, טקסטים פוליטיים עצבנו אותי. הצורך לכתוב פוליטית נראה לי דרישה מגבילה, כאילו לחיות בישראל מאלץ אותך להיות מעורב, ולא בא לי להיות מעורב. אני רציתי לכתוב כמו טרנטינו על גנגסטרים ששודדים בנקים בלי שום צורך להיכנס לשאלות מעיקות על החברה הישראלית. ככל שהשנים עברו, משהו בי הש

להיות מחזאי בכלל ומחזאי פוליטי בפרט, זה בעצם לשחק את אלוהים בעולם שבו אתה הבורא, ואתה קובע את החוקים. אם אתה לוקח את התפקיד הזה ברצינות, אתה לפעמים רוצה לנצל את המעמד האלוהי, וללמד תורה ומוסר את ברואייך ואת הצופים בהם, ואז כמו כל אל אתה כנראה תמצא את עצמך עם עדת מעריצים, עדת כופרים, ומחזה מוסר דידקטי, שעלול להיתפס כמתנשא על הקהל שלו. אם אתה אל נוקם ונוטר, שמעוניין לזעזע את הקהל ולהפחיד אותו, אתה יכול, כמו חנוך לוין ב "רצח" , לקחת סיטואציה דרמטית מציאותית, ולהקצין אותה, אולי מ

במהלך העשור האחרון זכיתי לעבוד עם הדרמטורגים והמחזאים הכי טובים בארץ, וללמוד מהם גישות שונות של עבודה. לכל יוצר יש אופי שונה, וטעם שונה בתיאטרון, אבל הם מתמודדים עם בעיות מאוד דומות, וכמעט כולם משוועים לפידבק, לפרטנרים, לקהילה. למדתי ממאות שעות של שיחות מרתקות, מאמרים מלומדים, פודקאסטים מחכימים, הרצאות, ובעיקר המון עבודה על מחזות, קריאה שלהם וצפייה בהם, ובכל זאת תקועה לי בראש בתור שיעור הכתיבה הכי משמעותי שקיבלתי, דווקא הרצאה אחת מקרית, ששמעתי לפני 16 שנים. ב2006 התארח בסינמט

ביקשנו מעשרה מחזאים שונים לשתף מה הסוד שלהם, ואספנו בשבילכם טיפים, פטנטים ושיטות, איך להתמודד עם הפחד מהדף הריק, התירוצים, חרדת הכישלון, מחסומי הכתיבה, היעדר ההשראה, ביקורת עצמית מסרסת, או החשק להיכנס עכשיו לפייסבוק, ובמקומם לכתוב מחזה. רועי חן מבחינתי הדד-ליין הוא קו החיים. אם הוא לא קיים, שום דבר לא יקרה. נדמה לי שכל מה שכתבתי היה מתוך אי נעימות לאכזב את מי שבצד השני. משום כך חשוב שבצד השני יהיה מישהו שאנחנו מעריכים - במאי/ת, עורכ/ת, שחקנים/יות. חשוב לא לראות בכתיבה 'מטלה'

יגאל זקס מורי ורבי פנה אלי באחד הימים שאכתוב לו מאמר על כתיבה ודחיינות. אודה שהוחמאתי. מעולם עד אז איש לא פנה אלי שאכתוב מאמר. תמיד ביקשו...